בשער "בקהילה": החב"דניק שמרגיש קיבוצניק ● לקריאה
יצחק הורוויץ
ד"ר טל ניר מתרפק לו על השדה שבלב שדות קיבוץ גבים כמו בן אובד השב אל אמו לאחר שנים של ניתוק. הוא לופת את המגרפה וגורף במרץ את האספסת. "הנה, כך עושים את זה נכון, למעלה, למטה ופנימה", קורא הוא בקול.
"תמיד אהבתי את עבודות השדה", הוא מוסיף. "לעבוד עם הידיים הריקות, עם האדמה. יש בה באדמה משהו רוחני, הכי רוחני שיש. מן האדמה נוצר האדם".
אביו, החבר ניסן, שולח אליו מבט מפקפק. "טל", הוא אומר, "אף פעם לא אהב לעבוד בשדה. תמיד ברח לחדר שלו לקרוא ספרים. הוא שנא את עבודת השדה והיה רע בזה. הוא לא ידע להחזיק מעדר ומגרפה ביד".
ניסן הוא שם בעל ניחוח יהודי מובהק. ריח של העיירה היהודית הישנה נודף ממנו. והוא מכניס אותך היישר ללוח השנה העברי. אבל את השם הזה נושא קיבוצניק ותיק ומחוספס.
לעומת זאת, הבן שלו הנושא את השם הכל כך ישראלי, טל, הוא יהודי בעל חזות רבנית, עם זקן מאפיר היורד על פי מידותיו.
מסתבר, חולף בנו הרהור, שהשמות שלנו, יותר משהם מעידים על עצמנו מעידים הם על מי שגידלו אותנו. לפעמים אנחנו נושאים איתנו את השמות של אבותינו, לא את השמות שלנו. ניסן, הוא השם שנתן הסב לבנו, אי שם ב'תחום המושב' הרוסי. טל, הוא השם שנתן האב הקיבוצניק לבנו.
הסב הזה, של משפחת ניר, היה יהודי שומר תורה ומצוות, שאת תמונתו ראיתי תלויה על קיר ביתו של ד"ר טל בקריית מלאכי. גם הסבא חבש כיפה גדולה, זקנו ירד על מידותיו והוא לבש שחורים. ממש כמו נכדו.
הסבא נתן לבנו את השם ניסן כי הוא נולד בערב חג הפסח. הוא תלה תקוות בבנו שילך בדרכו, אבל ניסן מרד ועלה לארץ. חייו ניצלו מציפורני הנאצים והוא היה לאחד ממייסדי קיבוץ גבים שבצפון הנגב. גם טל הנכד מרד. הוא מרד בקיבוץ, חזר בתשובה ונהיה חסיד חב"ד. לאחר מכן עבר להתגורר בקריית מלאכי הרחק מהקיבוץ ומאביו.
שם, בקריית מלאכי, הבטנו בתמונת הסבא שעל הקיר ובטל הבן. הם נראו דומים כמו שתי טיפות מים. כמו היו שלשלת אחת רצופה. בשום אופן לא הייתי מנחש שבין הסב לנכדו מתח הקיבוץ קו מפריד. היוֹ היה קו והתפוגג כמו לא היה מעולם.
האמנם היום, במלאת 100 שנה לתנועה הקיבוצית, ניתן לומר שכל כולה לא הייתה אלא בועה שהתפוגגה ונעלמה? שהיא נידפה כחציר ברוח? שכל מה שנשאר מהרעיון הקיבוצי הם מתחמי קניות ענקיים על אם הדרך ומאבקים מרים על קרקעות יקרות?
בעשר אצבעות
כדי לברר זאת הצטרפנו לרב ד"ר טל ניר ל'מסע שורשים' בקיבוץ שבו הוא נולד וגדל. יחד איתו ביקשנו לבדוק אם אחרי 100 שנות מרד ומהפכנות נשאר משהו מהאידיאולוגיה הקיבוצניקית, אם לאו.
אנו חולפים על פני בתי העיר שדרות בשעות הבוקר המוקדמות. העיר גדולה וסואנת, שכחה מהתקפות הקסמים שמיררו את חייה רק לפני זמן לא רב.
