מאת אהרן-דב הלפרין

הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ח ע"א) מספרת שביום שבו הורידו את רבן גמליאל מכהונתו ומינו במקומו כנשיא את רבי אלעזר בן-עזריה – באותו יום סילקו את שומר הפתח מבית-המדרש ונתנו רשות לכל התלמידים להיכנס.

רבן גמליאל הכריז "כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש", לכן היה צורך ב'שומר הפתח', ואילו עכשיו, משביטלו את ההכרזה הזאת ונתנו לכולם רשות להיכנס, שוב לא היה צורך ב'שומר הפתח'. באותו יום, ממשיכה הגמרא לספר, התווספו הרבה ספסלים בבית המדרש. לפי דעה אחת נתווספו ארבע-מאות תלמידים, ולפי דעה שניה נתווספו שבע-מאות תלמידים.

אמר על-כך השרף הקדוש מקאצק זצוק"ל: מדברי הגמרא נוכל לתאר לעצמנו מי היה 'שומר הפתח' ובאיזו דרגה הוא היה, עד שיכל להבחין על כל תלמיד אם 'תוכו כברו' או לא. ובשפה החב"דית – אם הוא 'פנימי' או 'חיצון'.

אתמול הסתבר לנו, למרבה ההפתעה, כי גם בדורנו נמצא מישהו בדרגתו של 'שומר הפתח' שיודע להבחין בין 'פנימי' ל'חיצון'. הרב יעקב ב. פרידמן מעיתון 'בקהילה', שפרסם באתר זה מאמר התקפה חריף ומשמיץ, העיד על עצמו בפירוש, כנחתום המעיד על עיסתו: "לעונג לי לציין, שבין בעלי הפנימיות בחב"ד אני מתקבל באהבה חוצה-גבולות".

מכיוון שלא זכיתי להיות 'פנימי', אינני יכול, למרבה הצער, להצטרף לאלו המקבלים את 'הוגה הדעות' הגדול "באהבה חוצה-גבולות". אינני מסוגל, עם כל הרצון הטוב, לכבד או להעריך את הרב יעקב פרידמן, כפי שאנמק בהמשך.

יחד עם זאת, אודה ואתוודה: ליבי עלה על גדותיו כשקראתי אתמול ב-COL את מאמרו.
 
איך אפשר שלא להתרגש, כאשר תלמידו ומעריצו המושבע של מי שהמחלוקת היתה המוטיב המרכזי בחייו –  האיש שלאחר למעלה ממאה וחמישים שנות שקט וידידות בין חסידים למתנגדים הצליח להבעיר מחדש בתוך הציבור החרדי אש חסרת-תקדים של שנאה ומחלוקת – מודיע בהפתעה, בשער בת רבים, כי הוא מאד נגד מחלוקת ובעד אחדות.

איך אפשר שלא להתפעם, כאשר תלמידו ומעריצו המושבע של האיש שרדף את הרבי עשרות שנים; האיש שגרם לרבי ייסורי גוף ונפש כפשוטו ממש; האיש שלא החמיץ שום הזדמנות לתקוף בחמת זעם את הרבי ואת חב"ד –  מצהיר לפתע, בריש גלי, בלי להתבייש, שהוא דווקא מאד מעריך את חב"ד.

איך אפשר שלא להוזיל דמעות רוטטות, כאשר אותו אחד שהזדרז להיות מעשרת הראשונים שהתגייסו לכתוב בעיתון 'יתד נאמן' –  העיתון שהוקם בגלוי ובאופן רשמי אך ורק כדי להלחם ברבי ובחב"ד, ושבו נכתבו על הרבי מלים בוטות וחצופות שאפילו ה'משכילים' ו'היבסקצים' לא השתמשו בהן – מכריז פתאום, בגילוי לב, שהוא דווקא מתפעל מאד מהפעילות החב"דית.

ומה שהכי מרשים ונוגע ללב, זה שהרב יעקב ב. פרידמן איננו רק 'נאה דורש' אלא גם 'נאה מקיים':

רק משום שהוא כל-כך מעריך ומוקיר את חסידי חב"ד, היה חשוב לו מאד להדגיש בהבלטה בכתבה המדוברת ש"העיון הלמדני וההתמזגות עם קדושת ההלכה", היא "תופעה חריגה ברוח הכפר".

דווקא כדי לבטא את ההערצה הגדולה שלו לחב"ד, הוא הקפיד מאד לציין, יותר מפעם אחת, ברמזים עבים יותר ועבים פחות, שצודק מאד ה'מרן' שלו שצווח מעל כל בימה שבחב"ד לא לומדים, וצודקים בהחלט ה'יתדניקים' המכריזים ללא הרף כי חב"ד של הרבי היא לא חב"ד של בעל התניא, וכי 'רוח חסידית לוהטת' היא סתירה מוחלטת ללימוד תורה וקיום ההלכה. 

