לעבן מיט'ן רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

וכאמור, שאין הכוונה כאן לענין של "פשט'ל" ו"צחות" ודרשה בעלמא וכו' – אלא הכוונה היא בפשטות, שאלו שהיו תלמידים בעבר, והרי תלמיד פעם-אחת, ואפילו "בר בי רב דחד יומא" – נשאר "תלמיד" נצחי. ובמילא נעשים אח"כ תלמידים בהוה, ואח"כ נעשים תלמידים בעתיד, ועד גם הענין כפשוטו – תלמידים שבעבר, שכן אח"כ נעשה משפיע, ראש-ישיבה או רב, או שעבר לקו ד"זבולון", או תלמידים בהוה ותלמידים בעתיד שצריך כבר להתחיל לחנכם – ה"ז ["תלמידים"] בפשטות, ועם כל האחריות שבזה, יחד עם כל הזכות המוטלת על כל התלמידים בעבר ובהוה ובעתיד, אשר עליהם לידע, שעתה נעשה "בגבורות שמונים שנה" [מהתייסדות ישיבת תו"ת ט"ו-ח"י אלול ה'תרנ"ז-תשל"ז], והכוונה בזה אליהם עצמם, וכאו"א מהם במיוחד, וכאו"א מהם בפרטיות. 

...אשר איך שלא הי' עד עתה – תהא מעתה התמדה ושקידה בלימוד הנגלה, בזמנים הקבועים לנגלה; והתמדה ושקידה בפנימיות התורה, בלימוד החסידות, בהזמנים הקבועים לחסידות, ואלו הצריכים לעסוק במבצעים או בשאר ענינים, עליהם לקבל על-כך רשיון מהנהלת הישיבה, על היותם שלוחים ו"שלוחו של אדם כמותו" של מייסדי ונשיאי הישיבה, שמהם ניתן הכח לזה, כמבואר בארוכה גם בקונטרס עץ-חיים ע"ד גודל הזכות של כל תלמיד, וגודל האחריות שעליו.

אַיי, הוא נמצא בהתוועדות ומפהק – אין זה פוטר אותו מהתחייבותו, ועאכו"כ שאין זה פוטרו מהברכות שנתנו רבותינו נשיאינו לכאו"א, וגם הוא בכלל!

וכיון שברור ופשוט, שסוכ"ס רצון הרביים יתמלא – הרי יהי' בריא חכם ומוצלח יותר אם לכתחילה לא יחשוב האם עליו לפעול בשלימות, או שלא-נורא אם יעשה רק בדיעבד, או אם יעשה באופן ד"מצות אנשים מלומדה"; שהרי סוכ"ס יצטרך לעשות כרצון רבותינו נשיאינו, שהוא – "דומין לבוראן" – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", עד באופן ד"ופרצת". 

וזה שחברי הנהלת הישיבה חושבים, שלא זהו ענינם; עליהם רק למסור השיעור, ובבוא זמן הבחינה עליהם לבחון, ובנוגע לכל המתרחש בינתיים, הנה כל בחור וכל תלמיד, ובפרט במדינה זו, זועק, שזוהי "דמוקרטי'", ובמילא זכותו להתנהג ככל העולה ברוחו, ומקשה קושיות ומביא ראיות וסותר סתירות, והדבר הכי גדול שמעלה בפניהם הוא, כיצד אומר הוא [לו "טול] קיסם מבין שיניך", בה בשעה שצריך לדון אודות "קורה מבין עיניך"... – וההסברה על-זה, שאין זה דבר ההנהלה, אלא דבר המייסד והמנהל בפועל דהישיבה, שזהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, וכמ"ש שיוסף מידתו מידת היסוד, ויסוד בגימטריא שמונים, כמבואר בארוכה בלקוטי לוי-יצחק לאאמו"ר, עם כל אריכות הענינים והביאורים בזה.

והכוונה בזה בפשטות, שהנהלת הישיבה אינה פטורה מלראות – אמנם בדרכי נועם ובדרכי שלום – אשר כל תלמיד יהא "נר להאיר", וענין זה אינו יכול לבוא באופן ד"לא יגעת", ואינו יכול לבוא באופן וע"י שיתעסק במבצעים; שכן, "יגעת" ו"לא יגעת" אין הפשט בזה, שעליו להיות דוקא אחד שמבטל זמן, שעל-זה מקבלים העונש הכי חמור, "הי' יכול לעסוק בתורה ואינו עוסק", אפילו לרגע, כי-אם, הכוונה בזה לאחד שבגדר ד"ישכר", אחד שזמנו עתה הוא ללמוד תורה, ורק בזמן מוגבל, כשהנהלת הישיבה נותנת לו רשות לזה, אזי ביכולתו לעסוק במבצעים, ולו אסור לגזול רגע א' מזמן לימוד התורה ולתתו על ענין אחר, אפילו אם ענין אחר זה הוא ענין של מבצעים, ועד כמ"ש בגמ' מועד-קטן ענין המבהיל, ש"כל המצוות" לעומת "דבר אחד מדברי תורה" אין יכולים לעמוד כל המצוות נגדם.

והרי הגמרא ידעה, שתלמיד הינו חכם וחריף ובעל המצאות, ובמילא יוכל להמציא המצאות, שמי יודע אם זה שמורה לו מה לעשות נאה הימנו וטוב הימנו וכו' – ובכן על-זה ישנו הכלל, ש"קבל את האמת ממי שאמרו". ועאכו"כ שאין אומרים זאת בכח עצמו, אלא אומרים זאת בתור שליח, בתור "צינור" ו"משפך" בלבד "שמכניס בזה ומוציא בזה", ותלמיד שאינו מציית – אינו מציית למייסד הישיבה, המנהל-פועל, שענינו בגימטריא שמונים, "ואם בגבורות שמונים שנה", ו"נתן מלחמו לדל", "טוב עין הוא יבורך", וכידוע פתגם הרבי נשיא דורנו, שביקש ופעל אצל אביו, שנשיאותו תהא באופן של "דרכי נועם", ובפרט כמ"ש בנוגע ליוסף, ואח"כ גם במשה: "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל". 