משיפולי העיר מוביל כביש צר ומפותל אל בתי הקיבוץ הנמוכים. על רקע שאון העיר מודגשת עוד יותר הדממה בקיבוץ. איש לא נראה בין השבילים והמדשאות, כמו נטשו הכול את המקום.
רק החבר ניסן ממתין לנו, להראות לנו את המקום שהוא בעיניו סמל החלוציות הקיבוצית. "את הקיבוץ הזה", אומר ניסן בגאווה, "הקמנו ב-10 אצבעותינו, בסכנת חיים, בעיצומה של מלחמת העצמאות. באותם ימים, הצבא המצרי התבצר כאן על הקו ואנחנו, אני והחברים האחרים, הקמנו מולו את הקיבוץ. כבר מנעוריי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות ואל אף הסכנה ואולי בגללה, הקמנו את הקיבוץ כאן על קו החזית עם המצרים. הנה בואו ואראה לכם".
אנו מהלכים בשבילי הקיבוץ. במרכזו מבנה בטון מעוגל וישן שצבעו מתקלף. "כאן היו רק טרשים וסלעים", אומר ניסן, "ואז הקמנו לנו את המבנה הראשון הזה כמבנה ביטחון. כשהייתה סכנה של הפצצה, הסתתרנו בתוכו".
ליד מבנה הבטון, שני צריפי עץ מוארכים ומטים לנפול, ששורת חלונות בעלי זגוגיות מנופצות ודלתות מרקיבות קבועות לאורכם, כמו דלתות פנימייה. הצריפים מעלים עובש מרוב שנים ומישהו שחמד לצון תלה על אחד מהם את השלט "חפירה ארכיאולוגית".
"את הצריפים האלה אני והחברים הקמנו ושנים ארוכות גרנו כאן יחדיו", אומר ניסן. "באחד החדרים של הצריפים האלה גידלנו את טל", הוא מוסיף בחיוך.
אחד החדרים עדיין לא חרב לגמרי ואנו פותחים את דלתו החורקת. בפנים עומדות שתי מיטות עץ ישנות, מכוסות בשמיכות אכולות עש. לצידן ארון קטן וכמה ספרים צהובים מיושן מונחים עליו. בפינת החדר מגלה טל מִנשא של קערות מתכת. הוא מנגב מעליו את האבק ומרים אותו מחויך. "אני עוד זוכר שעם הדבר הזה היו מחלקים לנו ארוחות מהמטבח הקיבוצי", הוא אומר. "עד שזה הגיע אלינו האוכל כבר היה קר, אבל אף אחד מהילדים לא העיז להתלונן".
אבל במרוצת השנים התעשר הקיבוץ, אולי גם התרופפה מעט האידיאולוגיה הסגפנית של החלוצים הראשונים, והחברים עברו לגור כל אחד בבית קטן וצנוע משלו, מוקף דשא ועצים.
"האם לא הייתה זאת תחילת הסוף של הרעיון הקיבוצי?", אנו שואלים, "לעבור ממגורים משותפים לבתים פרטיים ואנוכיים?".
ניסן דוחה זאת מכל וכול. "כל משפחה ומשפחה זכאית הייתה תמיד לגור בנפרד, בארבע אמות משלה. מבחינה זאת דבר לא השתנה.
איפה ערכי השיתוף
טל דווקא כן חש שכבר באותם ימים, לפני כ-40 שנה, החלו סימני השבר הראשונים ברעיון הקיבוצי. "אנחנו", הוא אומר, "היינו הדור הראשון שחש את אובדן הערכים של הקיבוץ. אנשים נשאו נאומים, הטיפו לכולם על חברוּת, שוויון ועזרה הדדית, אבל בסוף הם בעצמם לא טרחו ליישם את הרעיונות להם הטיפו. במו עיניי ראיתי פעם איך אדם שהיה מטיף לוויתור ולחיים חלוציים נתפס בגניבה. זה זעזע אותי ועורר בי מחשבות נוגות. והמחשבות האלה התבשלו בתוכי זמן רב.
"אחר כך, כשהתגייסתי לצבא, חוויתי מקרה שהותיר בי טראומה רצינית עוד יותר: נשלחתי לשרת כקצין במוצב החרמון. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהמתיחות עדיין שררה באוויר. אני לא צריך לספר לכם מה זה מוצב החרמון; זה העיניים של המדינה, מוצב המכיל ציוד מודיעיני משוכלל ורגיש מאוד. כשהגעתי למוצב החזיק במקום גדוד צנחנים שהרגשתי ביניהם 'בבית'. הרבה קיבוצניקים. אנשים 'משלנו'. ואז הגיע הזמן של הצנחנים לרדת למטה ולפנות את המקום לגדוד גבעתי שבא להחליפם.
