הרבי אמר לשלוחים: "התפקיד שלכם זה ללכת עם חיוך על הפנים"
יצחק יהודה
השקט שמאפיין בדרך-כלל את הקהילה היהודית הקטנה בהולנד, הופר השבוע בסערה גדולה. הפרסום התקשורתי על המצלמות המיוחדות שהמשטרה המקומית התקינה בביתו של יו"ר וועד רבני הולנד, השליח הרב בנימין יעקובס, הפכה לשיחת היום, בעיקר בשל שורה של תקריות אנטישמיות מצד צעירים מקומיים.
"אני נולדתי להולנד שונה", אומר לנו השבוע הרב בנימין יעקובס. "הולנד היתה אז מקום שקט ושלו. גם לפני שלושים וחמש שנה, כשהתחלתי בתפקידי כשליח, לא היתה מציאות של אנטישמיות. לא שמעת ברחוב נערים הצועקים עליך יהודי מלוכלך ועוד קריאות גנאי שאתה שומע היום".
התפנית החלה, לדברי הרב יעקובס, לפני כחמש-שש שנים. אז החלו באופן אינטנסיבי מעשים של אנטישמיות כלפי יהודים, וקריאות הגנאי של הצעירים הפכו למעשה שבשגרה. כך, למשל קריאות אנטישמיות ונמלטו מהמקום ללא שנתפסו. , לפני כחצי שנה, כשהרב יעקובס נשא דברים במחנה הריכוז "וווכט" בהולנד, התפרצו למקום רוכבי אופנוע שנראו כהולנדים, צעקו לעבר הרב.
"כיום בהולנד", אומר הרב יעקובס, "יש בתי ספר שחוששים לדבר על השואה והמורים לא מוכנים ללמד על השואה ועל תוצאותיה הרות האסון – מדוע, אם-כן, שהצעירים לא יעשו מעשים אנטישמיים אם המורים שלהם חוששים אפילו להזכיר את השואה?"
"יהודי הולנד לפני השואה הרגישו מאוד הולנדים" – כך התבטא השבוע הרב יעקובס בתקשורת ההולנדית. "הם בטחו בעם ההולנדי והרגישו חלק טבעי מהמדינה. המלחמה הביאה לשינוי קיצוני, כי היהודים בהולנד האמינו עד הסוף המר שנאמנותם להולנד תעביר אותם בבטחה את שנות המלחמה, אך בפועל הנאצים כבר החלו לפעול בשטח".
חיים את השואה
זיכרון השואה, כך מסתבר, מרחף כצל כבד על כל יהודי הולנד, גם על בני הדור השני והשלישי שלא חוו על בשרם את המלחמה ומוראותיה.
"המשפחה שלנו" – מספר הרב יעקובס – "גם מצד האבא וגם מצד האמא, נמצאת בהולנד מדורי-דורות. עוד לפני זמנו של נפוליון. לפני כן הם היו בפולין ובגרמניה. כל המשפחות מכל הצדדים נהרגו בשואה, רק ההורים שלי וההורים שלהם, ניצלו מהשואה, וכך ב"ה עוד הכרתי את הסבים והסבתות, למרות שנולדתי שנים לאחר המלחמה. נס כזה כמעט לא קרה כאן לאף אחד".
הוריך היו כבר נשואים לפני המלחמה?
לא. ההורים שלי התחתנו לאחר השואה. כשהתחיל הכיבוש הגרמני אבי גר במרכז אמסטרדם. היתה לו חנות לדברי אופטיקה וכולם הכירו אותו. הוא היה אדם מאורגן, וכשהבין שמשהו עומד לקרות, הכין כתובות מילוט לעצמו ולהוריו. היו לו גם קשרים עם גרמנים שבאו לחנות והיו קליינטים קבועים שלו, וכמה מהם אמרו לו שאם יזדקק לעזרה יהיו מוכנים לסייע לו, אבל הוא לא סמך עליהם. היה לו גם הסכם עם הפרטיזנים שיתנו לו מחסה בצפון הולנד, אבל גם את זה הוא לא ניצל.
מדוע?
הוא לא חזה את ממדי השואה. כמו כולם הוא חשב שהמלחמה תימשך רק שלושה חודשים – אז מדוע להיסחב לצפון? מוטב להישאר באמסטרדם. הוא סיכם מראש עם משפחה נוצרית באמסטרדם לשכור מחבוא במרתף ביתם. זה היה באמצע העיר ממש, מתחת לאדמה. היה שם מקום, וזמן-מה לאחר שאבא ברח לשם, הגיעו למחבוא גם הוריו, ועימם עוד ארבעה יהודים. אבל אבא לא עמד על טיבם של הגויים ששכר מהם את המחבוא, הם כל הזמן סחטו ממנו כספים וכשהכסף נגמר כעבור חצי שנה, הם ציוו עליו ועל כולם להסתלק.
