מנחם כהן

ערב קיצי של סוף חודש תמוז בשנה שעברה. מחוגי השעון ב'כולל' בקריית מלאכי הורו על השעה 10 וחצי בלילה. ר' מרדכי יצחק, מוותיקי ה'כולל', סגר את הגמרא בסוף עוד יום ארוך של לימוד. עיניו היו טרוטות מעייפות והוא הזדרז לביתו למנוחת לילה, לקראת יום חדש של יגיעה בתורה.

יום קודם לכן הכניס את רכבו למוסך והוא נאלץ להשתמש בזוג אופניים של אחד מילדיו. את הדרך לביתו נוהג ר' מרדכי לעשות במסלול קבוע. הפעם, משום מה, החליט לסטות ממנו ולקצר דרך סמטה. לרגע אחד אפילו הוא לא שיער עד כמה החלטה טריווילית כל כך תתברר בתוך דקות כדרמטית מאין כמותה.

לקראת סוף הסמטה, שנייה לפני שיפנה לרחוב המרכזי ויגיע לביתו, הריח ר' מרדכי עשן חזק. הוא נשא את ראשו למעלה והבחין בלהבות אש הפורצות מדירה בקומה השלישית של בניין סמוך. על אף עייפותו ורצונו להגיע כבר לביתו, החליט ר' מרדכי לרדת מהאופניים, להיכנס פנימה ולעלות במדרגות הבניין כדי לבדוק אם מישהו זקוק לעזרה. ולא, לא מדובר באברך שבשעות הפנאי שלו נוהג להתנדב לארגון הצלה כלשהו.

בליל של צעקות היסטריות קידם את פניו. ילדים מבוהלים, לבושים בפיז'מות, התרוצצו סביב עם עיניים מפוחדות. הוא שאל את אחד השכנים שניסה להיאבק באש, אם יש מישהו בפנים. "כן, לייזר בפנים". היו אלה שלוש מילים שגרמו לו לשים את נפשו בכפו ולעשות את מה שאיש מהסובבים לא העיז לעשות. באומץ לב שלא ייאמן רץ פנימה, חילץ את לייזר מהלהבות ובעודו נושא אותו על ידיו רץ איתו כחץ מקשת אל תחנת מד"א הקרובה.


בפנים היה חושך מוחלט.
לא ראיתי שום ילד. לא ידעתי
גם איפה הוא אמור להימצא.
אבל ידעתי שאם לא אפעל עכשיו,
החום והעשן יבריחו אותי מיד
החוצה והילד יעלה בלהבות"

כארבעה חודשים חלפו מאז. ארבעה חודשים שבהם נאלץ לייזר גלפרין בן השש לעבור אינספור ניתוחים מסובכים וטיפולים מייסרים, באחד המרכזים הרפואיים הגדולים באוהיו שבארה"ב. כל אלה הצילו אמנם את חייו של לייזר, אבל לא היה בהם כדי להציל את שתי רגליו הקטנות – שנקטעו. ועדיין ארוכה הדרך לפניו, עד לסיום תהליך השיקום המצפה לו.


מיטתו השרופה של אליעזר גלפרין ● צילום: חיים שטיינר

עכשיו, כאשר התמונה העגומה התבהרה מעט, מוכן ר' מרדכי לחזור אל רגעי האימה ההם, ולשחזר לראשונה את פרטי המקרה שהפכו אותו בעיני כל מכריו לגיבור אמיתי. לבקשת 'בקהילה' הוא עושה זאת לצידם של שני הסבים של לייזר, ר' ראובן גלפרין מקריית מלאכי ור' שמעון רוזנברג מעפולה. נכון, את השם האחרון שמעתם בשנתיים האחרונות פעמים רבות מספור, בהקשר של ילד אחר, גם כן נכד שלו.

מישהו בקצה המזרן

למרות כל מה שעבר ועדיין עובר עליו, מקבל אותנו הסבא, ר' ראובן, בדירתו הצנועה בשכונת 'נחלת הר חב"ד' בקריית מלאכי, בחיוך רחב. הרעייה המסורה מגישה לשולחן מיני תקרובת. במקום נוכחים כבר ר' שמעון רוזנברג והמציל ר' מרדכי יצחק. אורח נוסף מצטרף אלינו, הרב צבי הירש יוניק, חתנו של ר' ראובן ומי שהיה חלק בלתי נפרד מהסיפור המסעיר של לייזר הקטן.

