היה זה בי"ט כסלו תשי"ט, יום חגם של חסידי חב"ד המציינים את שחרורו של האדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", מהכלא הסובייטי. כפר חב"ד לובש חג, ואורחים מכל הארץ נוהרים ליישוב שזה מכבר עלה על הקרקע. בין המשתתפים בולטת לה קבוצה, חריגה בנוף החב"די, של סופרים ומשוררים שמלבושם העיד על אופיים. מעטים ידעו במי המדובר. הם הובלו מתחת לבימת הנשיאות ושם ישבו במשך שעות ארוכות והאזינו לדברי הרבנים. לאחר שהסתיים הפרק הרשמי בכינוס, ביקשו האורחים להשתתף בהתוועדות חסידים. בחדר צדדי, מאחורי פרדס בכפר חב"ד, הצטופפו לוחמי התרבות של הציונות הישראלית סביב שולחן אחד, והנשמה היא זו שדיברה. עם החבורה נמנו: נתן אלתרמן, אהרן מגד, הסופר יוסיפון, אורי סלע ועוד. היתה זו התוועדות מופלאה עד אור הבוקר. ואז, קצת לפני נצנוץ אור ראשון, כשכל החבורה הייתה רתוקה לדבריו ולנגינתו של המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, קם הסופר אהרן מגד וצעק מקירות ליבו לעבר הרב קסלמן: רבי! הצילני! תוציא אותנו מהקליפות". לפני שהחסידים התפזרו, קם אלתרמן אחריו ואמר: "דברי התורה עוררונו לחוש משהו מטיב הערכים שעליהם אתם שומרים. נכסים אלה המופקדים בידיכם הם מן הנעלים בנכסי העם, ואכן לא רק למען עצמכם בלבד אתם מחזיקים בהם. תודה לכל אלה אשר חלקו לנו, אם ביודעים ואם בלא יודעים, מחום ליבם ושאר רוחם". דבריו של אלתרמן הפתיעו במיוחד, כי מאז 1933, אז החל לכתוב שירה בקביעות, בעיתונים "הארץ" "ודבר" ונחשב "אבי הפזמון הארצישראלי", הוא הטיף לבריחה מחיי המצוות. המפגש המוזר בין הסופרים המשכילים לחסידים עולי ברית המועצות באותו לילה ארוך בכפר חב"ד, היה למעשה אחד מרגעי השיא במסכת הקשרים העלומה שניהל האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל עם צמרת הסופרים והמשוררים בישראל, בניסיון להחדיר בהם יהדות ואמונה ודרכם להשפיע על מעגלים רחבים יותר בציבור הכללי. מלחמתו של בן גוריון הימים, ימי ראשית המדינה. בארץ שרתה רוח של חלוציות והתיישבות, והיא היתה נתונה בתנופה של שגשוג שבאה לביטוי בהקמת קיבוצים ויישובים, בהפרחת שממות ובהתבססות כלכלית. בד בבד הולכת ומתפתחת "תרבות ישראלית". את הגה השלטון מנווטת מפא"י בראשות דוד בן גוריון, וזו שמה לה למטרה שהמדינה תהיה "חילונית" רחוקה עד כמה שאפשר מכל סממן של יהדות, תורה ומצוות. הממשלה לא בוחלת באמצעים להשיג את המטרה הזו, והדברים ידועים. ואז פורצת בארץ "מלחמת תרבות". לכאורה, מנצח עליה בן גוריון המחזיק בשלטון, ובראש משרד החינוך עומד שניאור זלמן שזר. אולם, מנהליה האמיתיים של "מלחמת התרבות" ומבצעיה הלכה למעשה, באמצעות טפטוף פסיכולוגי שיטתי, הם הסופרים ואנשי הרוח הציוניים. עיני העם היו נשואות אליהם ואוזניו היו כרויות לכל מוצא פיהם. על רשימת הסופרים שהשפעתם אז על תושבי הארץ הייתה מאגית, נמנו: אליעזר שטיינמן, יצחק דמיאל (שווייגר), נתן אלתרמן, יעקב זרובבל, אברהם שלונסקי, אברהם קריב ואחרים. בטורים קבועים בעיתונות, בספרי שירה והגות או בנאומים לפני הנוער, זרעו כפירה, ארס ושנאה לכל הקדוש. הם עשו זאת בלי להשתמש 'בכפפות של משי'. המטרה היתה מוצהרת ונחשבה למשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה. האדמו"ר מליובאוויטש, שלא מכבר קיבל לידיו את שרביט הנהגת חסידות חב"ד מידי חותנו, החליט לצאת ל"מלחמת תנופה", ופנה ישירות אל הסופרים עצמם. כמעט בחשאי, רקם האדמו"ר מערכת קשרים ישירה עם הסופרים שניווטו את המערכה, במטרה להביא לשינוי המצב. במערכת הקשרים, אותם רקם האדמו"ר עם "אנשי התרבות" הללו, בולט הקשר האישי, שברבות השנים היה