מערכת COL
|
יום ט' אלול ה׳תש״ע
19.08.2010
כשהרבי הסביר מה לעשות עם שני מיליון דולר ש'שוכבים' בבנק
ליל שישי חסידי: בשיחה השבועית, מתייחס הרבי לחסידים שצוברים כסף ומניחים אותו בבנק במקום להשתמש בו לצדקה ● ומה הקשר לקורח, מדוע סיפרה התורה ב'גנותו' אע"פ ש"בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", והרווח של אדם שמחלק מכספו לצדקה - גם ל"בטלנים" ● וגם: למה הזכיר הרבי את רחוב 'וול סטריט' להאזנה, מיוחד
הורד את הקובץ המצורף המקורי
לעבן מיט'ן רבי'ן: (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)
להאזנה לשיחה לחצו כאן
משיחת י"א ניסן ה'תשל"ו.
וכיון שנצטווה בציווי "מעלין בקודש", לכן, בין אם יודע הטעם האמיתי אם לאו - רודף הוא להשיג שני מליון דולר, למרות שמליון א' כבר יש לו – שכן רצונו לזכות באפשרות "להעלות בקודש" – להוסיף בנתינת הצדקה, ולהוסיף בסיוע למוסדות חינוך על טהרת הקודש, ולסייע עוד יותר בכל הענינים הקשורים עם רוחניות וקדושה.
ומזה משתלשל אח"כ, כתוצאה מזה שניתנה הבחירה, הנה, בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז הי' אלקות בגלוי, אזי הנסיון הי' קטן יותר; אבל בזמן הגלות – אזי נעשה הנסיון קשה יותר: מגיע היצה"ר מתחיל לטעון, שהשתכרת ממון מצד חכמתך, מצד כחך ועוצם ידך – ובמילא, למה תלך למצוא "בטלן", שאינו יודע "לעשות דולר", ותתן לו הדולר שהרווחת ביגיעתך בתור מצות הצדקה – ה"ז היפך השכל! שיעבוד – וירויח בעצמו!
אַיי הוא יושב ולומד תורה, ומלמד תורה לילדים קטנים החל מאל"ף-בי"ת, ואח"כ מלמדם חומש, ואח"כ מלמדם תורת ה', תורה שבכתב או תושבע"פ, ועל "הבל תינוקות של בית רבן" עליו עומד העולם שבו הרויח המליון דולר שבידו – עונה הוא: כל-זה כתוב בגמרא, אך אין הוא יכול להשתמש בזה ב"וואָל סטריט", בעולם המסחר...
אומרים לו: שם (עולם המסחר) הוא ענין של דמיון, ואילו זהו ענין של תורת אמת ותורת חיים, הוראה בחיים.
ולכן, כמדובר לעיל, הקב"ה רוצה, שנוכיח שמשתמשים בשכל באופן ע"פ שכל, באופן הטוב – ולכן, קורה לעתים שא' נכשל (ח"ו) ומקויים בו (ר"ל) "עושר שמור לבעליו לרעתו" – שמשתמש בעושר "לרעתו": עי"ז גורם לא-טוב לעצמו.
עד כמדובר לעיל שרואים זאת בעיני בשר: אדם חסך דולרים והדולרים הגבילו אותו ועי"ז הפסיק לחיות חיי-אנוש, והדולרים נותרו בלי שימוש. הוא לא קיבל מהם שום תועלת! הדולרים נותרו לשכב בבנק כאילו לא היו ברשותו כלל.
הדבר היחיד שבו השתייך אליהם הוא – שלא הייתה לו נאמנות לאף אדם, שמא השני חפץ בכספו, וחששות על כל צעד ושעל – מה יהי' עליו אם יכירו וידעו שזהו האיש פלוני בעל חשבון פלוני וכו'. כולל שאר הקשיים שהיו לו בחיים כפשוטם.
ואח"כ אומרים לו יתירה מזו: שלא תחשוב, שזהו דבר הקשור עם הגלות, ומעולם לא הי' נסיון כזה, ובמילא זהו סימן, שאין זה נסיון – ואם-כן כיצד ניתן לתבוע זאת ממנו?
עונים לו: הדבר לא קשור דוקא עם הגלות, אלא עם היצה"ר. והא ראי', שהראשון שעליו נאמר "עושר שמור לבעליו לרעתו" – הוא קרח.
על קרח אמרו, ש"פקח הי'": בכל שאר הענינים הי' יהודי פקח, וידע ללמוד, וידע להצטדק ע"פ שו"ע, והקב"ה נתן לו עושר עצום, מתוך מחשבה, שמצד פקחותו, מצד שידע ללמוד וכו' – ינצל העושר באופן הטוב.