לאורך כל השיחה יש רגעים ארוכים של שתיקה. לעיתים אף נדמה, כי השתיקות ממשוכות מהדיבורים. אבל גם לשתיקות יש כאן תפקיד. הן מסייעות להעביר את עוצמת הרגשות לנוכח הדברים המתוארים, דברים שלעיתים קשה לאוזן לשמוע וללב לעכל.

"הייתה היסטריה גדולה בכניסה לבית", פותח ר' מרדכי בטון נמוך מעט. "ראיתי ילדים מבוהלים. כולם היה בהלם מוחלט ולא ידעו מה לעשות. אחד הנוכחים שעמד ליד פתח הדירה התחנן אליי: 'לייזר בתוך האש, תציל אותו'. נכנסתי בצעדים מחושבים לתוך הדירה. היא הייתה חשוכה. האש התמקדה באחד החדרים בבית. ראיתי כמה שכנים שניסו לכבות את האש עם צינור מים. אחד מהם אמר לי שאי אפשר להיכנס לחדרים. אמרתי לו שיש ילד בפנים ושאני רוצה להציל אותו. הבנתי שזה ממש לא הולך להיות קל, אבל לא חשבתי יותר מידי. אמרתי שאני נכנס להוציא אותו".

כשהוא מגיע לקטע הזה בסיפור קולו נשנק והוא מוזג לעצמו כוס סודה. היושבים סביב השולחן מביטים בו בדממה, מצפים להמשך דבריו. הוא מברך 'שהכול' ולוגם קלות.
"עמדתי מול פתח החדר הבוער. העשן היה חזק מאוד. ממש נחנקתי. גל חום אדיר היכה בי. אמרתי לעצמי שאני מוכרח להציל את הילד ושאעשה זאת ויהי מה. הרמתי את חולצתי על פניי ורצתי פנימה". ר' מרדכי חוזר ומרים את חולצתו, מדגים לנו את הפעולה. "ככה, בדיוק ככה", הוא אומר. "בפנים היה חושך מוחלט. לא ראיתי שום ילד. לא ידעתי גם איפה הוא אמור להימצא. אבל ידעתי שאם לא אפעל עכשיו, החום והעשן יבריחו אותי מיד החוצה והילד יעלה בלהבות.

"התחלתי למשש בידיי, לחפש את הילד. נתקלתי בעריסה, בארון ובעוד חפצים. במקביל, צעקתי בכל כוחי: 'מישהו יודע איפה הילד אמור להיות?'. הקול חזר אליי. לא היה מענה. החום היה אדיר.



"לפתע נשלחה לשון אש מאחד הארונות. בהבזק האור ראיתי מישהו בקצה המזרן. זה היה לייזר. מאוחר יותר, סיפרו לי שלייזר צרח שיחלצו אותו מהחדר. משלא נענה, הוא נצמד לסוף המזרן, הכי רחוק מהאש. שניות לאחר מכן, איבד לייזר את הכרתו. הוא שכב מקופל, ידיו מכסות את פניו. כנראה ניסה להתגונן מהאש. זה היה מחזה אימים. הרמתי אותו מיד והחזקתי אותו בזרועותיי. הנחתי את ראשו על החליפה שלי. הגוף שלו רתח מחום. ירדתי איתו במדרגות הבניין כשאני משתדל שגופו לא יזוז יותר מידי".


הוא שכב מקופל, ידיו
מכסות את פניו. כנראה
ניסה להתגונן מהאש. זה
היה מחזה אימים. הרמתי
אותו מיד והחזקתי אותו
בזרועותיי. הנחתי את
ראשו על החליפה שלי.
הגוף שלו רתח"

באותם רגעי נצח, נסע אב המשפחה, שעודכן באופן כללי במתרחש, במהירות רבה ממקום עבודתו לביתו. נהג כבאית האש התקשה לאתר את כתובת הבית והגיע באיחור של כמחצית השעה. גם האמבולנס של מד"א התעכב מסיבות שעד היום אינן ברורות.
שכנים שהתגודדו בכניסה לבניין היו בהלם למראה האברך היורד עם לייזר בידיו. הסבא, ר' ראובן גלפרין, מעיר: "רעייתי עברה בדיוק באזור והבחינה שיוצאת אש מהדירה של הילדים שלנו. היא התחננה שיזמינו מכבי אש. רק בהמשך, כשבא מומחה לאש, הוא אמר שהחום התגבר והיקשה להיכנס פנימה ולהציל את לייזר, רק מפני שניסיונות הכיבוי היו בלתי מקצועיים" (ראו תיבה).

