קטעים מטור אישי שפרסמה דיקלה אופל

ברחוב קוני איילנד ואווניו אס יש מסגד, ולידו בית חב"ד וגן ילדים יהודי. בכל פעם שאני עוברת ברחוב זה, אני מופתעת מחדש מהשילוב המוצלח המשדר נאורות. 

רק באמריקה! אני חושבת, וכישראלית גאה המראה הזה מקפיץ לי את הלב בתקווה רעננה לצד חשש כבד.

פעם בחודש יוצא לי לעבור ברחוב הזה, בשעה שהשמש כבר שקעה ואני צועדת ברחוב לבדי. מידי חודש, אותה פסיעה ואותה מחשבה.

ואז קרה דבר בלתי צפוי. בדרכי חזרה, בהליכה נינוחה, חציתי את הכביש בדיוק ברגע בו נפתחו דלתות המסגד וכמאה גברים יצאו את שעריו, לבושים בבגדים מסורתיים וכיפות מוסלמיות גדולות, ואני או טו טו נבלעת בהמון הגברי.

לראשי כיסוי ראש יהודי ולא ניתן לפספס את מוצאי. ההליכה שלי בעצמה התבלבלה, מאיטה את צעדי וממהרת באותה נשימה. העיניים מנסות לגשש האם ישנה דרך אחרת, אבל מצד ימין הכביש סואן ופניה פתאומית לאחור תגרור תשומת לב ואפילו תהיה מסוכנת. אני ממשיכה בכיוון בו התחלתי.

עשרות גברים משוחחים סביבי וההמולה רבה, והנה אני כבר נטמעת בקבוצה הגברית של בני דודי, שההיסטוריה בינינו כה עכורה וההווה כה לא ברור וכל המחשבות המפחידות והסופניות חולפות בראשי. גם אם אני מתעשתת ונוזפת בעצמי על המחשבות, הפחד לא מרפה.

היד רועדת, הגוף בוויברציות. הרי שוב היו פיגועי ירי בארץ, ולא מזמן גם היה את הסיפור עם תמונות החיילת המחויכת לצד אסירים פלשתינאים כפותים, וגלעד שליט טבוע לי בראש ואפקט הפרפר של המשט הטורקי לא הוסר ואנחנו בכותרות נון-סטופ, והנה אני נמצאת במצב אבסורדי שבארץ לא היה קורה!

העיניים מביטות בי ואני משדרת לחץ ופחד מכל נקבובית בגופי. היד מחייגת אוטומטית לבעלי. אני מספרת לו על המצב והוא מדריך אותי בדרך הסבוכה. לאט לאט החבורה הולכת ומצטמצמת ואני כבר בשוליים והפחד עודנו קיים. ואני כועסת על עצמי ועל פחדי הישראלים, שמלווים אותי מהארץ ומזירת פיגוע שחוויתי שם פעם. ומצד שני מודה אני לאלוקים, שעוד חמש דקות אני עם בעלי ובקירבת ילדי.

רק כשהגעתי הביתה, ושתיתי כוס מים, יכולתי להרהר בחוויה באופן יותר רגוע, ולהיזכר שאנחנו באמריקה, ארץ שבה אני יכולה לעבור דרך המון ערבי מבלי ששערה תיפול מראשי, וללא צורך לשם כך להציב חיילים בכל פינה מגובים בגדרות ומחסומים, ארץ שבה מסגד יכול להיבנות ליד בית חב"ד וליד גן ילדים יהודי.

יחלתי לשלום וקיוותי שבפעם הבאה, הפחד לא יזדחל לגופי.