בספר "מצב משפחתי": משפחת ריבקין, כפר-חב"ד
משתתפים: זוסיא (74) ואוריאלה (68).
אוריאלה ממתינה עם האלחוטי ליד שני עצי הפיקוס הגזומים בחזית. הניווט עלה יפה.
הבית: שפריץ לבן, רעפים דהים. מדובר בבית-סוכנות משנות ה50- שעבר כמה שיפוצים. מס' חדרים? זוסיא סופר בלב (ביידיש) וקולו (החרישי) יישמע. ובכן, יש לנו כאן סלון, מטבח, חדר אוכל ושלושה חדרי שינה גדולים, סה"כ כ200- מטר מרובע. אל הדירה צמודה דירה נוספת המשמשת כבית מלאכה עם נול-אריגה גדול שכבודו ממלא את החלל (זה של אוריאלה).
רהיטים: לא זוכרים מתי קנו. "אני בדעה שהדבר הישן, כל עוד הוא טוב, לא זורקים אותו", אומר זוסיא. בסלון שולחן גדול שאינו סלוני כלל, כזה שאפשר לפתוח עליו ספר וללמוד. לצדו ארון ספרים גדוש חומשים, ש"ס, כרכי "אגרות קודש" (ספריו של "הרבי") ועוד.
על הקיר ממול תמונות של האדמו"רים החב"דיים. בין היתר "האדמו"ר הזקן" - ר' שניאור זלמן מלאדי ו"הרבי" - ר' מנחם מנדל שניאורסון, הוא הרבי מלובביץ, שהורה אישית לזוסיא להיות רפתן ("הקשר שלנו איתו כמו שהיה"). בחצר מאחור ממוקמת הרפת, שם נפגשנו. זוסיא עמד מולנו במגפיים והיתה תחושה שגם רודנסקי לא נראה יותר "טוביה" ממנו ("התפקיד שלי בעולם הזה - להיות רפתן").
הרפת: 55 חולבות (130 ראש בסך הכל). ראשיתה בעגלה מבכירה שקיבל מהסוכנות. היום נותרה הרפת הזו אחרונה בכפר ומה שעוצר את התפתחותה, לדברי זוסיא, זה מכסת החלב.
החלב: 1,500 ליטר ביום ("כשר למהדרין").
הפרות: "הן חלק מאישיותי", אומר זוסיא. שמות הוא כבר לא נותן להן כמו פעם, אבל יש לו מעשייה: "פעם קניתי פרה ששמה חנה, ובאה אלינו מישהי ואני צועק 'בואי חנה, אני צריך לחלוב אותך' והיתה אי נעימות גדולה".
הידיים: לפני שנים חלב זוסיא את פרותיו בידיים וגאוותו היתה על לחיצת היד הרפתנית-אימתנית שבה זיכה את כל מי שפגש ("הייתי לוחץ ואנשים היו מתקפלים"). היום מודה, זה לא זה ("הבריאות נעבעך").
הבריאות: סובל מדיסקוס, אבל לדבריו התרגל. נוסע כל שנה בקיץ לים המלח (מלון "נירוונה") כדי לרחוץ בים ("אחרת כל החורף אני שבור").
חוץ מזה יש לו בעיות לב.
הלב: עבר כבר שבעה מדורי צינתור ושישה מעקפים, סוחב עליו חמישה קפיצים (סטנטים) וקוצב לב ("ועם כל זה אני מגדיל את הרפת ומתפתח, בגלל הברכה של הרבי").
הכנסה נוספת: זוסיא מקבל קיצבה ממשטרת ישראל. 22 שנה היה הרב"ש של הכפר (רכז ביטחון) ובשנות ה50- שירת בצה"ל ("הייתי מקלען פלוגתי במבצע קדש").
אוריאלה, עיסוקים: כללית - פנסיונרית. חוץ מזה עוסקת באריגה, בהוראת אריגה ובמסירת שיעורי תורה לנשים.
היסטוריה: זוסיא נולד כזוסמן ("השם שנתנו לי בברית") בעיר גומל שבאוקראינה בשנת תרפ"ט (כלשונו), להורים חסידי חב"ד. אביו עבד במפעל עורות ולא היו לו כוונות לעלות לארץ ישראל. כשהגרמנים פלשו לרוסיה ב41-', היה בן 12. אביו גויס לצבא האדום ושאר בני המשפחה ברחו מזרחה, עד טשקנט.
אחרי המלחמה, כשהתברר שמגומל ומיהודיה לא נשאר זכר, נדדה המשפחה למחנות עקורים באוסטריה ובצרפת, שם התאחדו עם האב ששב מהצבא, והגיעו לארץ בשנת תש"ט (1949) למעברת פרדס חנה, משם עברו לכפר חב"ד, שאך זה הוקם.
המראה החב"די: זקן ארוך, קסקט (מתחת יש כיפה שחורה) ובגדים רגילים. בשבתות יוצא זוסיא לבית הכנסת בסירטוק (מין קפוטה), אבנט ומגבעת שחורה.
השבת: "בשבילנו זה מעין עולם הבא".
המשך היסטוריה: בן 24 סיים את ישיבת "תומכי תמימים" של חב"ד בלוד וקיבל הוראה מהרבי לעסוק בחקלאות. ארבע שנים מאוחר יותר נשא לאשה את יהודית ונולדו להם שני בנים ושתי בנות. ב93-', לאחר 36 שנות נישואים, חלתה יהודית ונפטרה.
