יהודה קפלן

ממרומי גילו, אותו נחשוף בהמשך, החסיד הישיש ר' מענדל מרוזוב שליט"א שופע חיות וחיוניות שצעירים רבים יכולים להתקנא בה. רק עברתי את סף ביתו ומיד אורו פניו ור' מענדל מיהר להעמיד על השולחן 'משקה' וכמה כוסיות. הוא עשה זאת בטבעיות גמורה ונראה היה  כי אמירת 'לחיים' היא כאן דבר שבשגרה, על בסיס יומי.
ניסיתי לפתוח בדברים ולבקש למקד את השיחה ברבי הרש"ב נ"ע, במלאות מאה וחמישים שנה להולדתו בכ"ף מרחשוון תרכ"א, אבל ר' מענדל לא היה זקוק להנחיה שלי. הוא עצמו ניהל את השיחה בצורה הכי טובה שיכולתי לצפות.

"באתם לשמוע סיפורים כדי לרשום ולפרסם בדפוס?" שאל-קבע. "אם-כן, קודם כל חשוב לי לבקש שתרשמו כל דבר בדיוק כמו שאני מספר ולכן, לכל לראש, אספר מהתחלה סיפור שבעבר פורסם בשמי בצורה משובשת.

היה זה, מן הסתם, בתרצ"ט. הייתי אז בן 19. באותה תקופה גרתי בלנינגרד והיו אלה ימים של פחד אימים מהקומוניסטים ימ"ש שאבי החסיד ר' אלחנן ואחי התמים ר' פיניע נרצחו על ידם באכזריות. בשלב מסוים נסעתי מלנינגרד למוסקבה בתקווה ששם יהיה לי יותר קל להתחבא מעיני הבולשת.

המצב החמור אילץ אותנו להיות כל אחד בגפו, כי היה פחד גדול להתאסף יחד בכלל ובבית הכנסת בפרט.

בתוך כך הגיע חג הגאולה י"ב תמוז וביום הזה לא יכולתי בשום אופן להישאר לבד ואמרתי לעצמי – יהיה מה שיהיה, בי"ב תמוז חייבים להתוועד. בהגיע היום, עשיתי את דרכי לעבר בית-הכנסת הגדול במוסקבה בתקווה שאצליח להיוודע היכן מתקיימת התוועדות חסידית. 

ואכן, פגשתי את גדליה בנימין פנטילייב שהיה בנו של התמים הנעלה ר' יעקב שהיה מבחירי התמימים בליובאוויטש. שאלתי אותו האם ידוע לו היכן מתקיימת התוועדות והוא ענה לי שגם הוא הגיע למקום לאותה מטרה. כעבור זמן מה, אחד הנוכחים בבית הכנסת שכנראה הבחין בנו והבין מה אנחנו מחפשים אמר לנו שהחסידים ר' ניסן נמנוב ור' שמריהו ששונקין יתוועדו הלילה בביתו של החסיד ר' חיים זלמן קוזלינער.

ר' חיים זלמן היה גר באחד מפרברי העיר שנקרא פושקינה, מרחק של כחצי שעה נסיעה ברכבת ממרכז העיר וגדליה בנימין ואני יצאנו לדרך אל ביתו של ר' חיים זלמן.
כשהגענו למקום, אכן מצאנו בבית את שלושתם ועימהם החסיד התמים (המלמד) ר' בן ציון מרוז. כשהגענו שאלו אותנו לשם מה באנו. ענינו שהגענו להתוועד, ור' חיים זלמן הפטיר: "בשביל פארבריינגען, נו", ומיד ערך את השולחן להתוועדות. השולחן היה קטן מאוד ורק שני אנשים יכלו לשבת מכל אחד מצידיו. 

וכאן ר' מענדל מבקש לתקן: כשהדפיסו את הסיפור כתבו שהפחד היה גדול עד כדי כך שלא ישבו להתוועד, אבל זה לא מדוייק אלא הכוונה היתה שעקב אווירת הפחד ישבו להתוועד בפנים נפולות ומודאגות. 