רק צרחות של לייזר

ר' מדרכי ממשיך לתאר את הרגעים המצמררים: "עמדתי על שפת המדרכה וניסיתי לעצור טרמפים. רציתי להגיע כמה שיותר מהר לתחנת מד"א, הממוקמת במרחק של שלוש דקות נסיעה. לא ידעתי אפילו אם הילד עוד בחיים. הוא לא דיבר, ידיו היו מנופחות. מרוב היסטריה לא הצלחתי לשמוע את נשימותיו. אמרתי לעצמי, עד שהאמבולנס יגיע, ייקח הרבה זמן ולכן מיהרתי בעצמי לתחנה. הרכב השני שחלף על פניי, עצר. הסברתי לנהג במהירות במה מדובר. הוא נבהל מאוד ונסע איתי במהירות לתחנה.

"את הנשימה הראשונה של לייזר, שמעתי רק בנסיעה הקצרה. לפתע הוא התחיל לבכות. נשמתי לרווחה. 'תבכה צדיק, תבכה', אמרתי לילד, שכלל לא ידעתי מיהו. בינתיים, התארגן אמבולנס של מד"א והגיע למקום. הילד התחיל לצרוח. הוא אמר, 'תוריד אותי, אני רוצה לרדת'. אמרתי לו שתכף יטפלו בו והכול יהיה בסדר. הוא המשיך לצרוח. רוב הגוף שלו מכוסה בכוויות. אי אפשר בכלל לתאר זאת במילים.
"רציתי להרוויח עוד כמה שניות, אז אמרתי לו: 'טוב, בוא אני אוריד אותך'. הורדתי אותו מעט מידיי, ואז הוא הרגיש שקשה לו והפסיק לבקש לרדת. רק צרח מכאבים. הפנים שלו היו אדומות. כשבאתי לעלות עם הילד לאמבולנס, הגיע לפתע הרב יוניק והציג את עצמו כדוד הילד. מסרתי לידיו את לייזר, כשהוא מודה לי על מה שעשיתי עד עכשיו".

רק אחרי שמסר את הילד לרב יוניק, החל ר' מרדכי לעכל את מה שאירע. הוא לקח נשימה ארוכה והחל לחזור לכיוון הדירה, שם לקח את האופניים וחזר לביתו, כשהמחשבות לא מפסיקות לרוץ בראשו.

"בנסיעה באמבולנס, לייזר היה כל הזמן בהכרה מלאה. הוא צרח כל הדרך, אבל לא היה לנו הרבה מה לעשות, מעבר לדברים המינימליים, כמו חמצן", מספר הדוד, הרב יוניק, המשמש מוהל מומחה וגם מתנדב בארגון 'הצלה'.



"הגענו למרכז הרפואי 'תל השומר' ולייזר הוכנס במהירות למחלקת טיפול נמרץ, שם הורדם. בשלב זה, התקשרתי להורים שלו שיבואו מיד לשם. ראיתי שאחת האחיות מכסה את כל גופו של לייזר בסדין לבן. בשנייה הראשונה נחרדתי. המחשבות שרצו לי בראש היו נוראיות. רק בדקות הבאות הוסבר לי שזה לא מה שאני חושב ושהסדין נועד להגן עליו מפני זיהומים. עם זאת, הרופאים אמרו לי תכף ומיד שסכנה מוחשית נשקפת לחייו של לייזר".