"כשהחבר'ה בדרך למטה, עולים עדיין על הכלים, אני שם לב פתאום שמחסן חומרי הנפץ במוצב נפרץ וכל חומרי החבלה שהיו בתוכו, נעלמו. משמעות הדבר הייתה קריטית. חומרי החבלה במוצב הוכנו כדי לאפשר את השמדת המתקנים החיוניים והסודיים במוצב, במקרה של התקפת פתע סורית. המטרה שלהם הייתה למנוע את נפילת הציוד היקר הזה לידי האוייב. הרי רק זמן קצר לפני כן, בתחילת מלחמת יום הכיפורים, פשטו חיילי קומנדו סורים על המוצב וכבשו אותו. ועדיין המלחמה לא הסתיימה. רצנו מבוהלים לברר מי גנב את חומרי הנפץ ואז אומר לי קצין הצנחנים: 'אנחנו לקחנו את זה. ראינו שיש שם חומרי חבלה טובים ואנחנו צריכים אותם, יש לנו פעילות למטה'.
"ברגע הראשון לא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי לו, 'מה זאת אומרת אתם צריכים? המוצב צריך את זה, המדינה צריכה את זה. אתה יודע מה משמעות הדבר אם ניתפס בלי חומרי הנפץ?!'. הוא משך בכתפיו וזרק לי: 'שגבעתי יסדרו את זה'. זרק ונסע. הוא היה קיבוצניק ואני הייתי מזועזע. איפה ערכי השיתוף, איפה הדאגה למדינה ולחברים. פתאום הכול נעלם. וכל זה התרחש מיד לאחר המחדל של המלחמה, כשהטראומה הייתה חיה וטרייה. כל המלחמה הזו הייתה כרוכה מחדלים שנבעו מאנוכיות וגאווה שהגיעה עד לצמרת של המדינה".
משה דיין.
"כן, משה דיין וגם אחרים".
הוא גדל בקיבוץ הראשון. היה בן דגניה א'.
"נכון, גם הוא היה קיבוצניק. אחר כך, כמו כל החברה הישראלית, נשאר בלי הרבה ערכים חברתיים. ולמרות הזעזוע הטרי מהמלחמה, אובדן הערכים חלחל עמוק כל כך, ששום דבר כבר לא תיקן זאת. מאז שנשארתי שם על החרמון בלי חומרי הנפץ, כבר לא הייתי אותו טל".
ואז נטשת את הקיבוץ?
"לא נטשתי. אבל התחלתי לבחון את הדברים בצורה ביקורתית יותר. אחרי הצבא הלכתי ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון. באוניברסיטה ראיתי מודעה על הרצאות בנושאי יהדות והגעתי. ישב שם יהודי יקר, שמו הרב יחזקאל סופר, והוא לימד יהדות. נשביתי בקסם. ידעתי שכאן אמצא את הערכים שאני מחפש; שכאן יש עדיין ערכים חברתיים ורוחניים. אט אט התחלתי להתקרב ליהדות, בתהליך שנמשך זמן רב".
הפסידו רופא טוב
"אבל בוא לא ניתמם", מתקומם האב ניסן, שמתברר לא רק כחד זיכרון אלא גם כחד לשון. "בכל חברה אידיאולוגית יש פער בין הרצוי למצוי, בין ההטפות והמילים הגדולות לקיום בפועל. זה הטבע האנושי, שמאוד רוצה לחיות גבוה אבל לא מצליח. אצלכם בחברה החרדית לא ראית צביעות, אנוכיות ומאבקים יצריים?".
"או הו, יש ויש", עונה טל ביושר. "אני מודע לזה שגם אצלנו מדברים לפעמים גבוהה גבוהה ומקיימים הרבה פחות. התביעות הערכיות קשות וצריך להילחם עליהן. ככה זה. אבל התורה – במיוחד לאור החסידות – נותנת לך כלים להתמודד עם זה. היא מעניקה לך מסגרת של עלייה ונפילה, של ביקורת עצמית וכן יכולת להתמודד עם הנפילות. כאן בקיבוץ אין את זה. זה לא קיים".
