לעבן מיט'ן רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לחצו על כפתור ההפעלה, או באופצייה הנוספת:


● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן

(נצטווה) היהודי הראשון, שהי' יחיד בכל העולם, אשר לכן נקרא בשם "אברהם העברי", ש"כל העולם כולו מעבר אחד" והוא לבדו "מעבר אחד", ואעפ"כ, לא זו בלבד שזה לא השפיע עליו כלל ענין של פחד או אפילו הרגשת שפלות או שיחקה אותם – אלא אדרבה: הוא הסתובב בכל העולם "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם", הוא הביא לכל מקום את הענין וההודעה לכולם, ובאיזה אופן הודיע להם? – "ויקרא", בהכרזה, בפרהסיא ובקול רעש, שידעו, ש"יש בעה"ב לבירה זו": לעולם זה יש בעה"ב, והבעה"ב הוא אחד ויחיד, הקב"ה, ולכן לא שייך שיתפעלו מאחרים, וכאשר הדבר שבו מחזיקים הוא ענין נכון, וענין המתאים להוראות הקב"ה, שהרי הוא ניתן מאת הקב"ה – אזי אע"פ ש"אחד הי' אברהם", הרי – כמו שיחזקאל מסיים את נבואתו – "ויירש זרעו את כל הארץ", שע"י הנהגתו, לא זו בלבד שאינו משתנה בהשפעת העולם, אלא אדרבה – הוא מחנך ילדים ועם הכובשים את כל העולם, בהולכם בעקבותיו, ובתורות ובהוראות שקבלו מאברהם אבינו.

והוא לא הי' זקוק בזה למלחמות. המלחמות שעשה היו קשורות רק לענין של לוט בן אחיו וכו', כמסופר בחומש; אך זה שהכין את העולם והפך את העולם, שיהי' ראוי ויוכל לקבל את זה שה' הוא "אלקי עולם", שהעולם יכיר ויכריז שישנו בעה"ב לעולם, שבו תלוי אופן הנהגת העולם, מבלי להתחשב עם העולם הוא חזק בכח של כמות, או חלש, כי מה שמביא לכיבוש העולם, הוא דבר טוב ודבר נכון ודבר קדוש, ואזי, פועל הבעה"ב של העולם שהעולם יתנהג ע"פ ענין זה וע"פ הוראות אלו.

והרי ה"ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" – לא הי' כלל באופן של מלחמה, אלא עי"ז שלא נתעייף, והעיקר – לא פחד, ולא הי' ירוד בעיני עצמו בכך שהוא אחד וכל העולם הוא בינתיים בצד השני, והלך בשם הוראות ה', להודיע לעולם שיש לו בעה"ב.

וזה הביא לדבר נעלה יותר, כמבואר בחסידות על מ"ש "אלקי עולם" ולא "אלקי העולם", שאין כאן ב' דברים נפרדים: יש עולם שיש לו ברירה אם לציית להקב"ה או לא – אלא כל העולם מתקיים על כך שהקב"ה בורא אותו מחדש מאין ליש, בכל רגע מחדש, וזו כל מציאותו, וכן בידה ברירה: כי כאשר בעה"ב של העולם רוצה כן – הרי כיון שהוא "אלקי עולם": כל העולם הוא "התגלמות", והוכחה שיש אלקות, ושהאלקות שולטת, עד לאופן שכל העולם חדל להיות מציאות לעצמו, וכל מציאותו הוא, שמבצע את רצון ה', שרצה שתהי' לו "דירה לו יתברך בתחתונים", שיהי' עולם שיהי' זקוק לכך, שיהודי יבא אליו ויספר לו, שישנו בעה"ב לעולם, והוא הקב"ה, אשר זו הדרגא הכי נחותה, וכמ"ש ישעי' "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", שאפילו שור וחמור יודעים ומכירים בזה שנותן להם מזון, וא"כ עאכו"כ שהעולם הי' צריך לחוש בכך, היות שהוא אינו ניזון בלבד, אלא גם נברא, ובכל רגע, באופן דמאין ליש, ע"י הקב"ה – א"כ הי' לו לחוש בכך – אך זהו תחתון שאין תחתון למטה הימנו, אופן נחות של בריאה, עד שזקוקים ליהודי, שיתנהג, כפי שהתנהג היהודי הראשון, "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" – ללכת לכל מקום שבהישג ידו ולהתחיל לומר ולהכריז שם ללא פחד, שידעו, שמבלי הבט על מה שנדמה, שצריכים להתחשב בכח, [ואע"פ שהכח איננו טוב, אין ברירה], הרי המצב הוא להיפך ממש: הכל תלוי בדבר שבו נמצא הצדק ושבו נמצא הרוחניות ושבו נמצא הקב"ה, ואזי פועלים סוף-כל-סוף בעולם, שהעולם נעשה מקום שעליו אומר הקב"ה "באתי לגני", שהוא כמקום שבו מטייל ונהנה הקב"ה, בראותו, שבו גודלים ונמצאים אנשים ונבראים שגורמים לו תענוג אמיתי, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