הסבא, ר' ראובן, משחזר את הרגעים הראשונים בהם נודע לו על מה שאירע: "רעייתי התקשרה אליי בבהלה ואמרה לי שפרצה שריפה בדירה של הילדים. הגעתי בתוך דקות, נכנסתי לדירה וראיתי רק חושך. החדר של לייזר היה כולו רטוב מהמים. אמרו לי שלייזר בדרך ל'מיון' עם החתן שלי. התקשרתי אליו ושמעתי ברקע רק צרחות של לייזר. הבנתי שהוא בהכרה. דאגתי ששאר האחים של לייזר, הנכדים שלי, יבואו לביתי. בינתיים, ההורים של לייזר, נסעו לכיוון 'תל השומר'".

הרופאים נתנו לו שבוע

שאר בני המשפחה עודכנו באסון רק למחרת בבוקר.

"בזמן שהתרחשה השרפה אני כבר ישנתי", מספר הסבא, ר' שמעון רוזנברג, אביה של גב' דבורה לאה גלפרין, אמו של לייזר. "בשעה שש בבוקר, אני שומע דפיקות בדלת. הבן שלי הפתיע אותי. הוא אמר שהגיע לשתות קפה. הופתעתי. 'ממתי אתה בא בשעה כזאת לשתות קפה?', שאלתי אותו בחשש. הוא סיפר לי לאט לאט מה קרה, כשהוא מדגיש מיד שכולם בחיים, ברוך ה'. ואז הוא סיפר לי שלייזר נמצא בטיפול נמרץ. לא ידעתי את נפשי. שאלתי אותו אם הוא חי, או שהוא 'אחרי מאה ועשרים'... הייתי ממש מבולבל. הוא הרגיע אותי ואמר שלייזר ברוך ה' חי. לקחתי את התפילין שלי ונסענו ל'תל השומר', כשאני מקבל עדכונים שוטפים על מצבו. כבר בדרך, ניסיתי לאתר רופאים שהספקתי להכיר. כשהגעתי ל'תל השומר' ישבתי מיד עם מנהל המחלקה ועם העובדת הסוצילית".


המחשבות שרצו לי בראש
היו נוראיות. בדקות הבאות
הוסבר לי שזה לא מה שאני
חושב ושהסדין נועד להגן עליו
מפני זיהומים. אבל הרופאים
אמרו לי שסכנה מוחשית
נשקפת לחייו"

בימים הבאים, בעוד לייזר מיטלטל בין חיים למוות (ל"ע), נעטפה משפחת גלפרין בהרבה מאוד חום ודאגה. מצד המשפחה המורחבת ועל ידי קהילת חב"ד בעיר, אליה הם משתייכים.

הרב יוניק: "שבועיים טופל לייזר ב'תל השומר'. בשבוע הראשון, הוא הונשם, ללא הכרה. לא היה שום חידוש או שינוי במצבו. בינתיים, התחלנו לדבר על טיפולים בארה"ב. הרופאים אמרו לנו שזה לא מציאותי בכלל, כי הילד בסכנת חיים".

ר' ראובן גלפרין: "למחרת, יוצאת אלינו אחת האחיות הבכירות ומודיעה לנו שצריכים לקטוע את רגליו של לייזר. הם ביקשו שנחתום על מסמך. הסתכלתי על בני שמוליק (אבא של לייזר), והוא היה בהלם. שתק. לא ידע איך להגיב. שאלתי את האחות הבכירה אם קיים סיכוי כלשהו, ולו גם קלוש ביותר, להציל את הרגליים. החזקתי את עצמי. אני, לצערי, עברתי בחיים שלי יותר מידי דברים, עוד בהיותי ברוסיה. אני מקווה כל פעם לטוב, וגם הפעם קיוויתי. באותם רגעים הגיע מחותני ר' שמעון והתחיל מיד בסבב טלפונים לרופאים בכירים. בהמשך היום, חזרתי לביתי, והמחשבות על לייזר החמוד והחייכן בלי רגליים, לא נתנו לי מנוח. בסוף היום אמרו לי שהניתוח נדחה לזמן אחר. חשתי הקלה".

הרב יוניק: "האמונה והביטחון בקב"ה החזיקו את כולנו. זה נתן לנו כוח".
שבועיים מאוחר יותר, אישרו הרופאים להטיס את לייזר לטיפול בסינסנטי שבמדינת אוהיו, ארה"ב. מדובר היה במבצע מורכב ומסובך, שכן לייזר סבל מ-80 אחוזי כוויות חמורות בגופו. ההחלטה על ההטסה נבעה מהעובדה שהמרכז הרפואי באוהיו, מתמחה באופן ייחודי בטיפול בכוויות עמוקות ובהשתלות עור.