אז נטשת את מולדתך ואת בית אביך?
"לא ולא", עונים שניהם יחד.
טל המשיך להשתלם ברפואה והשלים את לימודיו. "נשלחתי לשם על ידי הקיבוץ", הוא אומר. "הם מימנו אותי כדי שאוכל לאחר מכן לשוב ולתרום לקיבוץ כרופא".
הוא נשאר אפוא בקיבוץ ובד בבד הוסיף להתקרב ליהדות. בהדרגה שינה את אורח חייו ואימץ אורח חיים חרדי. לאחר מכן התחתן עם חוזרת בתשובה והקים משפחה יהודית עימה שב לשדות הקיבוץ.
"הוא התגורר כאן איתנו", אומר ניסן, "הלך ברגל לשדרות, לבית הכנסת. חיפשנו מה לתת לו לעבוד וטל הקים משק חי לילדים. היו שם עז, עגלה ותרנגולות".
בלי שפנים...
"בלי שפנים. טל לימד את הילדים איך לחלוב, איך לטפל בתרנגולות ובעגלות. הילדים מאוד אהבו אותו. יש לטל גישה טובה לילדים והוא גם אוהב בעלי חיים".
"אהבו?", מתכחש טל בחיוך. "הם שנאו כל רגע. זה היה אחרי שעות הלימודים. הם היו כבר עייפים ורצו לברוח. וחיות? אני לא ממש אוהב. עד היום. לא אוהב פרות. אבל את הקיבוץ אהבתי למרות הכול. חשבתי שאוכל להישאר כאן ולקיים אורח חיים יהודי מלא".
ומה קרה?
"זרקו אותי. פשוט זרקו אותי מפה".
"לא להשמיץ", מתערב ניסן. "ההורים חששו שהוא ישפיע על הילדים, עם כל הדת הזו. אמרו לי שהמצב הזה לא מתאים להם. עם כל הכאב, אני מבין אותם".
הקיבוץ שלכם אנטי דתי?
"אנחנו לא 'השומר הצעיר'. לא אוכלי שפנים וחזירים, אבל גם לא דתיים. עד היום אין כאן בית כנסת. ובכל זאת יש קצת שינוי. היום יש פה חברים שצמים ביום כיפור. בתקופה שלי היו עורכים סעודה בשרית ביום כיפור. היום כבר לא עושים זאת".
"חברים טובים שלי אמרו לי ללכת", שב ומדגיש טל ודומה שאפשר עדיין לחוש עלבון בקולו. "חבל. הם הפסידו רופא טוב. הייתי יכול להיות הרופא של הקיבוץ. היה יכול להיות להם רופא כל יום, אבל במקום זה יש להם רופא מבחוץ שבא פעמיים בשבוע. לא חבל?".
נשאר מחובר בטבורו
ד"ר טל עזב והתמקם לא הרחק בדרום, בשכונת נחלת הר חב"ד שבקריית מלאכי. כאן היה לרופא הביתי של כל אנשי הקהילה ומחוצה לה. רופא שהיה לאגדה. תושבי השכונה מספרים על רופא שאפשר להתקשר אליו באישון לילה או בעלות השחר ותמיד יהיה זמין, תמיד יענה בשלווה ובחיוך.
היום הוא משמש רופא מקומי בקריית מלאכי וכן רופאם של מספר קיבוצים באזור הנגב, שכבר התרגלו לחב"דניק המחלק להם מרשמים ותרופות במקום נרות וסופגניות או אולי בנוסף על הנרות והסופגניות.
רצה או לא רצה, ד"ר ניר נשאר מחובר בטבורו לקיבוצים.
"אין מה להגיד", אומר טל, "באופן יחסי למצב הכללי בארץ, בקיבוצים יש אוכלוסיה ערכית ואיכותית יותר. יחסית, מדובר באנשים טובים ורוחניים יותר. ויש בקיבוצים גם אנשים שהם 'יהלומים' ממש. אבל בגדול, הרעיון הקיבוצי נכשל. הנה, אני משמש רופא בקבוצת יבנה. מעמיסים עליי עבודה רבה ומוגזמת בעוד אנשי הרפואה מקרבם משתמטים מהמוטל עליהם. עליי הם מסתכלים כעל מי שבא מבחוץ ולכן אפשר לנצל אותי. זה בעיניי לא ערכי".
