מערכת COL
|
יום כ"ט תשרי ה׳תשע״א
07.10.2010
ליל שישי חסידי: תפילת נח והגאולה השלימה ● הקלטה ותמליל
כמידי שבוע, COL מתכבד להעלות שיחת-קודש אקטואלית ומיוחדת מהרבי על פרשת-שבוע ● חותמים שבוע עם הרבי ● מיוחד ב"מגזין שישי" להאזנה
לעבן מיט'ן רבי'ן: (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)
להאזנה לשיחה לחצו כאן
שיעור חומש היומי, יום ראשון פ' נח, [וכמאמר רבינו הזקן, שעם השיעור חומש של היום המתאים צריך לחיות עם זה], הנה תחילת וראש השיעור הוא: "אלה תולדות נח נח", נעמדים על כך בכמה ספרים, וגם ובפרט בזהר הקדוש, שכתוב "נח" שני פעמים, ש"נח" הוא גם מלשון מנוחה ונחמה, כמסופר בסיום הפרשה שלפני זה, ש"זה ינחמנו" ולכן קראו לו בשם "נח", וגם קשור עם יתירה מזו, ש"ונח מצא חן", הסיום של פרשת בראשית, ובסמיכות ממש לפסוק "אלה תולדות נח", וכמ"ש בספרים, ש"ונח מצא חן", שאלו אותן אותיות, והרי "חן" הוא יותר מסתם מנוחה וסתם נחמה, כמובן בפשטות מפירוש התיבות, מפרש הזהר בפירוש, ש"נח נח" שני פעמים, זהו "נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים", ומונה שם כמה ענינים, שענין ה"נח" ו"נייחא" קשור ואודותיו מדובר בפסוק "אלה תולדות נח נח".
כפי שהצמח צדק מביא ג"כ בדרושים על הפסוק, את דברי המדרש, ש"והי' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", שבכלל זה קאי על שלימות העולם, שאז יהי' "מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" – זה קשור עם המדרש, שכתוב במדרש, ש"ימי עולם" קאי על "ימי נח", וכפי שהצמח צדק מפרש, ש"כימי עולם" הוא מחלק זאת לשני מילים: "כי" ו"מי", והיכן ישנו ענין המים? – זהו בפסוק השני שכתוב ש"מי נח זאת לי".
מה זה קשור לגאולה ולתכלית השלימות ד"מנחת יהודה כימי עולם וכשנים קדמוניות"? – הוא מפרש, שנח הרי הי', עיקר החידוש שלו הי', שהוא פעל ש"לא אוסיף", שהקב"ה נשבע שח"ו לא יהיו עוד כאלה עניני עונשים, וכמ"ש במדרש יתירה מזו, ש"אם עולם אתה מבקש" אזי "אין כאן משפט", שנח טען, שכיון שהקב"ה רוצה שיהי' "לא ישבותו", שיהי' ענין קיום העולם, שאז לא יכול להיות ענין ה"משפט", והקב"ה הסכים לכך, עד באופן של שבועה, הנה לכן השלימות בענין ה"נייחא" והמנוחה והנחמה וכו' – קשורה עם נח ועם "ימי נח". ויתירה מזו, שאומרים "מי נח זאת לי", שזה אף קשור עם מי המבול.
וכאן הענין נעשה בלתי מובן כלל, כיצד יכולים לקשר זאת; מקשרים זאת עם נח זה מובן, כי נח הי' "איש צדיק תמים הי'", ואפילו "בדורותיו", והוא פעל, שקיום העולם שלאחרי זה הוא קיים עד היום הזה, ע"י פעולותיו והנהגתו וצדקתו של נח; אך כאשר מקשרים זאת עם "מי נח", הרי לכאורה "מי נח" הם ההיפך הגמור מענין ה"נייחא": אמנם הם נקראים "מי נח" כי זה הי' בימי נח – אך הרי מהו ענינם? – ההיפך הגמור. ועד כדי כך – שנזקקו להשתדלות, ו"וירח ה' את ריח" קרבן נח, ואח"כ היתה שבועה, להבטיח – עד כדי כך זה מושלל, ולאידך גיסא צריכים השתדלות יתירה בזה.
