דרמה בת ימינו: סיפור מדהים ומרגש שהתרחש בקראון-הייטס
לפני שנים כתבה שרי רוזנשטיין את סיפור חייה בעיתון היהודי "The Dayton Jewish Observer":
אני זוכרת היטב את עצמי ילדה מפוחדת, יושבת על יד חלון בתוך ציפור ענקית בעלת כנפי פלדה. טיסת TWA עברה מעל האוקיינוס האטלנטי, לוקחת אותי מפריז אל ביתי החדש באמריקה. הייתי אחת מחסרי הבית הרבים, היהודים הנעים ונדים שעבורם הפנס של הפסל החירות האיר את דרך הכניסה לשערי מדינת הזהב.
היה זה בחודש ניסן תש"ז, כשעדיין נקראתי בשם מריה-הלנה צ'וצ'נוביץ'. מאחוריי באירופה, הותרתי חיים מנופצים של טרגדיה וכאב. הוריי, יוסף צ'וצ'נוביץ' ובתיה (לבית בויארסקי), נכחדו בברגן-בלזן.
לדאבון לב כבר לא יכולתי אפילו לזכור כיצד הם נראו... מאחוריי השארתי גם את בית היתומים ששימש כ'בית' עבורי ועבור ילדים יהודים רבים שאיבדו את הוריהם בזמן המלחמה.
בית היתומים ששכן במקום שנקרא 'וויל ג'ויף', היה אחד מרבים שהוקם בסיוע "וועד ההצלה", ארגון שבו עסק הרב אליעזר סיבלר ז"ל מסינסינטי. אמנם מטרת הארגון היתה להציל משפחות של בני ישיבה שנתקעו באירופה השסועה, אך הוא סייע במקביל גם לאלפי אחרים. הארגון גייס סכומי כסף גדולים וטיפל ביתומים וחסרי בית, עד להבאתם למשפחות ו/או קהילות מחוץ לאירופה רווית הדם.
עודני זוכרת את הקירות הגבוהים שהקיפו את בית היתומים והסתירו אותנו מהעולם שבחוץ. הוזהרנו לא לצאת אף פעם, ואפילו להימנע מלהביט אל העולם החיצוני, כי טמונות לנו בו סכנות. ידענו שהנאצים האכזריים מחפשים ילדים יהודיים ונשמרנו מאוד לנפשותינו.
היות ובית היתומים היה תחת חסותו של ארגון יהודי-דתי, בערה בו גחלת היהדות באור בהיר של מסורת. נחשפנו לקיום מצוות ומנהגים שונים, ולמדנו שירים בלשון הקודש. בימי שישי אחר הצהריים נהנינו ממותרות ופינוק של אמבטיה ובגדים נקיים, והתארגנו לקבל את פניה של שבת המלכה. בזמן סעודת השבת, חדר האוכל התמלא בזמירות שבת שעם הזמן כבר לא היו חדשים עבורי.
סיומה של המלחמה הביא לתנודות ומעברים: אלפי ניצולים ללא בית, ללא משפחה וללא כסף רצו לברוח ולהתחיל מחדש. "וועד ההצלה" שלח לארץ ישראל ניצולים רבים, אודים מוצלים מאש, מבוגרים וילדים, ובתוכם גם רבים מבית היתומים שבו שהיתי.
הנסיעה בזהות בדויה
ג'ון מוסקוביץ היה חבר קרוב של הרב אליעזר סילבר מסינסינטי וביקש ממנו עזרה למצוא ילד יהודי לאימוץ. כשחברו של הרב סילבר, נסע לפריז וביקר בבית היתומים, הוא צילם מספר ילדים, ועם חזרתו לסינסינטי, נפל עלי הפור. משפחת מוסקוביץ בחרה את תמונתי מבין כל התמונות, וביקשה לאמץ אותי. אז החל "מבצע אמריקה" – הפרויקט המורכב שמטרתו להוציאני מצרפת ולהכניסני לארצות הברית, מבצע לא פשוט ולא קל שתוכנן על ידי "וועד ההצלה".
נשאלתי אם אני רוצה לצאת לטיול מרגש. הנהנתי בראשי רק בגלל הסקרנות והטבע ההרפתקני. הבובה שלי והשמלה נארזו במזוודה קטנה. כמה ימים לאחר מכן הגיע אדם רכוב על אופניים כדי לקחתני.
לאן אני הולכת? האם אחזור לראות את הילדים בבית היתומים המוגן? – לא ידעתי. נלקחתי למשך זמן מה לביתה של אישה צרפתיה קתולית, אלינור בון-הין. אני בקושי זוכרת איך הגעתי מפוחדת מאוד אל הבית, אבל בנותיה של הגב' בון-הין, מוניקה וקתרין, הקלו על פחדיי כשהן מציעות לי חברוּת וגם... סוכריות.
הן החלו לכנות אותי בשם "שֶרי" שמשמעו בצרפתית "יקרה", ושם זה נשאר שמי להמשך חיי, עד היום. נהיינו חברות טובות ואני אהבתי אותן מאוד.
בשלב הבא של "מבצע אמריקה" הגישה הגב' בון-הין בקשה לדרכון ממשרד הפנים הצרפתי. היות ומספרי הקווטה (המכסה) של ממשלת ארצות הברית הקשו מאוד לניצולי המלחמה להיכנס ליבשת באופן חוקי, השתמשתי בדרכון לא שלי ונכנסתי לארצות הברית בדרכונה של מוניקה בון. השיער שלי חומצן ונהיה בלונדיני כדי שאהיה דומה יותר לתמונתה של מוניקה בדרכון.
סוף-סוף הגיע היום המיוחל, יום הטיסה. בעיניים דומעות חיבקתי את חברותיי הטובות מוניקה וקתרין, תוהה וחוששת, כפי שרק ילדה נטושה ואומללה בת חמש יכולה.
האם אשוב לראותן אי-פעם?..
מלכות החסד
כאשר טיסת TWA זינקה כלפי מעלה ואני הייתי ישובה מכווצת בציפור הפלדה הגדולה, הייתי כל-כך מפוחדת. עד היום אני יכולה, בזיכרוני, לחוש באותו פחד – זו היתה הטיסה הראשונה שלי ובל נשכח שהחוויה הזו באה אחרי כל-כך הרבה טלטלות וחוויות אימים. בשדה התעופה לה-גרדיה החלפנו מטוס וכשנחתנו בסינסינטי המתין בשדה התעופה לי ולגב' בון-הין שליוותה אותי, זוג מרשים וחברותי המשדר לבביות וחום: ג'ון וליבּי מוסקוביץ.
המשך הכתבה – השבוע ב'משפחה חסידית' של שבועון 'כפר חב"ד'
מאפשרים לכם לקבל