לייזר הוטס בליווי צוות רפואי, כשהוא מחובר למכשיר הנשמה ולמכשירים נוספים. "לאורך השבועיים הראשונים, הרופאים היו פסימיים מאוד", אומר ר' שמעון רוזנברג. "אחד הרופאים אמר שהוא נותן ללייזר שבוע בלבד לחיות. לארה"ב הוא הגיע עם זיהום חמור ביותר. ההשערה של הרופאים בארץ הייתה שהזיהום נגרם תוך כדי טיסה".

אל שני ההורים של לייזר הצטרף גם הרב יוניק. הוא היה צמוד אליהם בשלושת השבועות הראשונים, שהיו גם הקשים ביותר.

אולי יש לי איזה 'תיקון'

בראשית חודש מנחם-אב, בעוד הוא נאבק על חייו, מלאו ללייזר שש שנים. בריכוזים יהודיים רבים, ובאופן מיוחד בקהילות חב"ד בעולם, נישאו תפילות המוניות להחלמתו. באמצע חודש אלול עבר לייזר ניתוח מורכב שברוך ה' הסתיים בהצלחה.

לאורך כל התקופה הזאת לא חדל ר' מרדכי יצחק מלהתעניין במצבו של לייזר. "כל כך רציתי לבקר אותו, אבל כשנודע לי שהוטס לאוהיו לא נשאר לי אלא להתפלל למענו", אומר ר' מרדכי.

לקראת ראש השנה נודע לר' מרדכי, כי בקהילת חב"ד בעירו עומדת להיערך הגרלה בין אברכי ה'כולל' ('תפארת נפתלי') של חב"ד בקריית מלאכי, על כרטיס טיסה לחצר כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל בארה"ב. ר' מרדכי איננו חסיד חב"ד וגם אינו נמנה עם אברכי הכולל הנ"ל, אך התקווה הקלושה שאולי יזכה בהגרלה ואגב כך יוכל לבקר את לייזר, גרמה לו לבקש להצטרף להגרלה. בקשתו של ר' מרדכי נענתה בחיוב.

מאות השתתפו בהגרלה והיא התקיימה באופן פומבי ופתוח לכול. כשהוציא מנהל ה'כולל' את הכרטיס הזוכה ופתח אותו, תדהמה אחזה בכול. "והזוכה הוא... ר' מרדכי יצחק!", הכריז מנהל ה'כולל', ר' אברהם קרביצקי. "לא ידעתי את נפשי מהתרגשות", אומר ר' מרדכי. "יד ה' נגלתה כאן באופן גלוי. לא יודע, אולי יש לי איזה 'תיקון' עם לייזר"...


לייזר על רקע בית הרפואה בו הוא מאושפז ● צילום: COL

בראש השנה הוציאו ללייזר את המכשירים והוא החל אט אט לדבר. המשפט הראשון ששאל היה: "איפה הרגליים שלי". הוריו שסברו עד עתה, כי התרופות לטשטוש התחושה ברגליו הועילו, הבינו שילדם מבין ויודע את מצבו מזה זמן. הם סיפרו לו על תוצאות השריפה ואמרו לו את האמת: "לייזר, הרגליים נשרפו". המחזה היה קורע-לב: לייזר מירר בבכי, כשהוריו בוכים יחד איתו. המחזה המצמרר נמשך דקות ארוכות. גם הרופאים שעמדו כל העת מהצד, לא הצליחו לעצור בעד דמעותיהם. למרות שהוריו של לייזר דיברו בעברית, הרופאים הבינו היטב מה הם אמרו לו. בכי, מסתבר, זו שפה בינלאומית.