ואח"כ, מצד זה שניתנה לו הבחירה – נעשה מזה "עושר שמור לבעליו לרעתו".
מדוע מספרים לנו כל-זה? ומה-אם "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב", עאכו"כ בגנות אדם, ועאכו"כ יהודי, ועאכו"כ מיוחס, ועאכו"כ עפמ"ש בקבלה שקרח הי' נשמה גבוהה ונעלית מאד, וגם יהי' כן – והא ראי', דכתיב "ובני קרח לא מתו", ועל-ידם נתחברו המזמורים בתהלים שאומרים אותם ומזכירים, שהם קשורים לקרח.
אלא, מספרים לנו סיפור זה, למען דעת גודל הנסיון הכרוך בזה:
יכול אדם לחשוב: אדם חכם הוא, ללמוד תורה למד כבר, ויתכן שלומד גם עתה – ואעפ"כ נדמה לו, שעליו לנצל את ממונו עבור עניניו הפרטיים, ועליו לתת ליתרת הכסף לשכב בבנק, ולצדקה ייתן רק חלק פעוט, עכ"פ חלק קטן בערך היכולות שבידו ליתן, והרי אין מה לחשוד בו שטועה, שכן הוא מתפלל ג' תפלות ביום ויודע ללמוד ומחנך בניו כדבעי – כיצד איפוא ייתכן שיוכל לטעות בחשבונו?...
מספרת איפוא התורה: לפניו הי' תלמיד-חכם גדול הימנו, גביר גדול הימנו, מיוחס גדול הימנו, עם שאר המעלות שהיו בקרח - ואעפ"כ הייתה האפשרות ד"עושר שמור לבעליו לרעתו".
וטעם הדבר – נאמר בפסוק גופא התירוץ: לפי שהעושר הוא "לבעליו" – הוא הוליך עצמו שולל לחשוב שהוא בעה"ב על הממון. וכיון שנעשה בעה"ב על הממון – הרי חציו שותף יצרו הטוב, וחציו שותף היצר דצד האחר, ובמילא, פעמים האחד מצליח, ופעמים שהשני מצליח... משא"כ בשעה שיודע שהוא לא בעה"ב על הממון; הוא רק שליח של הקב"ה, שבחר בו בתור שליח ומסר בידו סכום כסף מסוים כדי שיזכה עי"ז "לבנות" יהדות במקומות שונים ובאופנים שונים – אזי הריהו מעריך עצמו ע"פ האמת, שאין הוא "בעליו", לא הוא הבעה"ב – אלא הוא רק שליח של הקב"ה, "לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות", שבזה אין כוונת הקב"ה לכסף וזהב המצוי ברקיע השביעי, אלא כוונתו של הקב"ה היא "לי הכסף ולי הזהב" המצוי בעוה"ז הגשמי, בכיסו של כל אדם החי בעולם, אשר הבעה"ב האמיתי עליו הוא – "לי הכסף ולי הזהב . . ה' צבאות".
מה א"כ עושה הכסף בכיסו? – הקב"ה מינהו לשליח, לילך בשליחותו של הקב"ה וליתן צדקה ולגמול גמילות-חסדים ולנצל את הכסף, "זהב וכסף ונחושת", לבניית משכן "ומשכן דאיקרי מקדש" עבור הקב"ה.
ואזי אומר לו הקב"ה, שבזכות שבדבר זוכה הוא – כאילו הי' בעה"ב האמיתי. בדוגמת המאמר "חמרא למרי' טיבותא לשקיא" – ובנדו"ד יתירה מזו, כיון שניתנה בחירה בידו, כפי שמאריך הצ"צ בספר המצוות, בדרך מצוותיך.
ובנוגע לעניננו – הרי אדרבה:
צריך לראות שלבנ"י יהי' ממון רב, אלא שידעו, שכאו"א מישראל הוא שלוחו של הקב"ה, הן בכספו, הן באכילתו ושתייתו, הן בהנהגתו, והעיקר – בנוגע לבניו: "אב ואם" - אין הפשט בזה, שכיון שפלוני האב ופלונית האם לכן הריהם הבעה"ב על בניהם לעשות בהם מה שלבם חפץ – ובכן, חוק המדינה כאן הוא, אפילו אצל אינם-יהודים, שאם רואים שההורים עושים איזה דבר "לרעתו", לא לשם טובת הילד – אין להורים רשות לעשות דבר שיכול להזיק לילד.
טוען הוא: האֵם סבלה צער העיבור וצער הלידה, והוא (האב) נתן הכסף לחנכו ולהכניסו במוסדות חינוך וכו' – א"כ לכאורה הוא הבעה"ב כאן?!