"קורה", מנסה ניסן לשמור על כבוד חבריו הקיבוצניקים.
בעיית היחס המתנשא של אנשי הקיבוצים אל מי שאינו בן הקיבוץ, היא בעיה ידועה. על הקיבוץ הזה עצמו, קיבוץ גבים, היו תלונות רבות בגלל יחס הקיבוצניקים לשכניהם משדרות הסמוכה.
אבל ניסן לא מסכים. "רעייתי הייתה מנהלת של מתפרת הקיבוץ", הוא אומר. "אתה יודע מי עבדה כאן? אמא של עמיר פרץ. החזקנו אותה ועוד רבים מבני העיירה עד הפנסיה ואפילו לאחריה. היחס אליהם תמיד היה הוגן ושוויוני".
"אבל ברור שהרעיון של הקיבוץ נכשל", מתעקש טל. "לא מזמן התקיימה פגישת גיל 50 של כל המחזור שלי בקיבוץ. כולם נפגשנו כאן באירוע קטן והתברר שאיש לא נשאר בקיבוץ. אתה יודע מה זה אומר?! המשמעות של זה מטלטלת. נתאר לעצמנו שמתקיימת פגישה של מחזור שלם בישיבה ומתברר שאיש מכל בני המחזור לא נשאר דתי... מה אומרת לך, אבא, נטישה המונית שכזו? – כלום לא נשאר! כלום!".
היו עוד כמה שחזרו בתשובה כמוך?
"כן. שלושה נוספים. אבל הרוב יצא לעסקים והיום חלקם תופס עמדות בכירות במדינה. אנחנו היינו דור הנוטשים הראשון, אבל זה לא ממשיך? זה הרי ממשיך!".
אתה מסוגל להצביע על נקודת הכשל?
"אנשים לא רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא רוצים שיגידו להם מתי לקום בבוקר ואיך ואיפה ללמוד. בקיבוץ זה מה שקורה. כואב לראות איך דור ההורים, שהשקיע כה רבות, ננטש בסופו של דבר ונשאר להילחם לבדו על הקיום".
דעתו של ניסן, אחרת. לדבריו, הקיבוץ חי וקיים. אמנם הוא מטיל חובות שונים על החברים, אבל מי שחזק נשאר. "הטובים יותר, נשארו", הוא אומר.
דומה כי ניסן וטל, שני הדורות הללו, לא יסכימו ביניהם על דבר. ובכל זאת הם מוכנים לגשת יחד אל הרפת והלול, לראות מה שנשאר מתפארת חקלאות הימים ההם של הקיבוץ.
בעבר החזיק קיבוץ גבים שטחי לול גדולים. היום הוא מסתפק בלול אחד ענק של עופות לפיטום. אנו נכנסים פנימה ועשרות אלפי גוזלים מכסים את השטח כמרבד צהוב ומקרקר. טל מכיר את המכשור היטב. על אף השנים הרבות הוא עדיין זוכר איך להאכיל את העופות בטפטפת המזון.
לא הרחק משם יש רפת גדולה, גם היא הרפת האחרונה של הקיבוץ. הפרות גועות ובפנים מהלך לו תאילנדי ומאכיל את הפרות.
פועל תאילנדי בקיבוץ?! ניסן נדרך.
"הקיבוץ משנה את פניו בהתאם לצרכים הכלכליים", הוא פותח מיד בנאום סנגוריה. "גם אנחנו, כמו בקיבוצים אחרים, נאלצנו להפריט חלקים גדולים מהרכוש המשותף. אנו היום יותר כמו מושב שיתופי שבו יש משקים שיתופיים מצד אחד ומצד שני לכל אחד יש משק בית פרטי משלו. לכן אנחנו חייבים להתנהל באופן כלכלי. אחרת נתמוטט. אז אם צריך מעסיקים גם תאילנדים. אין ברירה. אלו שיקולים כלכליים".
אנחנו נכנסים אל המחלבה המשוכללת הסמוכה לרפת. המקום נטוש ושום נפש חיה לא נראית בסביבה, חוץ מהפרות כמובן.