מורשת: זוסיא לא רוצה שמישהו מילדיו ימשיך את הרפת אחריו ("זוהי פרנסה קשה במיוחד ליהודי דתי"). אומר שמעדיף לא לראות מישהו מהבנים ניצב אובד עצות מול פרה שממליטה בשבת ("לי לא היתה ברירה").
השידוך: שנתיים אחרי שהתאלמן שמע על אוריאלה דרך קרובי משפחה.
היסטוריה אוריאלה: נולדה בקיבוץ שפיים, בת להורים אנשי תנועת העבודה שעלו מרוסיה ולטביה. במלחמת השחרור היתה בת 13, התגייסה לצה"ל, שירתה בנח"ל ועשתה קורס מ"כיות עם נעמי שמר. אחרי שהשתחררה למדה בסמינר "אורנים", חזרה לקיבוץ, התחתנה עם אריה (עינן), צייר, ונולדו להם בן ובת. ב65-' נסעה לאמסטרדם (בעקבותיו) וחייתה שם 19 שנים ("הייתי חלק מהקטע של ההיפיס"). בתחילת שנות ה80- חשה מבוי סתום ("רציתי לדעת את האמת מה אני עושה בעולם הזה") והחלה לחזור בתשובה.
המניע הגדול להחלטתה היה הילדים ("כשראיתי לאן הם הולכים"). לימים חזרה בתה בתשובה ושבה לארץ, אך בנה נשאר בהולנד. ב81-' נסעה אל הרבי בניו-יורק ולישראל חזרה ב85-'. על פי עצת רבנים התיישבה בירושלים ושנה מאוחר יותר נישאה לחסיד חב"ד. שבע שנים חיה אתו, עד שנפטר. ב95-' הכירו לה את זוסיא ומאז הם ביחד.
החתונה: זוסיא שקיבל את מספר הטלפון של אוריאלה טילפן אליה ונענה בחיוב. השניים נפגשו בכפר חב"ד ואחרי זמן קצר התחתנו. זוסיא: "זו מציאה שתופסים אותה תיכף". לירח דבש לא נסעו (זוסיא: "טוב, יש לי רפת").
רכב: אין. "יש לי שני טרקטורים, פיאט ופרגוסון".
כרטיס אשראי: אין.
סדר יום: זוסיא קם כל בוקר ב5:15- (כבר לא מסוגל להשכים ב4- לחליבה ראשונה, אותה עושה וישיי התאילנדי), שותה כוס מים חמים עם לימון, אוכל פריכיית אורז ויוצא להאכיל את הפרות. בערך באותה שעה (אחרי שהשכימה בשש) יוצאת אוריאלה לשלושת-רבעי שעה הליכה בשבילים. כשתחזור תשתה מים ותתפלל שחרית. זוסיא נשאר עד 7:20 ברפת ואז יוצא לטבול במקווה, משם יילך להתפלל שחרית בבית הכנסת. ב8:15- מסיים את התפילה ומגיע הביתה לארוחת בוקר. אוכל סלט (בלי עגבניות, בגלל הסוכר) ולחם (מקמח מלא). שותה תה (או מים עם לימון) ולוקח חמישה כדורים (בגלל הלב).
אחרי ארוחת הבוקר מסדרת אוריאלה את הבית ומתפנה לעיסוקיה, סדר יומה אינו קבוע (יום בשבוע נוסעת לכפר סבא ללמד נשים בבית חב"ד, בערבי שני מלמדת בבית, נוסעת להשתלמויות, מציירת, משתמשת במחשב).
זוסיא בשלב הזה (של הבוקר) הולך לרפת (פעם שנייה). ב12:30- יתחיל את חליבת הצהריים וב14:30- יחזור לאכול עם אוריאלה. בדרך כלל מרק ירקות, דג או עוף, אורז וקטניות ("בלי קינוח").
אחר צהריים: בשלוש מגיע השכן, ר' יחזקאל שפרינגר, אתו לומד זוסיא דף גמרא בקביעות למעלה מ40- שנה. ב16:15- יוצא לרפת (בשלישית), מפנה זבל, נותן זריקות ("אם צריך") ועוזר בהמלטות ("אם יש"). ב19:30- יוצא לתפילת מנחה וממשיך למעריב (ברצף). ב20:30- חוזר לרפת (ברביעית) ל"חליבת ערב" וב21:30- חוזר הביתה לפגישה עם הנכד חיים (הבן של יצחק) כדי ללמוד בחברותא דף גמרא נוסף. את הלימוד הזה יעשה תוך כדי ארוחת ערב. ב22:30- מתפנה ללמוד עם אוריאלה את "פרשת השבוע בחומש" וב23:00- בלילה ("מקסימום 11 וחצי") עולה על יצועו והולך לישון ("צריך לקום ב5:15-").
שינה: "מתוקה שנת עובד".
טלוויזיה: לא קיימת. גם לא עיתונים יומיים.
חו"ל: כשביקר את הרבי, התרשם מאוד מניו יורק ("את 'התאומים', נעבעך, ראיתי").
קשר עם הרבי: "פשוט עומדים ופונים אליו", אומרת אוריאלה. או שפותחים את אחד הספרים שבהם נאספו תשובותיו ("איגרות הקודש"), מכניסים פתק עם שאלה לעמוד כלשהו, קוראים ומבינים את הכוונה. זוסיא קיבל בדרך זו הוראה מפורשת להמשיך ברפתנותו.
חלום: שהמשיח יבוא ("זו ציפייה יום יומית").
שלום: "לא על ידי ויתורים".
מאפשרים לכם לקבל
