בשבת זו יחול יום גדול בתולדות החסידות. זה ח"י באלול, יום-הולדתם של שני המאורות הגדולים - הבעל-שם-טוב (בשנת תנ"ח) ורבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' והשולחן-ערוך ומייסד חסידות חב"ד (בשנת קה"ת). גדולי החסידות אמרו שח"י באלול מפיח רוח-חיים בעבודת-ה' של חודש אלול, שכן ביום הזה ירדו לעולם מאורי החסידות, שהחיו בתורתם את עם-ישראל.

קחו, למשל, את עניינו המרכזי של חודש אלול - התשובה. בלי אור החסידות התשובה מתקשרת עם אווירה קודרת, רצינית עד אימה, עם בכי, עם סיגופים ותעניות, עם נפש ממורמרת ומיוסרת. החסידות באה ומלמדת שגם התשובה יכולה להיעשות מתוך חיוך ושמחה, מתוך מרץ ורעננות, מתוך ריקוד ועליצות-הנפש – ואין כל סתירה ביניהם.

ראייה חיובית

רק החסידות יכולה להוליד את האמרה: אם כל מצווה צריך לקיים מתוך שמחה, על-פי הכתוב "עבדו את ה' בשמחה" - הרי מצווה חשובה כל-כך כמו התשובה, המתקנת את כל הפגמים והחסרונות, על-אחת-כמה-וכמה שצריך לקיימה מתוך שמחה רבה. זו גישתה המיוחדת של החסידות, שהצליחה להאיר באור-יקרות את כל מרכיבי החיים היהודיים.

לעומד מבחוץ הדבר נראה לפעמים כהתייחסות קלילה לחיים. כאילו החסידות אומרת: למה 'לקחת ללב'? ריקוד פה, כוסית 'לחיים' שם, אִמרה שנונה לפי הצורך - והכול בא על מקומו בשלום. אך זו התרשמות שטחית בלבד. מי שמכיר את החסידות לעומקה יודע כמה היא רצינית וחודרת כליות ולב. מי שזכה להתוודע למשנתה של החסידות למד, כי גם האִמרה החסידית ה'שובבה' ביותר נושאת תכנים עמוקים רבי-משמעות. אין כאן שום קלילות, חלילה, אלא ראייה אחרת של דברים.

החסידות מפנה את מבטה לעבר הצד החיובי שבכל דבר. לא שאין היא מודעת למגרעות ולצדדים השליליים, אלא שהיא מבקשת לעקור את הרע על-ידי הגברת הטוב. החסידות מחזיקה בתפיסה שככל שיגבר כוחם של הטוב והחיוב, יצטמצם כוחם של הרע והשלילה. סילוק הרע, אף שהכרחי הוא, גורם לך להתפלש בדברים שליליים, ולכן צריך לעשות זאת בקיצור ובזריזות האפשרית ולחזור מיד להתעסקות בטוב, בחיוב, באור. מי ששם יותר מדיי דגש בניקוי הרע, ימצא עצמו לבסוף מתעסק בשלילה רוב ימי חייו.

הדרך לקרב

הדברים תקפים בייחוד בימים האלה, ימי תשובה והתעוררות. אתה עומד לפני יהודים אחרים ורוצה לעוררם לתשובה. אתה יכול לתאר באוזניהם כמה הם טועים ושקועים בחטא. אך בידך להסביר כמה טוב ללכת בדרך התורה ולהיות קרוב אל ה'. שתי הדרכים עשויות להשפיע, אבל הראשונה עלולה גם לדכא, לקומם, לעורר תגובות נזעמות; ואילו השנייה מקרבת, מחממת ומעוררת אהבה אל ה' ותורתו.

כך גם בהתמודדות האישית הפנימית: אם נתרכז בחסרונותינו, בסיכום העגום לפעמים של הישגינו בשנה שחלפה, אנו עלולים לשקוע בעצבות ובקדרות ואף להגיע לכלל ייאוש. אכן, צריך לדעת את המגרעות ולהכיר בליקויים, אבל הדגש צריך להיות מוּשׂם בעתיד ולא בעבר. עדיף להתרכז בהחלטות הטובות והמתקנות ולא בכישלונות ובהחמצות.

בימי אלול מוטב להתבונן בסגולתם המופלאה של הימים האלה, שבהם 'המלך בשדה' - הקב"ה מתקרב אל כל אחד ואחת מאיתנו ומקבל את תשובתנו באהבה ובפנים שוחקות. מוטב לשמוח על היכולת שניתנה לנו לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה. והשמחה ממתקת דינים, פורצת את כל המחיצות, ובזכותה ודאי נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ועד שזו תהיה שנת הגאולה האמיתית והשלמה.