יש בכלל קיבוץ?
מכאן אנו ממשיכים בחזרה אל מרכז הקיבוץ. מבנה קטן, צבוע בצבעים עליזים, עומד במרכז המדשאה הקיבוצית, מוקף מתקני משחקים.
אז יש אפוא גן ילדים בקיבוץ. "אם יש ילדים, יש דור עתיד", אומר ניסן. אנו מתפתים להיכנס פנימה ולשאול את הילדים רק שאלה אחת: מי מהם חושב להישאר כאן.
טל חש שזה מוגזם ופרובוקטיבי מדי. ובכלל, התשובה לדעתו ברורה מאליה ואין כל צורך לשאול. אין דור עתיד לקיבוץ מהסיבה הפשוטה שאין לו עתיד בכלל.
ממשיכים לחדר האוכל העומד במרכז מדשאות הקיבוץ. המקום סגור ונעול.
כבר מזמן שלא נערכות שם ארוחות משותפות לכל חברי הקיבוץ, והחברים נפגשים זה
עם זה לעיתים רחוקות בלבד. כמו בכל מושב טיפוסי.
וכך, למרות שיטוטנו בין משעולי הקיבוץ איננו מצליחים לפגוש איש. הקיבוץ כולו דומה למושב רפאים שכל תושביו נטשו אותו בייאוש והותירו אחריהם את התאילנדים לנהל את העניינים.
"אז יש בכלל קיבוץ? אנו תוהים באוזני ניסן. "אין לכם נכסים אישיים משותפים, עבודת הכפיים שלכם מבוססת על פועלים תאילנדים, במה בדיוק אתם מממשים את הרעיון הקיבוצי; חוץ מהשם והכותרת מה נשאר מכל זה?".
"הערך המרכזי המהותי של הקיבוץ נשאר", נלחם ניסן בעוז על כבודו האבוד של הקיבוץ. "אנחנו מאמינים בערכים של שוויון וערכים חברתיים, אבל הדרך לממש זאת משתנה מדור לדור. אני לא מצפה מהדור החדש ליישם את אותם הערכים בדרך שהתאימה לדורות עברו. אז לא מוותרים על רכוש פרטי, יש שכר דיפרנציאלי ולא שוויוני ובסופו של דבר לא כולם מקבלים אותו שכר, גם לא מוותרים על הפרטיות, אך דואגים להשלמת צרכים למי שזקוק לכך. מחנכים לתרומה לחברה, לחיי שיתוף ברמת הכלל. הרעיון הקיבוצי עדיין חי אבל בצורה שמתאימה לדור הצעיר".
"האמת היא", אומר ד"ר טל, "שהדעיכה של ערכי הקיבוץ כרוכה בכאב גדול. גם אני לא אזרוק אבן לבור ממנו שתיתי, ויש להודות שחלק מהערכים החיוביים הבסיסיים שלי ספגתי פה בקיבוץ. אבל לא הצלחתי לממש אותם בקיבוץ. אני לא חושב שאפשר בכלל לממש אותם באמת, בלי תורה ומצוות. דווקא באמצעות התורה ומצוותיה אפשר לממש את הערכים הנעלים של שוויון, תרומה לחברה, חיי רוח והתרחקות מתחרותיות ואנוכיות. אני, אם אתה שואל אותי, קיבוצניק ברוחי. קיבוצניק שגר בקריית מלאכי ושם, בתוככי שכונת חב"ד, מנהל חיים קיבוציים".
"כן", מהנהן האב בהסכמה. "טל הוא אכן קיבוצניק. אי אפשר לבקש יותר ממה שהוא נותן לחברה. הוא נותן את כל מה שיש לו, לאחרים. זה ברור. כשאני רואה אותו אני בהחלט חש גאה. ואני אומר לעצמי, זהו אדם שצמח על הערכים שלנו. הוא משלנו לכל מקום שילך, גם אם יש לו זקן ומגבעת שחורה".
הדוקטור מחייך. "אני הקיבוצניק האחרון", הוא אומר.
והנה, כשכמעט חשבנו שיש לנו הסכמה בין דורית ראשונה, ניסן זועף וחד, לא נשאר חייב. "קיבוצניק? כן. וודאי. אחרון?! לא ולא!".
מאפשרים לכם לקבל