הנה כמדובר כמה פעמים, נוסף לביאור בזה כפי שישנו בהלכה, שמקשרים זאת עם "ארץ לא מטוהרה", שזהו כמו ענין מי המקוה, [שלכן זה הי' ארבעים יום, כפי שמקוה צריך ארבעים סאה] – הנה כמדובר כמה פעמים זה נמשך עד בפשוטו של מקרא, כפי שרש"י מפרש בפירושו על התורה, שמזה מובן שזהו ענין של פשוטו של מקרא.
רש"י מביא, בפרשת נח, וכאשר מדובר אודות המבול, ובהתחלת המבול – אומר רש"י, שלכתחילה הירידה של מי המבול היתה גשמי ברכה.
רק מה? – בשביל זה היו צריכים שיהי' "חזרו": אילו דור המבול היו חוזרים מהנהגתם, ובפרט שנח במשך ק"כ שנה – מאה ועשרים שנה – בנה את התיבה, כדי שהוא יוכל מאה ועשרים שנה לזרז ולעודד ולעורר את אנשי דורו, שיחזרו בהם.
עד כדי כך, שאפילו כעבור שבעה ימים נוספים, לאחרי הקץ שהי' צריך לבוא, אומר הפסוק, שחלפו עוד שבעת ימים, ולא חזרו – אומר רש"י, שפשוטו של מקרא הוא, שכאשר המים התחילו לרדת – זה הי' מים ש"אילו חזרו" ברגע ההוא, לאחר שמאה ועשרים שנה הם לא עשו זאת, ובשבעת הימים הנוספים הם גם לא עשו זאת, הנה אז אילו היו חוזרים זה הי' נשאר גשמים, ויתירה מזו – זה הי' "גשמי ברכה", שהרי מובן, שכיון שזרמו מים בשופי, זה לא סתם גשמים, ולא סתם "גשמי ברכה", אלא זהו "גשמי ברכה" במלוא התוקף שיכול להיות ב"גשמי ברכה". – זה ש"לא חזרו" – זה לא קשור עם "מי נח", זה קשור עם ההנהגה של אנשי דורו.
כי מצד המים כפי שהיו קשורים בנח, שבמשך 120 שנה השתדל בזה, עד הרגע האחרון, בכניסתו לתיבה – הרי אז ירדו "גשמי ברכה" בפועל, עד שכאמור זה ניכר בפשוטו של מקרא מצד לשון הכתוב, שמזה רש"י לוקח זאת ומביא זאת – כי פשוטו של מקרא מכריח כן.
היות שישנו ה"יתרון האור מתוך החושך", שחלפו 120 שנה ושום דבר לא עזר, ואפילו לא עזר שהם ראו ניסים גלויים, שכאשר הם רצו לא לאפשר לנח להיכנס לתיבה, כמובא ברש"י, הנה דוקא "בעצם היום הזה" הם ראו ניסים גלויים, שנח נכנס לתיבה, ונכנסים "שנים שנים באו אל נח" או "שבעה שבעה" מהמינים הטהורים, כמסופר בפשטות הכתובים – זה עדיין לא עזר.
מספר הפסוק בפשטות, בפשוטו של מקרא כאמור, שזה כתוב בפירוש רש"י על התורה, שברגעא חדא, לאחרי כל ההמשך הבלתי-רצוי – זה עדיין הי' "מי נח" – נייחא בתחתונים ונייחא בעליונים.
כאשר ישנה לאחרי זה השבועה של הקב"ה "לא אוסיף", שיותר לא יהי' כדבר הזה – הרי מובן גם בפשטות הכתובים, שעל מה חל ענין השבועה? – על הענין היפך הטוב שבזה, לא חס ושלום ע הענין שהי' לכתחילה "גשמי ברכה".
זה בא על-ידי תפילת נח, בא על-ידי הקרבת הקרבן שלו; על מה הוא התפלל ועל מה הוא הקריב את הקרבן? – שיהי' טוב בטוב הנראה והנגלה, מבלי הבט על הנהגת הדור.
ועד כדי כך, שהוא פעל את השבועה על הענין שביקש, וכמובן וגם פשוט הוא בודאי רצה שיהיו "גשמי ברכה" בתוקף הכי גדול, ועל זה לא הי' חס ושלום מענה, שבזה לא מקבלים תפילתו, ואדרבא, כיון שקיבלו תפילתו ורצונו בנוגע ל"לא אוסיף" בהיפך מ"גשמי ברכה" – הרי מסתבר לומר, שמצד זה שהוא פעל "נייחא בעליונים", "וירח הוי' את ריח" קרבן נח, הוא פעל את כל הענין של תוכן תפילתו, והרי תוכן תפילתו בודאי כולל גם את הענין, שיהי' הענין ד"גשמי ברכה" בתוקף הכי גדול.
להאזנה לשיחה לחצו כאן
שיעור חומש היומי, יום ראשון פ' נח, [וכמאמר רבינו הזקן, שעם השיעור חומש של היום המתאים צריך לחיות עם זה], הנה תחילת וראש השיעור הוא: "אלה תולדות נח נח", נעמדים על כך בכמה ספרים, וגם ובפרט בזהר הקדוש, שכתוב "נח" שני פעמים, ש"נח" הוא גם מלשון מנוחה ונחמה, כמסופר בסיום הפרשה שלפני זה, ש"זה ינחמנו" ולכן קראו לו בשם "נח", וגם קשור עם יתירה מזו, ש"ונח מצא חן", הסיום של פרשת בראשית, ובסמיכות ממש לפסוק "אלה תולדות נח", וכמ"ש בספרים, ש"ונח מצא חן", שאלו אותן אותיות, והרי "חן" הוא יותר מסתם מנוחה וסתם נחמה, כמובן בפשטות מפירוש התיבות, מפרש הזהר בפירוש, ש"נח נח" שני פעמים, זהו "נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים", ומונה שם כמה ענינים, שענין ה"נח" ו"נייחא" קשור ואודותיו מדובר בפסוק "אלה תולדות נח נח".
כפי שהצמח צדק מביא ג"כ בדרושים על הפסוק, את דברי המדרש, ש"והי' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", שבכלל זה קאי על שלימות העולם, שאז יהי' "מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" – זה קשור עם המדרש, שכתוב במדרש, ש"ימי עולם" קאי על "ימי נח", וכפי שהצמח צדק מפרש, ש"כימי עולם" הוא מחלק זאת לשני מילים: "כי" ו"מי", והיכן ישנו ענין המים? – זהו בפסוק השני שכתוב ש"מי נח זאת לי".
מה זה קשור לגאולה ולתכלית השלימות ד"מנחת יהודה כימי עולם וכשנים קדמוניות"? – הוא מפרש, שנח הרי הי', עיקר החידוש שלו הי', שהוא פעל ש"לא אוסיף", שהקב"ה נשבע שח"ו לא יהיו עוד כאלה עניני עונשים, וכמ"ש במדרש יתירה מזו, ש"אם עולם אתה מבקש" אזי "אין כאן משפט", שנח טען, שכיון שהקב"ה רוצה שיהי' "לא ישבותו", שיהי' ענין קיום העולם, שאז לא יכול להיות ענין ה"משפט", והקב"ה הסכים לכך, עד באופן של שבועה, הנה לכן השלימות בענין ה"נייחא" והמנוחה והנחמה וכו' – קשורה עם נח ועם "ימי נח". ויתירה מזו, שאומרים "מי נח זאת לי", שזה אף קשור עם מי המבול.
וכאן הענין נעשה בלתי מובן כלל, כיצד יכולים לקשר זאת; מקשרים זאת עם נח זה מובן, כי נח הי' "איש צדיק תמים הי'", ואפילו "בדורותיו", והוא פעל, שקיום העולם שלאחרי זה הוא קיים עד היום הזה, ע"י פעולותיו והנהגתו וצדקתו של נח; אך כאשר מקשרים זאת עם "מי נח", הרי לכאורה "מי נח" הם ההיפך הגמור מענין ה"נייחא": אמנם הם נקראים "מי נח" כי זה הי' בימי נח – אך הרי מהו ענינם? – ההיפך הגמור. ועד כדי כך – שנזקקו להשתדלות, ו"וירח ה' את ריח" קרבן נח, ואח"כ היתה שבועה, להבטיח – עד כדי כך זה מושלל, ולאידך גיסא צריכים השתדלות יתירה בזה.
הנה כמדובר כמה פעמים, נוסף לביאור בזה כפי שישנו בהלכה, שמקשרים זאת עם "ארץ לא מטוהרה", שזהו כמו ענין מי המקוה, [שלכן זה הי' ארבעים יום, כפי שמקוה צריך ארבעים סאה] – הנה כמדובר כמה פעמים זה נמשך עד בפשוטו של מקרא, כפי שרש"י מפרש בפירושו על התורה, שמזה מובן שזהו ענין של פשוטו של מקרא.