וכאמור, הכוונה בזה אינה לדרשה ורמז, ואח"כ יכתבו ויפיצו זאת, ובזה יסתיים הענין – אלא זוהי התחלה דהתחלה, והכוונה בזה פשוט בפשטות: מחר בבוקר, בעת תחילת סדר הישיבה, על כולם להיות מצויים במקומם ולשמור סדרי הישיבה בנוגע לתפילה ותורה ועבודה וכו', עם כל הפרטים לפי סדרי הישיבה.

וכיון ש"אינו מבקש אלא לפי כוחם", יכול הרי לטעון ראש-הישיבה המשגיח או המשפיע: כיצד בכחו להסתדר בשעה שפלוני אמר לו כך ופלוני אמר לו אחרת וכו' – ולא לו רשות ובחירה האם כן יאמר או לא יאמר; על-כך מינוהו בהנהלה ובהשגחה ובתור ראש-ישיבה – בדיוק כשם שהעמידו את התלמיד ב"קרן אורה", שיהי' בעל קבלת-עול, והיינו שלא הכל "חלק" אצלו – שכן אז אינו זקוק לקבלת-עול; בשעה שטופחים על כתיפו ואומרים לו "שישו בני מעי", הינך תלמיד טוב – אין הוא זקוק לקב"ע; קבלת-עול דרושה בשעה ששכלו אומר ההיפך ומדותיו אומרות ההיפך והתענוג שלו אומר ההיפך ועאכו"כ שרצונו אומר ההיפך, ועל-זה אומרים לו: אם חסיד הוא – קבלת-עול יש לו!

ואין הכוונה ח"ו לומר ביטויים חריפים ולא נעימים וכו', אלא, כיון שעומדים אנו "בגבורות שמונים שנה", כמדובר לעיל, שבכל מקום ומקום שישנה ישיבת "תומכי תמימים", או סניף דתו"ת, או ישיבה שבה לומדים תורת הבעש"ט או תורת רבינו הזקן או ממלאי-מקומם, עד תורת מייסדי ישיבת תומכי-תמימים – הנה אליהם הופנו דברי רבותינו נשיאינו, כפי שנדפסו בקונטרס "עץ חיים", שתחילה הורו להעתיקו, ונשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר הורה להדפיסו ולהפיצו, עם כל הפרסום שבדבר, עם כל הפרטים הכתובים שם בנוגע לכל תלמיד ותלמיד.

ומזה גם מובן, שהכוונה בזה לאלו הנוכחים כאן, ולאלו השומעים הדברים ע"י האמצעים הטכניים השונים, ולאלו שישמעו זאת או מחר, או "מחר לאחר זמן", וכאמור לעיל, הכוונה בזה למי שהי' רגע אחד בתו"ת, שעי"ז הפך למציאות שאינה אלא מציאות האדון, מציאות מייסדי תו"ת.

וכאמור, אין זה ענין של "גבורות" באופן שהעולם מפרש זאת: העלם והסתר. כי-אם, כיון שענין זה מקורו בכ"ק אדמו"ר נ"ע, ע"י המנהל-פועל, כ"ק מו"ח אדמו"ר – הרי-זה תגבורת החיות, כמ"ש בכמה דרושים, ובפרט בדרושים השייכים לר"ה, שבו מקבלים תגבורת החיות על כל השנה כולה, בבני חיי ומזוני רוויחי ברוחניות, ובני חיי ומזוני רוויחי  בגשמיות כפשוטם, ו"המעשה הוא העיקר".

וכן בנוגע להתלמידים, אין הפשט, שאין בכחם להתהפך "בשעתא חדא וברגעא חדא" מאופן הנהגתם בימי החופש, ומהנהגתו באופן ד"בדעת ידבר": היות והוא דיבר עם המנהל או עם ראש-הישיבה כפי שמתקבל בשכלו של התלמיד, הרי אי-אפשר לתבוע ממנו – להיותו תלמיד שעליו לילך "בדעת"...

 על-זה אומרים לו: מותר לו לבטל עצמו, שכן בין-כך הוא בטל. אלא שעדיף ביטול מצד מייסד הישיבה.

ובמילא בריא יותר שלא יקדיש כחותיו וזמנו לפלפל פלפולים הממעטים או מונעים וגורמים שלא תהא התמדה ושקידה בכל התוקף.

ואזי מובטח הוא, שע"י "פתחו לי כחודו של מחט" הנה "אפתח לכם כפתחו של אולם", שפתחו הי' ארבעים אמה, וכמבואר בארוכה בענין ב' האותיות כ"ף, כמבואר בלקו"ת כל הביאורים בזה, וזוכה לקבל ברכת השם בלימוד התורה, נגלה וחסידות, וברכה להמשיך זה בקיום המצוות במעשה, ולהמשיך זה בהקדמת התפילה לפנ"ז, והקדמת הצדקה לפנ"ז, ובמעשה בפועל במשך כל היום כולו, ע"פ הסדרים שסידרה הישיבה, ואזי טוב יהי' לו, ולהמשפיע שלו, ולראש-הישיבה שלו, ולמשגיח שלו, ולמנהל-פועל שלו - עד סוף כל הדורות שלאחריו, ועד סוף כל הדורות שלפנ"ז, מסוף העולם ועד סופו.