מערכת COL
|
יום א' כסלו ה׳תשע״א
08.11.2010
שתי דמעות, כינוס אחד ● טור אישי נרגש
ערב מלא רגש, וחסר תקדים בעוצמתו חתם את כינוס השלוחים העולמי של חב"ד ● שליח 'בחדרי חרדים' לכינוס מביא רשמים ומספר כיצד הפך חיוך של אימא, לדמעה חמה שירדה מאלפי עיניים לטור המרגש
צילום: ברוך עזאגווי
שליח בחדרי חרדים
לא מעטים הם הרגעים בהם אני מהרהר ביני לבין עצמי, מדוע הגעתי למקצוע העיתונות. מקצוע כפוי טובה, מתיש ושוחק. אין ספק שהימים האחרונים נותנים מענה הולם לשאלה המטרידה.
קשה לבחור רגע אחד מתוך שלל רגעי ההוד אותם חוויתי בימים האחרונים. התחושות המפעימות שמפעפעות בקרבי, לא יוכלו לקבל ביטוי הולם על גבי דף קר ומנוכר.
החוויה התחילה ימים רבים לפני ימי הכינוס. התחושה המחבקת שנותנים חסידי חב"ד באשר הם לכל יהודי באשר הוא, השרתה עלי, מרגע קבלת ההזמנה לכינוס, תחושה כמותה איני מרגיש בימים כתיקונם.
מארגן המשלחת, בנצי ששון, עליו יחולו כל ברכות התורה פלוס תוספות מתבקשות לאוויר הניו-יורקי הקפוא, עשה הכל בכדי שנרגיש בבית.
עשה והצליח.
החיבוק החם של הרב משה קוטלרסקי, האיש האחראי על השלוחים בכל רחבי העולם, המתגלה ביפעתו מידי שנה, הצליחו להפשיר את מזג האוויר הקפוא, ולהחליף אותו בחום יהודי, של אחד מהאנשים הבולטים ביותר בהנהגה היהודית העולמית.
יהיה חבל לפספס את מעט השורות, על מתן קרדיטים.
'כינוס השלוחים' הוא הרבה יותר גדול מזה. מי שלא חווה מקרוב, מי שלא נשם לקרביו את ריח המסירות הבלתי נתפסת של אלפי יהודים המקריבים את חייהם, יום יום, שעה שעה, לטובת הרבצת יהדות בגלילות, אינו יודע חוויה יהודית מהי.
רגע אחד של התעלות
בשני רגעים, בהם נקוו הדמעות בזוויות עיני, הייתי רוצה לשתף אתכם, הקוראים.
הראשון, היה על ציונו של הרב'ה.
בינות לאלפי השלוחים נדחקתי גם אנוכי הקטן. אמת, לא גדלתי בקהל המרבה לפקוד קברי אדמו"רים. אינו מרבה, בלשון המעטה. אך כשנדחקתי, והצלחתי להיכנס מסביב לציון, להגיד כמה 'קפיטלא'ך' תהילים, לקרוא את הפ"נ, ולבקש בקשות פרטיות, זלגה דמעה סוררת מזווית עיני. דמעה אותה הייתי ממסגר ליום סגריר.
זו הייתה הדמעה הראשונה.
הדמעה השניה, הייתה בעיצומו של ערב ה'באנקט' - אירוע הסיום של הכינוס.
אל הפודיום עלה שלומל'ה, ילד קטן, בן 9, בן של שליח באנגליה. לכינוס הוא הגיע, יום לאחר שעלה על קברה של אימו, לציון ה'שלושים' לפטירתה.
בנאומו הוא אמר, וסליחה על הציטוט הלא מדויק: "אימא, לפני כמה ימים עליתי לקבר שלך. עליתי והתפללתי. אבל אני בטוח שאת שמחה. אני בטוח שאת מאושרת. אני בטוח שכשאת רואה אותי, חייל בין אלפי חיילים בצבא ה', את מחייכת מלמעלה".
האימא כנראה חייכה. אני בכיתי.