וכמדובר ריבוי פעמים, שהתורה היא נצחית, והיא נצחית כהוראה, שאין זה רק סיפור המסופר על הנהגת אברהם אבינו – אלא זה סיפור כדי שנלמד מכך "תורה" והוראה, שכל יהודי, באיזה מקום שרק יהי', דבר ברור הוא, שהוא נמצא שם בתור נכדו של אברהם אבינו – ועל כן עליו לבצע שם את השליחות שהתחיל אברהם אבינו: לעשות מהעולם "אלקי עולם", שהעולם ואלקות הם דבר אחד, וביכלתו לבצע זאת בדרכי נועם ובדרכי שלום – אם רק לא יבהל מנסיונות, ומקשיים, ולא יבהל מכך שיפחידוהו שיזרקו אותו אל תוך כבשן, או מכך שילעגו עליו "ליצני הדור", כמובא בחז"ל על חיי אברהם אבינו, ואזי דבר ברור הוא, שכל יהודי, איש או אשה, קטן או גדול, יוכל לבצע את השליחות – אם רק יתמסרו לבצעה – בשמחה ובטוב לבב.

והנה בעת הוראה זו, תיכף ביציאת אברהם אבינו לעולם, תיכף לאחר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", כאשר הקב"ה ציווה ליהודי הראשון לצאת אל העולם ולהביא לשם איתו יהדות – אמר לו בד בבד "ואברכה מברכיך": דהיינו שוודאי יימצאו אנשים, אפילו בעולם דאז – העולם כפי שהי' בזמן אברהם אבינו – שיברכו את אברהם, מפני שיכירו ויודו ויקבלו את דברי אברהם אבינו שהולך ומלמדם בעולם, עד שיברכו אותו על כך שהביא להם כל הוראות אלו, וכל ידיעות אלו, ועל זה אמר לו הקב"ה מיד "ואברכה מברכיך", שהקב"ה עצמו יברך כל אחד, בין יהודי בין אינו יהודי, שיברך את היהודי הראשון, אברהם אבינו, בזמנו, וכמו כן יהודים בכל המקומות ובכל הזמנים, בכל מקום שבו נמצאים יהודים, שתמיד נמצאים אנשים המודעים לחשיבות שביהדות ולחשיבות שבדברים שהיהודים מתמסרים למענם – שזו היהדות האמיתית, עד שמברכים אותם, והקב"ה מבטיח, "ואברכה מברכיך", שהוא עצמו יברך כל אחד ואחד שיברך את היהודים, וכמו שמוסיפים חז"ל בזה, שברכתו של הקב"ה, "תוספתו מרובה על העיקר", יותר מהברכה שיכול כל בשר-ודם לברך; יותר מהברכה שבה ברכו אז את אברהם  אבינו.

וכאמור לעיל, זו הוראה נצחית בכל הזמנים ובכל המקומות, דכאשר מברכים יהודי, מובטח לכל מי שמברך את היהודי, שהקב"ה עצמו יברכהו, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", באופן דבלי מדידה והגבלה, וזה יקויים גם בפשטות, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו