הפסוק הנפלא והכל-כך אהוב "ושמחת בחגיך והיית אך שמח" – בו מבקש בורא העולם מכל יהודי בקשה פשוטה: תהיה שמח בחג, ותדאג לשמח גם את סביבתך הקרובה – נאמר בחג הסוכות, הבא עלינו לטובה.

שתי מצוות עיקריות יש בו, בחג הסוכות: מצווה ראשונה היא – ליטול ארבע מינים של גידולי-קרקע (לולב, אתרוג, הדסים וערבות), לאגוד אותם יחדיו, לאחוז בהם ו"לנער" אותם כאחד. מצווה שניה היא "לעבור דירה": להקים סוכה, דירת ארעי, בית זמני – ולעבור מהבית הקבוע שלנו אל הסוכה: בסוכה אנו אוכלים, מטיילים, לומדים, מארחים ומתארחים, וממש מתגוררים בה בכל שבעת ימי החג.

המדרש מנתח את ההבדל בין "ארבעת המינים" ומעניק מימד מיוחד לחובת נטילתם: האתרוג (פרי עץ הדר) ניחן בטעם ומפיץ ריח-נעים; הלולב (ענף עץ תמר) ניחן בטעם אך אין לו כל ריח; ההדסים מפיצים ריח נעים, אך אין בהם טעם, אין הם מגדלים פרי; והערבות נטולי כל טעם וריח. גם בינינו ישנם אנשים שונים: יש אדם בעל "טעם וריח" – לומד תורה ומקיים מצוות; יש יהודים הלומדים תורה (יש בהם 'טעם') אך אינם מתרגמים זאת למעשה; יש המקיים מצוות ('מפיץ ריח טוב') אך אינו לומד תורה; ויש כאלו שגם תורה וגם מצוות אין בהם. כל הסוגים נחוצים לצורך קיום המצווה.

יתירה מכך: אי אפשר לדחות את אחד מה"מינים", ולומר – אתה לא ראוי להיות עמי במחיצתי. אם יש לך ארבע אתרוגים – אינך יכול לקיים את המצווה! האתרוג זקוק ללולב, ושניהם זקוקים להדסים ולערבות. כולם יחד מהווים שלימות המאפשרת את קיומה של המצווה.

הורים יקרים, מורים ומחנכים, שימו אל ליבכם את היסוד העקרוני החשוב הזה! האם אפשר להקים "כיתה למחוננים"? בית ספר למצטיינים? מוסד חינוכי לאתרוגים בלבד? לא ולא. אם נצביע על חסרונו של הלולב (אתה לא שווה, כי אין בך 'ריח'), נפנה עורף להדס (איך אתה רוצה לבוא לכאן, הרי אין בך 'טעם'), נגרש בבושת פנים את הערבה (פוי, אין בו טעם ואין לו ריח) – ה"חממה" האתרוגית הזו תהיה חסרה ובעלת מום.

אי אפשר לה לקיים את רצון השם יתברך! רק התייחסות מאחדת ושוויונית, בו לכולם יש מקום שווה, ומדגישים את מעלתו המיוחד של כל סוג, ואומרים אפילו לערבה: בואי, את חשובה לנו, את נחוצה כי בלעדייך איני אינני שלם ואני מרגיש חסר אם לא תצטרפי אלינו – רק כך ניתן לקיים מצווה. עלינו להדגיש בפני ילדינו ותלמידינו, כי החלשים יותר, והנחשלים בכיתה, בבית הספר, בשכונה ובעיר – הם חלק מאיתנו, אם לא נקרב אותם ונסייע להם אנו נהיה חסרים.

מצווה שנייה שהזכרנו היא המעבר מבית מגורינו הקבוע – אל הסוכה. המשמעות החינוכית היא: בכדי להשפיע ולחנך, עליך מידי פעם לצאת מה"בית", להיות יצירתי, לשנות מדרכי הפעולה הרגילים, לנקוט מהלכים ייחודיים, אף אם ארעיים, ושם "לארח" את הילד, לסכך עליו בחום ובאהבה, להרעיף תשומת לב, לשמוח ולשמח, ולהעניק מכל הלב. הסוכה – מגינה מפני החמה ('צילתה מרובה מחמתה'), אינה מאפשרת לחיות ולהשפעות זרות להיכנס. כך צריך לנהוג כלפי ילד שזקוק לך.

לעיתים, ילד "יוצא מהבית" (במובן הפיזי, וגם במובן הסמלי: משנה הרגלים, מתנהג לא כצפוי וההיפך מהנדרש). אם נתבצר בתוך ה'בית' שלנו ונחכה שישוב – יתכן ונחמיץ את ההזדמנות, הוא ירחיק עד כדי כך שלא יאבה לשוב. אבל אם נצא מהבית, נתקרב אליו באמת, ונקים שם 'סוכה' – המאמצים שלנו עשויים להניב פרי ולהוכיח עד כמה חשוב לנו להיות קרוב אל הילד וכמה הוא חשוב עבורינו. אם לא אמתין שהוא יבוא אלי אלא אעשה הכל כדי לגשת אליו – הילד יחוש זאת ויגיב בהתאם.

שיהיה לכולנו חג שמח ושנה מאירה ומבורכת, שנת חינוך מוצלח, שנת גאולה.