רק משום שהוא כל-כך "נפעם מול שליח בטטארסטן או נר חנוכה חב"די בשממת אירקוצק" – הוא נזהר שלא לכתוב חלילה מילה אחת של התפעמות על המשלח שלהם.

רק משום שכפי שהעיד על עצמו: "בראש השנה שעבר שהיתי בטטרסטאן, הוקסמתי מאישיותו של רבי יצחק גורליק, התבטלתי כעפרא דארעא ליד דמעותיו הרותחות, שעלה עם אלוקיו בתרועה בשממות טאטרסטאן" – רק משום כך הוא הקפיד מאד שלא לכתוב אפילו משפט אחד על מי שיצר אלפי 'רבי יצחק גרליק', על מי שחולל מהפך רוחני שלא היה דוגמתו בכל דברי ימי ישראל.

הרב פרידמן, איש האמת, לא מפסיק לכתוב בטורו ובמאמריו על גדלותו הפלאית הקדושה של ה'מרן' הידוע; הוא לא שוכח אף שבוע לכתוב בהתפעמות קדושה על כל מיני מרנים וגם על אדמו"רים זצ"ל, מגור ועד סלונים, מבעלזא ועד סאטמר. רק על אדמו"ר אחד – שהוא 'מאד מעריץ' את חסידיו ושלוחיו – הוא לא מצא עדיין אפילו מילה חיובית אחת כדי לכתוב עליו.

לא שחלילה הרבי זקוק כביכול לשבחים של 'איש ההגות וההשקפה', זה שכותב דברי שבח והלל על 'השור והפרה'. בוודאי שלא. אך אנו עצמנו זקוקים בהחלט לעצות של חז"ל, כולל העצה המפורסמת שלהם להיזהר מאד ממלכודת הצבועים. לפחד ו'להתיירא' – כפי שחז"ל מצווים אותנו – מאלו "העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".

● ● ●

מה באמת הפתרון לחידת הפלאים? איך יתכן שמי שכותב לכאורה הרבה שבח והלל על שלוחים, כותב באותה יד ובאותה מקלדת דברים שנועדו להשפיל את חב"ד ואת ישיבותיה? מה מסתתר מאחורי העובדה המאוד תמוהה, ממבט ראשון, שמי שאין לו שום בעיה לכתוב הרבה מילים טובות על פעילים חב"דים בעולם, יש לו בעיה מאד קשה לכתוב אפילו מילה חיובית אחת על הרבי (לפחות כפי שהוא נוהג לכתוב תמיד על כל ה'גדולים' מדרגה ג' כמו האדמו"רים זצ"ל)? מה פשר הסתירה הבלתי-מובנת במעשיהם של אלו המקפידים לכתוב הרבה מאד על פעילים ואנשים בחב"ד, אך מקפידים לא פחות, ואולי הרבה יותר, לעשות הכל כדי 'לגמד' רח"ל את דמותו של הרבי ככל הניתן?

פתרון החידה מצוי במאמר שפרסם עיתון המחלוקת לפני כתשעה חודשים, בעקבות ביקורו של 'החוזר' אצל הגראי"ל שטיינמן והגרב"ד פרוברסקי שליט"א. שני הגדולים הללו אמנם ספגו שם ביקורת מרומזת  חריפה ביותר – אך מצד שני היה להם צורך דחוף, ל'יתדניקים', 'להסביר' את הביקורים הללו, כדי שלא יתעוררו חלילה 'הרהורי כפירה' בקרב הדור הצעיר שעלול לטעות ולחשוב, כתוצאה מהצורה המכובדת והלבבית שבה התקבל ה'חוזר', כאילו יש איזושהי נסיגה או חלישות ב'מורשת מרן' נגד הרבי וחב"ד.

ובכן, זה היה ההסבר שנתן שם לדור הצעיר חברו ל'השקפה' של הרב פרידמן:

'מרן' מעולם לא התייחס בשלילה לחב"דניקים כאנשים פרטיים. הוא התייחס בשלילה מוחלטת רק לרבי האחרון שלהם ולחסידים שלו בתור שכאלו. הוא אף פעם לא התבטא נגד איש פרטי, חב"דניק, כאילו הוא לא נקרא יהודי חרדי. הוא תקף בחריפות רבה רק את הרבי האחרון שלהם ואת דעותיו ומעשיו. לכן עכשיו כשזה כבר לא רלוונטי, כשהרבי האחרון שלהם כבר איננו, אין לנו שום בעיה עם חב"דניקים, כאנשים פרטיים, גם אם פעם הם היו החסידים שלו. (עפ"ל).