אומרים לו: לא! זוהי שליחותו של הקב"ה: הקב"ה הפקידך על ילד וילדה זו, [או ילדים לשון רבים וילדות לשון רבים], באופן שניתנה בידך הזכות לחנכם באופן שהם יזכו להיות שלוחים של הקב"ה בעת שהם יתגדלו, שלוחים לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
לעבן מיט'ן רבי'ן: (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)
להאזנה לשיחה לחצו כאן
משיחת י"א ניסן ה'תשל"ו.
וכיון שנצטווה בציווי "מעלין בקודש", לכן, בין אם יודע הטעם האמיתי אם לאו - רודף הוא להשיג שני מליון דולר, למרות שמליון א' כבר יש לו – שכן רצונו לזכות באפשרות "להעלות בקודש" – להוסיף בנתינת הצדקה, ולהוסיף בסיוע למוסדות חינוך על טהרת הקודש, ולסייע עוד יותר בכל הענינים הקשורים עם רוחניות וקדושה.
ומזה משתלשל אח"כ, כתוצאה מזה שניתנה הבחירה, הנה, בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז הי' אלקות בגלוי, אזי הנסיון הי' קטן יותר; אבל בזמן הגלות – אזי נעשה הנסיון קשה יותר: מגיע היצה"ר מתחיל לטעון, שהשתכרת ממון מצד חכמתך, מצד כחך ועוצם ידך – ובמילא, למה תלך למצוא "בטלן", שאינו יודע "לעשות דולר", ותתן לו הדולר שהרווחת ביגיעתך בתור מצות הצדקה – ה"ז היפך השכל! שיעבוד – וירויח בעצמו!
אַיי הוא יושב ולומד תורה, ומלמד תורה לילדים קטנים החל מאל"ף-בי"ת, ואח"כ מלמדם חומש, ואח"כ מלמדם תורת ה', תורה שבכתב או תושבע"פ, ועל "הבל תינוקות של בית רבן" עליו עומד העולם שבו הרויח המליון דולר שבידו – עונה הוא: כל-זה כתוב בגמרא, אך אין הוא יכול להשתמש בזה ב"וואָל סטריט", בעולם המסחר...
אומרים לו: שם (עולם המסחר) הוא ענין של דמיון, ואילו זהו ענין של תורת אמת ותורת חיים, הוראה בחיים.
ולכן, כמדובר לעיל, הקב"ה רוצה, שנוכיח שמשתמשים בשכל באופן ע"פ שכל, באופן הטוב – ולכן, קורה לעתים שא' נכשל (ח"ו) ומקויים בו (ר"ל) "עושר שמור לבעליו לרעתו" – שמשתמש בעושר "לרעתו": עי"ז גורם לא-טוב לעצמו.
עד כמדובר לעיל שרואים זאת בעיני בשר: אדם חסך דולרים והדולרים הגבילו אותו ועי"ז הפסיק לחיות חיי-אנוש, והדולרים נותרו בלי שימוש. הוא לא קיבל מהם שום תועלת! הדולרים נותרו לשכב בבנק כאילו לא היו ברשותו כלל.
הדבר היחיד שבו השתייך אליהם הוא – שלא הייתה לו נאמנות לאף אדם, שמא השני חפץ בכספו, וחששות על כל צעד ושעל – מה יהי' עליו אם יכירו וידעו שזהו האיש פלוני בעל חשבון פלוני וכו'. כולל שאר הקשיים שהיו לו בחיים כפשוטם.
ואח"כ אומרים לו יתירה מזו: שלא תחשוב, שזהו דבר הקשור עם הגלות, ומעולם לא הי' נסיון כזה, ובמילא זהו סימן, שאין זה נסיון – ואם-כן כיצד ניתן לתבוע זאת ממנו?
עונים לו: הדבר לא קשור דוקא עם הגלות, אלא עם היצה"ר. והא ראי', שהראשון שעליו נאמר "עושר שמור לבעליו לרעתו" – הוא קרח.
על קרח אמרו, ש"פקח הי'": בכל שאר הענינים הי' יהודי פקח, וידע ללמוד, וידע להצטדק ע"פ שו"ע, והקב"ה נתן לו עושר עצום, מתוך מחשבה, שמצד פקחותו, מצד שידע ללמוד וכו' – ינצל העושר באופן הטוב.
ואח"כ, מצד זה שניתנה לו הבחירה – נעשה מזה "עושר שמור לבעליו לרעתו".