ור' מענדל ממשיך ומדגיש: כדי להבין את המצב, צריך לדעת את דברי הימים ההם. את כל אחד מהנוכחים בהתוועדות הממשלה חיפשה. הרי את אבי ע"ה ואחי ע"ה כבר תפסו וירו בהם... לכן, אף שישבו להתוועד, האווירה היתה מאוד מתוחה, עם הרבה פחד ודאגה.

ר' חיים זלמן הודיע כי מכיון שיושבים להתוועדות, צריכים 'להעמיד משקה' ולכן הוא ביקש שגדליה בנימין ואני נשמש כ"שר המשקים". קיבלנו על עצמנו את התפקיד ומזגנו לכל אחד מהמסובים כוס שלימה של משקה. אבל ר' ניסן ור' שמערל ישבו בפנים נפולות, ישבו ושתקו. ניסנו לרומם את האווירה, ואמרנו שצריכים להתוועד ולומר 'לחיים', אך ללא הועיל. וכיוון שהם לא אמרו 'לחיים', גם ר' בן-ציון לא אמר. עמדנו וחיכינו לראות איך ההתוועדות תמשיך.

היה זה יום חם מאוד, באמצע הקיץ. אני זוכר שר' חיים זלמן עמד, ולא ישב ליד השולחן, וכעבור זמן מה אמר לי: "אולי תביא חבית קוואס (משקה רוסי ידוע) קר". ועניתי שאשמח לעשות זאת. אינני יודע איך בדיוק מייצרים קוואס אבל כשפתחו את החבית ראינו שמלמעלה יש שכבת קרח. ר' חיים זלמן העמיד את החבית בפרוזדור הבית ואמר לנו: הרי אתם 'שרי המשקים' ואם כן תמזגו לכולם מהקוואס. יצאנו מחדר ההתוועדות והצעתי לגדליה בנימין שנמזוג לתוך כוסות הקוואס קצת משקה והם הרי לא יתפסו, כי הקוואס קר מאוד. וכך עשינו. בתחתית הכוס מזגנו משקה ומעליו את הקוואס והגשנו את הכוסות לשולחן ההתוועדות.

אמנם, היה חם מאוד ושתיה קרה היתה מתאימה, אבל כיוון שזה 'מותרות', ר' ניסן ור' שמערל לא נגעו בזה. בתחילה גם ר' בן ציון לא שתה אבל כעבור כמה דקות אמר – הרי חם מאוד בחוץ... ושתה. עכשיו אמרתי לגדליה-בנימין: קודם מזגנו לו רק רבע כוס משקה ושלושה רבעים קוואס. עכשיו נמזוג חצי כוס משקה וחצי כוס קוואס. בשלב זה, גם ר' ניסן ור' שמערל הבינו מה קורה ולאחר שר' בן ציון אמר 'לחיים', גם הם אמרו 'לחיים'.

וכאן היתה טעות חמורה בפרסום הקודם:
כתבו שגם הם שתו מהקוואס והתוועדו על קוואס. ולא היא! – הם אמנם אמרו לחיים לא נגעו בקוואס חלילה... עצם המחשבה שחסידים אלה שתו קוואס יש בה כדי לעורר גיחוך... לגבי ר' ניסן, לשתות קוואס היה בדיוק כמו לאכול גלידה, כי זה וזה הרי "מותרות" וממילא – איסור דאורייתא...

ואגב: חסידים היו אומרים ש'אתכפייא' דוחה אפילו איסור דאורייתא, והראיה מהגמרא (בבא מציעא לב, ב) שאומרת לגבי הציווי "עזוב תעזוב עמו" שבדרך כלל פריקה קודמת לטעינה משום צער-בעלי חיים, אך אם יש לפניו "אוהב לפרוק ושונא לטעון", "מצווה בשונא" כי לכוף את יצרו עדיף. מכאן שאתכפייא גוברת אפילו על איסור דאורייתא...

זרקו את אבא מהרכבת

מה אתם זוכרים מהרבי הרש"ב נ"ע?

תעשה את החשבון בעצמך: מתי נסתלק הרבי הרש"ב? – בשנת תר"פ. כמה שנים עברו מתר"פ עד עכשיו? – תשעים ואחת. נו, אז מי שהיום בן תשעים וחמש בן כמה הוא היה בתר"פ? בן חמש. האם הוא שייך לזכור?