האידיאולוגיה הזו, המדריכה גם את 'הוגה הדעות' שלנו, מיושמת למעשה בשתי צורות שונות:

הגרעין הקשה של ה'השקפה', ה'אידיאולוגים' החזקים שלהם, שונאי חב"ד המושבעים – אנשי ה'יתד' – לא יסטו ממורשת 'מרן' כמלוא הנימה. הם לא יכתבו מילה חיובית אחת על הפעילות החב"דית. הם ימשיכו לשלול במלוא התוקף לא רק את הרבי, אלא גם את שלוחיו ופעיליו.

הגרעין ההשקפתי הפחות נוקשה, המפוכחים יותר, אלו ששנאת חב"ד אינה בוערת ממש כאש בעצמותם, אלו שחושבים על 'ביזנעס' לא פחות מאשר על אידיאולוגיה, החליטו על דרך שונה, מתוחכמת יותר: הם לא יעשו חלילה משהו בסתירה ל'מורשת מרן', הם רק יעגלו פינות. הם אמנם יקפידו היטב, בלי שום פשרה, על 'עיקר העיקרים', על היחס של שלילה מוחלטת לרבי מליובאוויטש רח"ל, אך הם יעשו זאת בדרך שלהם. במקום לתקוף ולכתוב בגלוי, הם יעשו הכל כדי 'לגמד'. התוצאה בנושא זה, כך הם סברו והוכחו כצודקים, תהיה אותה תוצאה.

הם יתפשרו על דברים פחות קריטיים, כי הם זקוקים להרבה קונים. לכן, בניגוד ל'יתד', הם כן יכתבו על שלוחים ועל פעילות חב"דית (אם כי בדרך 'מתוחכמת' שתובהר אי"ה בהזדמנות אחרת) אך על עיקר העיקרים, על 'גימוד' הרבי, הם לא יתפשרו. את התוצאה העיקרית ב'מורשת מרן', הם ישיגו. עליה לא יוותרו.

לכן, בניגוד מוחלט לכל ה'מרנים' וה'סברי מרנים', אפילו בניגוד מוחלט לאדמו"רים זצ"ל, שאותם מציגים כגדולי ומאורי ישראל בתורתם, בקדושתם, בצדקותם, שיש ללכת לאורם – רק הרבי, נשיא דורנו, פלא הדורות, הענק שבענקים והגדול שבגדולים, מוצג שם, רח"ל, לכל היותר, כקמב"ץ מוצלח שהצליח להקים סניפים בכל העולם. החב"דניקים בהחלט עושים דברים טובים ונחמדים, אפילו מועילים. כמו 'הצלה', כמו 'זק"א'. למייסד-המנהיג שלהם מגיע אפילו קרדיט, כמו למשי-זהב ולמייסד ה'הצלה'.

אין להם שום בעיה לכתוב על עוד עסקן ועוד סניף ועוד פעולה של זק"א ו'הצלה', ובאותה מידה אין להם שום בעיה לכתוב על עוד עסקן ועוד סניף ועוד פעולה של חב"ד.  

אך התורה, כמובן, נמצאת במקום אחר לגמרי, לא אצל הרבי ולא בחב"ד. הגדלות האמיתית שייכת ל'גדולים אמיתיים', לא לקמבצניקים מוצלחים. מי שרוצה לקרוא סיפורים מפעימים על צדקות וקדושה וגבהות שמיימית, כביכול, ימצא זאת רק בכתבות על ה'מרנים' ועל אדמו"רים אחרים.  

זו האידיאולוגיה המדריכה ומכוונת את הרב יעקב ב. פרידמן והעומדים על גביו בכל כתבותיו המרטיטות ומאמריו משתפכי הלב. כאן היא מתחילה וכאן היא נגמרת.

● ● ●

אין לנו שום עניין לעורר מחלוקות ישנות. גדלנו על הנושא של אחדות ואהבת-ישראל. זו המורשת האמיתית והמעשית שלנו. אך על דבר אחד לא נוותר בשום מחיר שבעולם: על כבודו של הרבי!

אנו עושים ונעשה הכל כדי להיות באחדות מלאה עם כל החוגים וכל השבטים, אך לא נסכים לעולם ל'אחדות' המבוססת על מחיקת הרבי רח"ל, על כך ש"אין לנו שום בעיה עם החב"דניקים, היתה לנו בעיה רק עם הרבי האחרון שלהם", עפרא-לפומיא.

נגד ה'אחדות' החצופה והמקוממת הזאת – אדון פרידמן הנכבד – ימשיכו לא מעט חסידי חב"ד (שיודעים ומבינים איך לקרוא עיתונות חרדית) להיאבק בכל כוחם, גם אם, כדבריך – בקרב "בעלי הפנימיות בחב"ד", אתה "מתקבל באהבה חוצה-גבולות".