מדוע מספרים לנו כל-זה? ומה-אם "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב", עאכו"כ בגנות אדם, ועאכו"כ יהודי, ועאכו"כ מיוחס, ועאכו"כ עפמ"ש בקבלה שקרח הי' נשמה גבוהה ונעלית מאד, וגם יהי' כן – והא ראי', דכתיב "ובני קרח לא מתו", ועל-ידם נתחברו המזמורים בתהלים שאומרים אותם ומזכירים, שהם קשורים לקרח.
אלא, מספרים לנו סיפור זה, למען דעת גודל הנסיון הכרוך בזה:
יכול אדם לחשוב: אדם חכם הוא, ללמוד תורה למד כבר, ויתכן שלומד גם עתה – ואעפ"כ נדמה לו, שעליו לנצל את ממונו עבור עניניו הפרטיים, ועליו לתת ליתרת הכסף לשכב בבנק, ולצדקה ייתן רק חלק פעוט, עכ"פ חלק קטן בערך היכולות שבידו ליתן, והרי אין מה לחשוד בו שטועה, שכן הוא מתפלל ג' תפלות ביום ויודע ללמוד ומחנך בניו כדבעי – כיצד איפוא ייתכן שיוכל לטעות בחשבונו?...
מספרת איפוא התורה: לפניו הי' תלמיד-חכם גדול הימנו, גביר גדול הימנו, מיוחס גדול הימנו, עם שאר המעלות שהיו בקרח - ואעפ"כ הייתה האפשרות ד"עושר שמור לבעליו לרעתו".
וטעם הדבר – נאמר בפסוק גופא התירוץ: לפי שהעושר הוא "לבעליו" – הוא הוליך עצמו שולל לחשוב שהוא בעה"ב על הממון. וכיון שנעשה בעה"ב על הממון – הרי חציו שותף יצרו הטוב, וחציו שותף היצר דצד האחר, ובמילא, פעמים האחד מצליח, ופעמים שהשני מצליח... משא"כ בשעה שיודע שהוא לא בעה"ב על הממון; הוא רק שליח של הקב"ה, שבחר בו בתור שליח ומסר בידו סכום כסף מסוים כדי שיזכה עי"ז "לבנות" יהדות במקומות שונים ובאופנים שונים – אזי הריהו מעריך עצמו ע"פ האמת, שאין הוא "בעליו", לא הוא הבעה"ב – אלא הוא רק שליח של הקב"ה, "לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות", שבזה אין כוונת הקב"ה לכסף וזהב המצוי ברקיע השביעי, אלא כוונתו של הקב"ה היא "לי הכסף ולי הזהב" המצוי בעוה"ז הגשמי, בכיסו של כל אדם החי בעולם, אשר הבעה"ב האמיתי עליו הוא – "לי הכסף ולי הזהב . . ה' צבאות".
מה א"כ עושה הכסף בכיסו? – הקב"ה מינהו לשליח, לילך בשליחותו של הקב"ה וליתן צדקה ולגמול גמילות-חסדים ולנצל את הכסף, "זהב וכסף ונחושת", לבניית משכן "ומשכן דאיקרי מקדש" עבור הקב"ה.
ואזי אומר לו הקב"ה, שבזכות שבדבר זוכה הוא – כאילו הי' בעה"ב האמיתי. בדוגמת המאמר "חמרא למרי' טיבותא לשקיא" – ובנדו"ד יתירה מזו, כיון שניתנה בחירה בידו, כפי שמאריך הצ"צ בספר המצוות, בדרך מצוותיך.
ובנוגע לעניננו – הרי אדרבה:
צריך לראות שלבנ"י יהי' ממון רב, אלא שידעו, שכאו"א מישראל הוא שלוחו של הקב"ה, הן בכספו, הן באכילתו ושתייתו, הן בהנהגתו, והעיקר – בנוגע לבניו: "אב ואם" - אין הפשט בזה, שכיון שפלוני האב ופלונית האם לכן הריהם הבעה"ב על בניהם לעשות בהם מה שלבם חפץ – ובכן, חוק המדינה כאן הוא, אפילו אצל אינם-יהודים, שאם רואים שההורים עושים איזה דבר "לרעתו", לא לשם טובת הילד – אין להורים רשות לעשות דבר שיכול להזיק לילד.
טוען הוא: האֵם סבלה צער העיבור וצער הלידה, והוא (האב) נתן הכסף לחנכו ולהכניסו במוסדות חינוך וכו' – א"כ לכאורה הוא הבעה"ב כאן?!
אומרים לו: לא! זוהי שליחותו של הקב"ה: הקב"ה הפקידך על ילד וילדה זו, [או ילדים לשון רבים וילדות לשון רבים], באופן שניתנה בידך הזכות לחנכם באופן שהם יזכו להיות שלוחים של הקב"ה בעת שהם יתגדלו, שלוחים לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