היה להם לאן ללכת?
לא. לכן הם באמת לא עזבו. מבעד לחור קטן בתקרה הם ראו איך הגרמנים חוטפים יהודים שהסתתרו כמוהם בצד השני של הרחוב, ואחר-כך הורגים אותם, אחד אחד. הם נאלצו להישאר במחבוא, ולספוג עינויים והשפלות מהגויים ש'אירחו' אותם. הסתבר שהם היו גויים מאוד סדיסטיים. הם נהגו להוריד בחבל אוכל, ומיד למשוך בחזרה כדי לגרות אותם. התנאים היו קשים. מרוב רעב אבא שלי והוריו אכלו פרחים ועכברים. לבסוף ערכו הגרמנים 'אקציה' (סגירת רחוב כדי לחפש את היהודים מבית לבית, לאספם ולשלחם למחנה השמדה) ברחוב שלהם, אבל הבעלים הסדיסטים לא יכלו לגלות שיש אצלם יהודים, כי אז הגרמנים היו הורגים גם אותם.
יום אחד הודיעו ברדיו שהבריטים כבשו את הולנד. כשיהודים יצאו מהמחבואים לרקוד ברחובות, התברר שהיתה טעות, והגרמנים תפסו את כולם והרגום. אבי והוריו החליטו לא להסתכן עד שיידעו בטוח וכך ניצלו.
אחרי המלחמה היה חורף של רעב נורא. אבי נראה כשבר כלי. הוא חזר לחנות שלו וגילה שהגרמנים מכרו אותה על ציודה, ובבית גרים אנשים אחרים. שנה שלמה עברה עד שהבית הוחזר לו. כל הרחוב היה יכול להעיד שהבית שלו, ובכל-זאת, החזרת הבית ארכה שנה. זו הולנד".
בזכות התפילין
סיפורו של הרב בנימין יעקובס, הוא בעצם סיפורו של נער יהודי צעיר, בן שבע עשרה, שפגש את השליח החב"די, הרב פורסט, במחנה קיץ יהודי בהולנד, והנחת תפילין אחת – שהולידה שיחות ופגישות וקשר הדדי – שינתה לא רק את מהלך חייו של הנער הצעיר, אלא חוללה מפנה בחייהם של מאות ואלפי יהודים בעיירותיה של הולנד, שכעבור שנים התקשו לזהות בדמותו המאוד פופולארית של "רב המחוזות" את הנער הצעיר שהיה צורך לבקש ממנו פעם להניח תפילין...
לפני שלושים וחמש שנים הגיע עם משפחתו, בשליחות הרבי, לעיר רחוקה ו'שוממה' בשם אמרספורט, אך במשך הזמן רשתו החלה להיות פרוסה כמעט על פני הולנד כולה. מדי שבוע הוא חצה את המדינה, ברכבות, לאורכה ולרוחבה, לא נותן ליהודי הולנד, גם במקומות הנידחים והשכוחים ביותר, לשכוח על יהדותם.
נולדת בהולנד שלאחר המלחמה. איך גדלת? איפה התחנכת?
גדלתי כילד הולנדי רגיל, למדתי בבית-ספר הולנדי ובתיכון הולנדי, וכך היו כנראה ממשיכים החיים שלי לולא פגשתי במחנה קיץ את השליח של הרבי, הרב יצחק פורסט, שהציע לי להניח תפילין...
הנחת התפילין הזאת היתה למעשה תחילתו של קשר חזק. הוא למד איתי יהדות וחסידות, ומה שחשוב יותר מבחינתי: הוא הזמין אותי לביתו ואני נהייתי שם אורח קבוע. החיים היהודיים בביתו, במיוחד השבתות, עשו עלי רושם עצום. כעבור שנה הוא לקח אותי בחופש לברינואה, שם גרים הורי אשתו, טייל עימי בפאריס, בקיצור – הוא עשה הכול כדי שארגיש אצלו בן-בית ממש.
המשכתי ללמוד עמו חסידות, ובמשך הזמן הכרתי גם את ר' דניאל מאיירס שהיה פרופסור לאנתרופולוגיה, וגם הוא לימד אותי חסידות ומשנת חב"ד. הוא היה פרופסור מפורסם בהולנד, חב"דניק, וכתב ספרים טובים מאוד על יהדות ועל חסידות וזה השפיע על הרבה יהודים.
כשגמרתי את בית-הספר התיכון החלטתי להמשיך בלימודי קודש בישיבה החב"דית בברינואה. שם העמקתי את לימודי החסידות שלי והפכתי לחב"דניק על כל המשתמע מכך...
המשך הכתבה – השבוע בכפר חב"ד
מאפשרים לכם לקבל
