הרב מנדי קמינקר

מדוע עשיתי זאת? אינני יודע בעצמי. אבל בשעות המאוחרות של הלילה לא יכולתי למוש מהמחשב. המחזות מצ'ילה, קפסולת "עוף החול" מתרוממת. פלורנסו, הראשון מבין הכורים שנתקעו מתחת לאדמה במשך למעלה מחודשיים, יוצא ממנה לקול מחיאות כפיים סוערות כשבנו בן ה-7 פורץ בבכי של התרגשות. גם לי עמדו דמעות בעיניים.

אבל היה רגע אחד, קצת קודם לכן, מרגש לא פחות. מן המעמקים, בשידור חי, ראו מיליונים ברחבי העולם את הקפסולה 'נוחתת' בתוך המכרה, 623 מטר מתחת לאדמה. במשך כמה שבועות הם קיבלו מכתבים, מזון ותרופות. אך זו הייתה הפעם הראשונה שהם יכלו למשש ולגעת באדם שהגיע מהעולם שבחוץ.

"החיים שלהם לא יהיו אותו דבר" אמר השר האחראי על המכרות בצ'ילה. אין ספק שהשבועות שבילו יחדיו ישפיעו עליהם השפעה נצחית. אבל יחד עם כל האיחולים לכורים מצ'ילה, ברצוני להוסיף איחול אחד: שהם תמיד יזכרו להעריך ולהוקיר את האור, את המזון ואת החיים כפי שאנו מכירים אותם.

לעתים תכופות בחיינו אנו תקועים בתוך 'מכרה.' אנו נופלים לנקודה של חושך בחיינו, ואז אנו נושאים את עינינו מעלה - אל בורא העולם - כשאנו מחפשים נואשות אחר סימן, אות שהוא אכן איתנו. והסימנים מגיעים: מכתב פה, תרופה שם, ארוחה מזינה - ואנו לומדים להוקיר את מערכת היחסים בינינו ובין האלוקים. את מה שהוא נותן ומעניק.

ואז אנו יוצאים בחזרה. השמש שוב זורחת. הקושי חלף ואיננו, החיים חוזרים לתלם. ולפתע, הכול נראה מובן מאליו. בריאות? כמובן. אני הרי מתעמל כל יום ומקפיד לאכול מזון בריא. פרנסה? מדוע לא? עם ראש טוב על הכתפיים וקצת חוש עסקי, מה הפלא שאני מרוויח כסף? נחת מהילדים? ברור. הרי אנו הורים טובים שהולכים לחוגים והרצאות בהורות...

גם כשהשמש שבה לזרוח בחיינו, אסור לנו לשכוח שהכול מאיתו - יתברך

הכתבה נשלחה כחלק מהמגזין השבועי למנויים של אתר בית חב"ד