אבל האמת היא שאף פעם לא זכיתי לראות את הרבי הרש"ב. כי אמנם נולדתי בליובאוויטש אבל הרבי הרש"ב נסע מליובאוויטש בחשוון תרע"ו, כמה חודשים לפני שנולדתי. לאחר מכן, לא היתה אפשרות לנסוע אל הרבי כי מאימת השלטונות הרבי ברח לעיר אַראָל (לאחר שהציונים הלשינו שהוא עוזר לגרמנים. ומ'החלונות הגבוהים' לחשו לו שמתעתדים לעצור אותו והוא הספיק לעזוב מבעוד מועד). רב העיר היה החסיד ר' יעקב פנטלייב (אביו של ר' גדלי' בנימין הנ"ל).

היו אלו ימי מלחמת העולם הראשונה. ברוסטוב היה בעל-הבית גביר (באותם ימים, לפני שהמהפיכה הקומוניסטית הושלמה, עדיין היו ברוסיה גבירים...) שבנו למד בתומכי תמימים בליובאוויטש. כשנודע לו שהרבי הרש"ב נמצא באראל, הוא מיהר לשגר לרבי מכתב עם הצעה לבוא לרוסטוב.

הרבי נענה להצעתו, והוא מצידו קנה בית ועשה הכול לקראת בואו של הרבי. ואכן, לאחר מספר חודשים בהם שהה הרבי באראל, הרבי הגיע לרוסטוב וקבע בה את מושבו.

באותה תקופה, משפחתנו עברה מליובאוויטש לקרמינצ'וק שם גר באותם ימים החסיד ר' צבי גורארי' והוא דאג לאחזקת הישיבה שהגיעה מליובאוויטש. לאחר מכן עברנו ליקטרינוסלב ושהינו תקופה מסוימת בביתו של כ"ק הגאון רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, עד שהשגנו דירה. אחד מאחיי נולד באותה תקופה ואבי כיבד את רבי לוי יצחק בסנדקאות.

היו אלו ימי מלחמה והיתה סכנה של ממש להסתובב ברחובות מפחד ה"באנדיטין", חברי מפלגות שונות שהיו הורגים את כל מי שנקרה בדרכם. מעניין שבאותה שעה הקומוניסטים עצמם, ה"אדומים", היו פחות גרועים ביחסם ליהודים מאשר חברי שאר המפלגות. רק מאוחר יותר הפכו לשונאי ישראל במוצהר, ימ"ש.

כל אותן שנים, מאז שהרבי הרש"ב נ"ע עקר מליובאוויטש ועד הסתלקותו, אבי ע"ה נסע לרבי לרוסטוב כמה פעמים. הדרכים היו בחזקת סכנה גדולה והנסיעה היתה כרוכה במסירות נפש ממש, ובכל זאת מפני גודל ההתקשרות שלו לרבי הרש"ב, אבי ע"ה נסע אליו, כאמור, כמה פעמים. אך מובן מאליו שנסע בגפו בלי בני המשפחה.

אגב, באחד המכתבים של הרבי הריי"צ נ"ע לאבי ע"ה הוא מזכיר את העובדה שבהיות אבי ברוסטוב, הרבי הרש"ב נ"ע לימד אותו את עשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן. 
כאמור, הנסיעות של אבי ע"ה לרבי הרש"ב נ"ע לרוסטוב היו במסירות נפש ומתוך סכנה גדולה. באחת הפעמים, הוא נפצע עד כדי כך שהיה צריך רופא לנקות לו את הפצעים (הייתי ילד פעוט ואינני זוכר את הפרטים, אבל כך שמעתי מאחותי).

התברר שהגויים זרקו אותו מהרכבת תוך כדי נסיעה. ב"ה שזה היה כשהרכבת היתה בנסיעה איטית, אבל הוא נחבל ומישהו הביא אותו לבית רפואה ואיכשהו הוא הצליח להמשיך בנסיעה ולחזור הביתה.

המשך הראיון – השבוע ב'כפר חב"ד'