הסתכלתי על בני שמוליק
(אבא של לייזר), והוא היה
בהלם. שתק. לא ידע איך
להגיב. שאלתי את האחות
הבכירה אם קיים סיכוי כלשהו,
ולו גם קלוש ביותר, להציל
את הרגליים"

לקראת שמחת תורה טס ר' מרדכי יצחק לניו-יורק, ומשם המשיך לאוהיו. דמעות ממלאות את עיניו כשהוא מתאר את פגישתו עם לייזר: "צעדתי בפרוזדור הקומה בה שכב לייזר. הוא בדיוק היה באמצע טיפול פיזיותרפיה מורכב. המתנתי בכניסה לחדרו, אך כשלייזר שמע שאני ממתין לו, הוא דרש להכניס אותי מיד. איך שראה אותי, אמר לי לייזר: 'תסתכל איך אני עושה טיפול'... הוא החל לזחול במיטה, דבר שלא עשה קודם לכן. אני נורא התרגשתי, בפרט לאחר שאמו אמרה לי שהוא הראה את ההתקדמות שלו רק לכבודי. הייתי ממש מאושר לראות את לייזר מחייך. בהמשך הביקור, הראה לי לייזר איפה בנו לו סוכה (בחצר) ואיפה שימחו אותו במהלך ימי שמחת בית השואבה".

"אבא, עד מתי?!"

הסבא, ר' ראובן, מספר כי במהלך ימי שמחת בית השואבה, העבירו ללייזר בשידור חי את המראות והקולות משמחת בית השואבה בשכונת מגוריו בקריית מלאכי. "ברגע מסוים הוזמן לייזר לקרוא פסוק-תורה כדי שכל הקהל בקריית מלאכי יחזור אחריו על הפסוק. ברגע שנשמע קולו של לייזר בוקע ממכשיר ההגברה, איש בקהל לא נותר אדיש", הוא מספר. "אנשים בכו בשבילו".

מיד לאחר שמחת תורה, טס גם ר' שמעון רוזנברג לאוהיו, לבקר את נכדו. שם גם נפגשו לראשונה הסבא ר' שמעון והמציל ר' מרדכי. "נדהמתי מהסבלנות של הסבא, מהיכולת שלו לתמוך ולעודד, למרות שהאסון הזה הוא גם האסון שלו", אומר ר' מרדכי.

ר' שמעון: "נסעתי כדי לעזור למשפחה. מרגע האסון, אביו ואימו של לייזר לא נחו אפילו לא רגע אחד. החלפתי אותם בתפקיד. אני שמרתי על לייזר והם יכלו סוף סוף להיות קצת יחד, לאכול יחד, לדבר יחד, להירגע קצת ולהתחיל לעכל את המצב".
כשיושבים ושומעים את התיאורים של ר' שמעון רוזנברג, קשה שלא לחזור כשנתיים אחורה, אל הפיגוע ב'בית חב"ד' במומביי (ר' שמעון הוא אביה של הגב' רבקה, רעיית השליח הרב גבריאל הולצברג הי"ד). בימים ההם נהפך ר' שמעון בעל כורחו לדמות הרואית של אב וסב אוהב ורגיש, מחד גיסא, ושל מאמין חסר פשרות, המצדיק עליו את הדין, מאידך גיסא.

איך מתמודדים עם אסון שני הפוקד את הצאצאים?

כמעט 60 שניות של שתיקה חולפות והשאלה עדיין מנסרת בחלל הסלון. אנו כבר מתמלאים חרטה על עצם השאלה.

"זו שאלה קשה", שובר לבסוף ר' שמעון את השתיקה המתוחה. "זו שאלה ששאלתי את עצמי כמה פעמים בתקופה האחרונה. אספר לכם משהו: כשהייתי בבית הרפואה, ביום שבו לייזר הוטס לארה"ב, הגיעו לשם הבנים שלי, הבנות, החתנים והכלות – להיפרד מלייזר. רגע לפני שהוצא מהמחלקה, שאלו אותי כולם: 'אבא, עד מתי?!'. זה היה בעבורי רגע קשה מאוד, לשמוע את השאלה של הילדים. הם חיכו למוצא-פי, לשמוע מהיכן שואבים כוחות להתמודד עם מה שקורה. חשבתי שניות ממושכות ואז אמרתי להם: 'ליבא לפומא לא גליא' (הלב לא מגלה לפה). לא כל דבר אפשר לבטא במילים. יש 'הרגשים' שקשה להסביר. שכן, רק כשמביטים על כל התמונה המלאה אפשר לראות את יד ה'. להבין שיש בעל בית לבירה זו ושאנחנו קטנים מכדי להיכנס לחשבונות שמים".