רש"י מביא, בפרשת נח, וכאשר מדובר אודות המבול, ובהתחלת המבול – אומר רש"י, שלכתחילה הירידה של מי המבול היתה גשמי ברכה.
רק מה? – בשביל זה היו צריכים שיהי' "חזרו": אילו דור המבול היו חוזרים מהנהגתם, ובפרט שנח במשך ק"כ שנה – מאה ועשרים שנה – בנה את התיבה, כדי שהוא יוכל מאה ועשרים שנה לזרז ולעודד ולעורר את אנשי דורו, שיחזרו בהם.
עד כדי כך, שאפילו כעבור שבעה ימים נוספים, לאחרי הקץ שהי' צריך לבוא, אומר הפסוק, שחלפו עוד שבעת ימים, ולא חזרו – אומר רש"י, שפשוטו של מקרא הוא, שכאשר המים התחילו לרדת – זה הי' מים ש"אילו חזרו" ברגע ההוא, לאחר שמאה ועשרים שנה הם לא עשו זאת, ובשבעת הימים הנוספים הם גם לא עשו זאת, הנה אז אילו היו חוזרים זה הי' נשאר גשמים, ויתירה מזו – זה הי' "גשמי ברכה", שהרי מובן, שכיון שזרמו מים בשופי, זה לא סתם גשמים, ולא סתם "גשמי ברכה", אלא זהו "גשמי ברכה" במלוא התוקף שיכול להיות ב"גשמי ברכה". – זה ש"לא חזרו" – זה לא קשור עם "מי נח", זה קשור עם ההנהגה של אנשי דורו.
כי מצד המים כפי שהיו קשורים בנח, שבמשך 120 שנה השתדל בזה, עד הרגע האחרון, בכניסתו לתיבה – הרי אז ירדו "גשמי ברכה" בפועל, עד שכאמור זה ניכר בפשוטו של מקרא מצד לשון הכתוב, שמזה רש"י לוקח זאת ומביא זאת – כי פשוטו של מקרא מכריח כן.
היות שישנו ה"יתרון האור מתוך החושך", שחלפו 120 שנה ושום דבר לא עזר, ואפילו לא עזר שהם ראו ניסים גלויים, שכאשר הם רצו לא לאפשר לנח להיכנס לתיבה, כמובא ברש"י, הנה דוקא "בעצם היום הזה" הם ראו ניסים גלויים, שנח נכנס לתיבה, ונכנסים "שנים שנים באו אל נח" או "שבעה שבעה" מהמינים הטהורים, כמסופר בפשטות הכתובים – זה עדיין לא עזר.
מספר הפסוק בפשטות, בפשוטו של מקרא כאמור, שזה כתוב בפירוש רש"י על התורה, שברגעא חדא, לאחרי כל ההמשך הבלתי-רצוי – זה עדיין הי' "מי נח" – נייחא בתחתונים ונייחא בעליונים.
כאשר ישנה לאחרי זה השבועה של הקב"ה "לא אוסיף", שיותר לא יהי' כדבר הזה – הרי מובן גם בפשטות הכתובים, שעל מה חל ענין השבועה? – על הענין היפך הטוב שבזה, לא חס ושלום ע הענין שהי' לכתחילה "גשמי ברכה".
זה בא על-ידי תפילת נח, בא על-ידי הקרבת הקרבן שלו; על מה הוא התפלל ועל מה הוא הקריב את הקרבן? – שיהי' טוב בטוב הנראה והנגלה, מבלי הבט על הנהגת הדור.
ועד כדי כך, שהוא פעל את השבועה על הענין שביקש, וכמובן וגם פשוט הוא בודאי רצה שיהיו "גשמי ברכה" בתוקף הכי גדול, ועל זה לא הי' חס ושלום מענה, שבזה לא מקבלים תפילתו, ואדרבא, כיון שקיבלו תפילתו ורצונו בנוגע ל"לא אוסיף" בהיפך מ"גשמי ברכה" – הרי מסתבר לומר, שמצד זה שהוא פעל "נייחא בעליונים", "וירח הוי' את ריח" קרבן נח, הוא פעל את כל הענין של תוכן תפילתו, והרי תוכן תפילתו בודאי כולל גם את הענין, שיהי' הענין ד"גשמי ברכה" בתוקף הכי גדול.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
