מאת הרצל קוסאשוילי, COL

חבר ושכן יקר ורב-מעש (באמת), תפס אותי באחד הבקרים האחרונים כשאני אחוז כל כולי בשרעפי קודש בדרכי למקווה הטהרה, כשהוא מציע לי דרך היטהרות אלטרנטיבית ומעניינת לחטאיי הארגמניים והעסיסיים. וכך אמר לי השכן: "אומרים שמח"י באלול ועד לראש השנה מכפרים על חודש ליום. הנה לך הזדמנות בערב שבת האחרונה של השנה לטבול במקווה שאני טובל בו ולצאת ידי חובת כל הגלגולים והטיהורים שעברת בשנה זו, במקווה שאתה בדרכך אליו".

אפקט ההפתעה מנע ממני מלרדת לסוף דעתו בתחילה, כך שהוא נאלץ להסביר לי בשפתו הקולחת והפרטנית את כוונותיו הסתומות. אם כבר בנקודה זו עולה בכם החשש שאני שוב נדרש לסוגיית המקווה הלודאי, אז בכנות, התשובה היא... כן. אולם, בניגוד גמור למאמר הקודם שלי שעסק בגן החיות הזעיר שנפתח בתחומי המקווה השכונתי בו אני טובל, אני בא הפעם לגולל בפניכם את אחד מפלאי הבריאה, כפי שראיתי בעיניי- וחבל שתפספסו זאת, באמת. הייתי אף מרחיק לכת וקובע שהחוויה אותה חוויתי לפני כחמישה שבועות מומלצת לכל אשר בשם "טובל במקוואות על בסיס קבוע ויום-יומי" יכונה. 

ומעשה שהיה כך היה:
בחסדיו כי רבים, ציינתי יחד עם רעייתי לפני כחמישה שבועות את יום הנישואין שלנו באחד מהמלונות הירושלמים המובילים ברמתם הכללית והכשרותית. דא-עקא, מקווה הטהרה היחיד שבאזור, היה סגור לרגל שיפוצים. מה גם, שאפילו אם היה פתוח לרווחה לכל דכפין ללא תשלום, ספק גדול אם הייתי מעז לטבול בו. המיקום שלו הזכיר לי את הזוועתיים שבסיפורי האימה על רוצחים סכיזופרניים שאימצו לעצמם את מקצוע הקצבות וקופצים על קורבנותיהם חסרי הישע, בדיוק במקומות התואמים את הכניסה למתחם המקווה שעמדתי בשעריו.

מה עושים? מקווה אני חייב לפני התפילה, ולא שאני מהחסידים והתמימים והישרים המתהלכים עלי אדמות. פשוט עניין של הרגל. לאחר שאימצתי את מוחי הרופס והמדובלל קמעא, חישבתי במהירות את הדרך המובילה לשיכון חב"ד שבעיר ודעתי נתקררה.

בדרכי למקום היעד, נזכרתי בהמלצתו של אותו שכן מלפני מספר חודשים, על מקווה ירושלמי מפואר, "משהו לא מהעולם הזה" כהגדרתו, באזור "שמואל הנביא". היד נשלחה אינסטינקטיבית לטלפון הנייד והשכן הטוב היה על הקו כשהוא מנווט אותי ביעילות ובמהירות לאטרקציית המקווה הטוב ביותר בעיר.

משהסתיים הניווט וה-GPS הפנימי שלי הכריז: "הגעת למקום היעד". הבטתי סביבי בחשדנות ובחקרנות ניכרת. לא היה כל זכר למקווה המדובר. לימיני עמדו (בקושי) כמה מבנים רעועים ודהויים בני קומתיים, כשבינם ניצב לו בית כנסת גדול ולא מפואר (חיצונית). חייגתי שוב לשכן התגליתן והעמדתי אותו על טעותו.

"תגיד, אתה בטוח שזה כאן? אני לא רואה כאן מקווה... יש כאן בית כנסת "דק"ק דושינסקא" לימיני".

-"אתה שם! תחנה את הרכב ותאגף את הבניין מצד שמאל, אתה כבר תראה מדרגות שיובילו אותך להתגשמות חלומך עלי אדמות". התפייט השכן והוסיף בקשה: "אני יודע שאתה תהיה נפעם מהמעמד, אבל בבקשה אל תשכח לחזור אליי לאחר שיצאת משם לספר לי על התרשמותך מהמקום". הבטחתי וניתקתי את השיחה.

אני חייב לספר לכם, גם אם אתם לא ממש חפצים בכך, שמטבעי אני אדם ספקן וסקפטי לחלוטין. גם אם היו מספרים לי את אשר חזו עיניי ונשבעים על כך באלף שבועות חמורות, לא הייתי יכול לתאר לעצמי את האמת כמות שהיא ללא זיופים ומעטה נצנצים מלאכותיים.

מכירים את הסיפורים האגדתיים מבית היוצר של "המוסד" או לחלופין מפרי מוחו הקודח של הסופר המהולל שמואל ארגמן, על מרתפי מסתור מתחת לאדמה שמתנהלים בהם חיים שוקקים ותוססים? אז זהו, פה הגיע הזמן שהדמיון יפגר אחר המציאות ובגדול!