הם סיפרו לו על תוצאות
השריפה ואמרו לו את האמת:
"לייזר, הרגליים נשרפו".
המחזה היה קורע-לב:
לייזר מירר בבכי, כשהוריו
בוכים יחד איתו. המחזה
המצמרר נמשך דקות ארוכות

ר' שמעון מדבר בלהט. עיניו נעצמות. דבריו יוצאים מהלב. "בינינו", הוא שב ופוקח את עיניו, "היו לי כל מיני מחשבות מדוע זה קורה דווקא לי... ישנו סיפור מתקופת הבעל שם טוב הקדוש, על אחד שעשה מעשה טוב ובשמים החליטו להעניק לו שכר רב על המעשה. אלא שאז הופיע ה'ס"מ' ואמר, 'בואו ננסה אותו עוד פעם אחת, ואני רוצה להיות זה שינסה אותו'. עברו לי כל מיני מחשבות בראש. חשבתי שאולי רוצים לנסות אותי. 'והאלוקים ניסה את אברהם'. אמרתי לקב"ה: 'אני לא רוצה את הניסיונות האלה'. בחודשים האחרונים הגיעו אליי מכל כלי התקשורת וביקשו שאתראיין על מה שקרה ללייזר. דחיתי את כולם. מוותר על ניסיונות ולא רוצה ראיונות. אל תביאני לידי ניסיון".

המקרה ליכד רבבות

ר' ראובן מצטרף לדברים. "אני חונכתי לדבר אחד ויחיד – להאמין שהכול לטובה. וגם אם קרה משהו לא טוב, בסוף הכול יתהפך לטובה. ככה גודלתי. בימים ההם, כל בני משפחתי ישבו בכלא הרוסי ואני ב"ה החזקתי מעמד. תמיד ידעתי שהכול יהיה טוב. זה הטבע שלי. קשה לי אפילו להסביר את זה. כואב לי כאב נורא על לייזרק'ה, כואב לי כאב נורא על ההורים שלו ועל כל בני המשפחה. על עצמי אינני מרחם. עליי לא אכפת לי".

הרב יוניק: "המקרה הזה 'נגע' בהרבה מאוד אנשים. היו פניות מכל קצות תבל להתגייס למען לייזר. הייתה התעניינות ועדיין יש, בכל מה שנוגע למצבו. המקרה הזה ליכד רבבות בני אדם מרחבי העולם".

בנסיבות הקשות והכואבות הללו, יש גם בשורות טובות, הנוגעות לקצב ההחלמה של לייזר. "מנהל המרכז הרפואי באוהיו, בהשגחה פרטית, הוא יהודי וגם כוהן", מספר ר' שמעון. "במהלך ביקורי שם הוא אמר לי, שלא היה לו מעולם מקרה ניסי כמו עם לייזר שהגיע אליו עם כוויות בכל גופו. הוא טען שההחלמה הרפואית שלו היא למעלה מדרך הטבע. כיום הילד כבר יושב לבד, ברוך ה'. אין ספק כי התפילות הרבות של עם ישראל סייעו להחלמה הפלאית של לייזר. כולנו צריכים לקוות שעם ישראל ימשיך בתפילות, מתוך שמחה – וההחלמה תימשך. בקרוב יתאימו ללייזר רגליים תותבות. מדובר בתהליך ארוך מאוד, שיימשך שנים".


מרדכי בן-דוד משמח את לייזר בשבוע שעבר

"הייתי איתו בשבועות הראשונים מסביב לשעון, לצד הוריו", מסכם הדוד, הרב יוניק. "המצב מורכב, אבל כולנו חזקים. בני המשפחה והקהילה שבקרבה אנו חיים, עומדים לצידם של לייזר והוריו בכל רגע נתון. כעת עוד לא מדברים על שחרור, אבל כולנו מאמינים ובטוחים שהתפילות יימשכו ושהן יוסיפו לעזור ללייזר".

בסיום השיחה אנו קמים על רגלינו, אפופי תחושה מעורבת של צער על מה שעבר ועובר על לייזר, של השתאות לנוכח גבורתו של ר' מרדכי המציל ושל התפעלות מהאמונה העזה המוקרנת מכל הסובבים.