כשרוצים לסכם אירוע בן ארבעה ימים, בכמה מילים, כדאי להיזכר בחיוך של אימא מלמעלה. כדאי עוד יותר להיזכר בדמעה של עיתונאי צעיר שזכה לרגע אחד של התעלות.
ולוואי, ששנה הבאה, נחגוג כולנו עם משיח צדקנו.
לא מעטים הם הרגעים בהם אני מהרהר ביני לבין עצמי, מדוע הגעתי למקצוע העיתונות. מקצוע כפוי טובה, מתיש ושוחק. אין ספק שהימים האחרונים נותנים מענה הולם לשאלה המטרידה.
קשה לבחור רגע אחד מתוך שלל רגעי ההוד אותם חוויתי בימים האחרונים. התחושות המפעימות שמפעפעות בקרבי, לא יוכלו לקבל ביטוי הולם על גבי דף קר ומנוכר.
החוויה התחילה ימים רבים לפני ימי הכינוס. התחושה המחבקת שנותנים חסידי חב"ד באשר הם לכל יהודי באשר הוא, השרתה עלי, מרגע קבלת ההזמנה לכינוס, תחושה כמותה איני מרגיש בימים כתיקונם.
מארגן המשלחת, בנצי ששון, עליו יחולו כל ברכות התורה פלוס תוספות מתבקשות לאוויר הניו-יורקי הקפוא, עשה הכל בכדי שנרגיש בבית.
עשה והצליח.
החיבוק החם של הרב משה קוטלרסקי, האיש האחראי על השלוחים בכל רחבי העולם, המתגלה ביפעתו מידי שנה, הצליחו להפשיר את מזג האוויר הקפוא, ולהחליף אותו בחום יהודי, של אחד מהאנשים הבולטים ביותר בהנהגה היהודית העולמית.
יהיה חבל לפספס את מעט השורות, על מתן קרדיטים.
'כינוס השלוחים' הוא הרבה יותר גדול מזה. מי שלא חווה מקרוב, מי שלא נשם לקרביו את ריח המסירות הבלתי נתפסת של אלפי יהודים המקריבים את חייהם, יום יום, שעה שעה, לטובת הרבצת יהדות בגלילות, אינו יודע חוויה יהודית מהי.
רגע אחד של התעלות
בשני רגעים, בהם נקוו הדמעות בזוויות עיני, הייתי רוצה לשתף אתכם, הקוראים.
הראשון, היה על ציונו של הרב'ה.
בינות לאלפי השלוחים נדחקתי גם אנוכי הקטן. אמת, לא גדלתי בקהל המרבה לפקוד קברי אדמו"רים. אינו מרבה, בלשון המעטה. אך כשנדחקתי, והצלחתי להיכנס מסביב לציון, להגיד כמה 'קפיטלא'ך' תהילים, לקרוא את הפ"נ, ולבקש בקשות פרטיות, זלגה דמעה סוררת מזווית עיני. דמעה אותה הייתי ממסגר ליום סגריר.
זו הייתה הדמעה הראשונה.
הדמעה השניה, הייתה בעיצומו של ערב ה'באנקט' - אירוע הסיום של הכינוס.
אל הפודיום עלה שלומל'ה, ילד קטן, בן 9, בן של שליח באנגליה. לכינוס הוא הגיע, יום לאחר שעלה על קברה של אימו, לציון ה'שלושים' לפטירתה.
בנאומו הוא אמר, וסליחה על הציטוט הלא מדויק: "אימא, לפני כמה ימים עליתי לקבר שלך. עליתי והתפללתי. אבל אני בטוח שאת שמחה. אני בטוח שאת מאושרת. אני בטוח שכשאת רואה אותי, חייל בין אלפי חיילים בצבא ה', את מחייכת מלמעלה".
האימא כנראה חייכה. אני בכיתי.
כשרוצים לסכם אירוע בן ארבעה ימים, בכמה מילים, כדאי להיזכר בחיוך של אימא מלמעלה. כדאי עוד יותר להיזכר בדמעה של עיתונאי צעיר שזכה לרגע אחד של התעלות.
ולוואי, ששנה הבאה, נחגוג כולנו עם משיח צדקנו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