מדרגות נסתרות הובילו אותי כמהופנט שתי קומות מתחת לקרקע אל שער ברזל שהדרך היחידה לעבור בו היא באמצעות טביעת אצבע ביומטרית או על-ידי שלשול אי-אלו מטבעות למתקן שמשמש גם בצוק העיתים כפורט שטרות ומטבעות מכל סוג וצבע. מין דוכן change אלקטרוני ללא טייס.

17 ₪ נדרשו ממני בכדי לעבור לעולם שכולו טוב. אם לפני חודשים מספר התפייטתי כאן על המקווה המפואר שבשכונת קראון-הייטס, המכונה "בית-מאיר" כמדומני. באה המציאות הנוכחית וסטרה לי בעוז ובלגלוג על פניי שהיו שמוטות והמומות לחלוטין.
נתחיל בממצאים שחזקים יותר מכל פאטה מורגנה שתחזו בו בחייכם. ובכן, מלבד העובדה הפשוטה שבכניסה ניצבו להם זו על גבי זו שתי מכונות האחת לכביסה והשנייה לייבוש, כשכל אחת מהן בגודל היפופוטם בוגר. ואם אני אוסיף לכם שאת כל עסק הכיבוס, ייבוש וקיפול המגבות שניתנות לך מייד עם כניסתך למקווה מתחזקים שני בני מיעוטים ידידותיים להפליא הדוברים אידיש עילגת, תאמינו לי?

במעשה אומן, כבצלאל בשעתו, חולקה העיר הקטנה הזאת שמתחת לאדמה לשלושה אגפים. האחד מכיל שישה בורות לטבילה שמחולקים לשלוש קטגוריות טבילה-כל אחד ועור הפיל שפיתח עם השנים... מים רותחים לזקנים ולסגפנים, מים פושרים להססנים כמוני ומים קרים לילדים ששוב חושבים לעצמם שמדובר במנוי לבריכה העירונית.

עשרות מקלחונים, פנויים וזמינים רק לתנועות גופך המגושמות, סבונים מוקצפים בניחוחות שמדעני "סנו" טרם המציאו, לצד ספוגי רחצה חד-פעמיים. ושיא השיאים: אולם הלבשה רב ספסלים וקולבים. וכל זה בניקיון מופתי על סף ההזיה. משהו לא אופייני לא למקום ובטח לא לשם המוזר משהו "דושינסקא". אין לי כוח ורצון כלל ועיקר לזלזל בחסידות הזאת ששורשיה נטועים אי-שם בהונגריה (כך לפחות עפ"י Google), אבל ללמוד מהם דבר או שניים על חזון וייעוד (ועוד אחד עם שם כשלי) למדתי ובענק.

וזה עוד לא הכול רבותיי: בעלותכם טהורים מבור המים הצלולים, בקומת הביניים בדרככם החוצה, יחכה לכם בחור חינני שמסלסל בפאותיו החסידיות במיומנות, מאחורי מדף עץ וחדרון צר מלהכיל שהוסב לקיוסק. לפניו, דלי גדוש בארבעס ירושלמי תפוח ומפולפל כדבעי, שתייה קרה ומחיית נפש, ולמרחקי הלכת, אף מגוון קוגעלים ובלינצ'סים שמייחלים לברכת הנהנין שלכם.

ידעתי שלא תאמינו לי וזה לא מעיסוקיי אם תאמינו או לא, אתם מוזמנים לסור לשם ולבדוק בעצמכם את הממצאים שהבאתי בפניכם בפרוטרוט. לעומת זאת, השאלה שמנקרת במוחי ומטרידה את מנוחתי היא: למה גם לאחר שהמקווה השכונתי שלי שופץ, קוסמטית בעיקר-טיח, צביעה, תאורה ומשאבה (סוף סוף), אני עדיין מוצא את עצמי מודה לא-ל על היותי קצר ראיה, כך שאינני מבחין למזלי במקקים ששרועים למרגלותיי על גבם ללא רוח-חיים במקרה הטוב, או כשהם משחקים בתופסת מסביב לעקביי במקרה הרע?
או אז, לאחר שנזכרתי בחוויה דלעיל, נפלה פעימת האסימון במוחי והתלבנו לי סוד דבריו של השכן הנהדר והחייכני, שאמר לי בהמשך ישיר לזיכרוני וממקווה דק"ק דושינסקא: "השבת אני בירושלים אתה מוזמן..."

כל המברך התברך כבר

וזאת למודעי: עוד בטרם אתיר את נדריי עם שחר, אני מודיע בזאת לכל מכריי, חבריי, ידידיי ומשפחתי, הפזורים והקרובים. אינני מתכוון להגיב למסרונים הקבוצתיים האלה שבהם כל אחד ואחד מכם טורח ביזע דם ודמעות לשטוח את הגיגיו, איחוליו וראשי תיבותיו לשנה החדשה שבפתח. לא תודה.

אקדים אתכם ברשותכם ואאחל לכם מכאן, שנה טובה ומתוקה לכולכם. שנת בריאות, הצלחה, פרנסה בשפע וכו' וכו' וגו', על כל שלל הגימטריות והפרפראות שאתם זוממים כעת על הצירוף הפשוט של שנת תשע"א. אנא מכם, תחסכו לעצמם את מחצית השקל הזה, אני עובר מרגע זה למצב רטט עד לערב חג הסוכות. תודה על ההתחשבות. להתראות בשנה הבאה.