רגע לפני צאתנו מדלת הבית עוצרת אותנו הסבתא של לייזר, הגב' גלפרין. "אני כל כך מודה לכם שבאתם", היא אומרת בהתרגשות. "כל כך הרבה מהפרטים שסופרו כאן אני בעצמי לא ידעתי... ואני גם מקווה שהכתבה הזאת תסייע בדרך כלשהי לקרן שהוקמה למען לייזרק'ה".

● ● ●

לייזר רצה "רגליים עכשיו"
ר' שמואל גלפרין בשיחה מיוחדת עם 'בקהילה', מאוהיו
 
"לייזר ילד צדיק. למרות הכאב הגדול שלו, אני שומע ממנו דברי אמונה ש'זה מה שה' רצה'", כך אומר ל'בקהילה' ר' שמואל גלפרין, אביו של לייזר, בשיחה מיוחדת מהמרכז הרפואי באוהיו, בו עדיין מטופל בנו.

במשך מספר שבועות התכוננו הפסיכולוגים של בית החולים לרגע שבו ישאל לייזר על רגליו. "מאוד חששתי מהרגע הזה. לא ידעתי כיצד אתמודד איתו נפשית. ביום הראשון של ראש השנה, רגע לפני שתקעתי בשופר בחדרו של לייזר, הוא שאל אותי: 'אבא, איפה כפות הרגליים שלי'. נלחצתי מאוד. התחלתי לספר לו שפרצה אש בחדר שלו בבית. הוא המשיך לשאול 'אבל איפה כפות הרגליים'. השבתי לו שהאש שרפה אותם".

קולו של ר' שמואל נשמע קטוע. דיבורו קשה עליו כשהוא נזכר באותם רגעים נוראים. "לייזר התחיל לבכות ולצעוק, 'לא יכול להיות!'... לא יכולתי להתמודד עם זה. פניתי לפסיכולוג וביקשתי הדרכה נוספת. הוא הסביר לי שהילד נמצא בתהליך של אבל על הרגליים. ניסיתי להרגיע את לייזר. אמרתי לו שבקרוב יעשו לו רגליים אחרות, חזקות יותר. אבל הוא רצה 'רגליים עכשיו'. למחרת, ביום השני של ראש השנה, המחזה חזר על עצמו".


עם לייזר, השבוע

השבוע ביום רביעי, שוחרר לייזר לביתו החדש באוהיו, אליו עברה משפחתו באופן זמני, כדי להימצא באזור בית החולים. "חלק מהשיקום במצבים כאלה – זהו שיקום נפשי וחברתי", מסביר ר' שמואל. "הרופאים אמרו לנו שחשוב שלייזר יהיה בבית, לצד האחים והאחיות שלו. זה יעזור לו להתמודד עם מצבו ולהיכנס לחיי שגרה. גם בבית הוא עובר המון טיפולים ועיסויים. אנחנו מורחים אותו במשחה על כל הגוף כמה פעמים ביום. לייזר לובש מעין בגד-לחץ שמונע גירודים. מדי כמה ימים הוא חוזר לבית החולים להמשך מעקב". להערכת הרופאים, הטיפול בלייזר יימשך עוד למעלה משנה.

ר' שמואל מרבה לדבר על האמונה העזה בה' ועל החיזוקים שהם מקבלים מכל עבר. אבל "ביחד עם האמונה והתקווה, הלב שלנו שותת דם", הוא אומר. "בכלל, לראות מישהו מתייסר כך זה נורא, על אחת כמה וכמה כשהמישהו הזה הוא הילד הקטן שלך".

למעוניינים לתרום לקרן המיוחדת שהוקמה למען לייזר גלפרין: הפקדה או העברה בנקאית לבנק מרכנתיל (17) סניף: 635, חשבון מס' 19244. לפרטים ולאפשרויות נוספות בטל' 050-6500187, 054-4767770.

תרומה אנליין בכרטיס אשראי
 
3. תרומה בכרטיס אשראי באמצעות הטלפון
חייגו ל'ועד הרבנים': 1800-22-36-36 או *072 מכל סלולרי
חשוב לציין בטלפון שהתרומה הינה עבור קרן מס' 2908 - 'קרן להצלה מלהבת אש'.