ידוע לכל, עם זלמן שזר, שכאמור בראשית ימי המדינה היה שר החינוך והתרבות, ולימים $ נשיא המדינה. שנים רבות לאחר מכן, נחשפו הפירות של אותה מסכת קשרים, כאשר אותם משכילים שהפיצו את רעיונות הכפירה, החלו לנצל את הבימות שניתנו להם בכדי לכתוב על אמונה בה' וקיום תורה ומצוות. אולם עד כה היה פרק זה עלום בימיה של חב"ד בישראל ובציוני הדרך של קירוב הרחוקים מאז קום המדינה. שר החינוך דאז, זלמן שזר, היה הראשון שאותו ביקש האדמו"ר לנער. באותם ימים היה שזר מצוי בבועה אחרת. הזיקה שלו לחב"ד לא כל כך בערה בו כבערוב ימיו. בצד המעשי של הדברים, במסגרת תפקידו כשר החינוך, הוא נמנה עם מבצעי מדיניותו של בן גוריון. בקרב הציבור החרדי בארץ, היתה קובלנה על חב"ד ועל האדמו"ר, לאמור: מדוע מקרבים איש כמו שזר, שמקומו לא יכירנו בין כותלי מוסדות תורה? למה, למשל, מזמינים אותו לחגיגות י"ט כסלו המרכזיות? אחד מאנשי ירושלים שנסע לברוקלין ונפגש עם האדמו"ר הציג לפניו את השאלה: "למה אתם מקרבים את שזר?" והאדמו"ר ענה: "אתם יודעים מה נהיה כתוצאה מכך שמקרבים את שזר? לפני זמן לא רב הוא נשא נאום בוועד הפועל של ההסתדרות על שמירת תורה ומצוות, וכתוצאה מנאום זה, מאה וחמישים איש החלו להניח תפילין כל יום". הקשר עמו נעשה באמצעות מאות מכתבים ששוגרו אל שזר, ושליחים לא מעטים שהלכו לביתו וניסו לרתום אותו למשימות שונות של אישור והקמת מוסדות חינוך והפצת יהדות בקרב בני נוער. האדמו"ר לא עשה הנחות לשזר למרות מעמדו הרם, ובשלהי אלול תשט"ז הוא כותב לו את הדברים הבאים: "הנה לצערי הכי גדול נתאמת החשש שלי כי כנראה האכזבה הנ"ל הביאה חלק מסוים וגם חשוב באיכות של הנוער והצעירים לשאיפה דתענוגות עולם הזה כפשוטם, כגון דירה נאה ורהיטים נאים, משרה נוחה ושקטה וכל מאווים בזה עד כדי הסתייגות מהישגים בעניינים רוחניים, ומובן אשר אם חלק הנוער הוא מסוג האמור כנ"ל ישנו ג"כ מיעוט שירד עוד יותר. מצער וגם מפחיד שבכל משך השנים האחרונות, הדרך שנקטו בה הנוער והצעירים באה"ק ת"ו היא בכיוון האמור: מן הרוחניות אל הרוחניות פחות וממנה אל הגשמיות ומן הגשמיות אל החומריות". כאן לקראת הסיום עובר האדמו"ר לנימה אישית: "מובן שאין כוונתי כלל וכלל לצער את כבודו ולא באתי בשורותיי אלו אלא בתקווה שינצל השפעתו על החוגים שיש בידם לנקוט האמצעים המתאימים לתקן סוף סוף מצב זה, ופשיטא שיסתייגו מכל דבר הדוחף את הנוער והצעירים בכיוון הנ"ל". ואלו הן רק דוגמאות. כמותן יש עוד איגרות רבות המשלימות את פסיפס התמונה של המלאכה שהאדמו"ר נטל על עצמו אישית. למשל איגרת ובה הדרכה מפורטת אילו ספרי חסידות ילמד שזר, כשאת השליחויות כמו מסירת מכתבים או משלוח הספרים ביצעו בעיקר הרב פנחס אלטהויז ע"ה ויבלחט"א מי שעוד יוזכר רבות בנושא זה של הקשר עם הסופרים: הסופר החסידי, הרב אברהם חנוך גליצנשטיין. להתעטף בטליתו של אבא אולם בעוד מסכת הקשרים וחילופי האגרות בין האדמו"ר מליובאוויטש לשזר זכו לתהודה ציבורית כלשהי, הדיאלוג עם יתר הסופרים והמשוררים התנהל ממש בחשאי, מתוך חשש שיהיו גורמים בממשלה שינסו לטרפד זאת. אחד מגדולי הסופרים שהפך את אורח חייו מן הקצה אל הקצה, וממטיף להשכלה הפך למוכיח בשער ביהדות, היה הסופר יצחק דמיאל. דמיאל נולד ברוסיה בשנת תרנ"ב וזכה אף ללמוד בישיבת וולוז'ין, אבל בשלב מסוים הוא ירד מהדרך ועבר ללמוד בגימנסיה באודסה, בה השתלם בלימודים כלליים. במרוצת חייו הוא שימש כעורך העיתון "צפרירים" בלודז', ובשנת 1920 עלה לארץ והוא בן 28. דמיאל היה ממייסדי וראשוני ההסתדרות וציר לוועידת הסתדרות העובדים, ואף נמנה בין מניחי היסוד לקיבוץ "עין חרוד" וחבר בו. הוא פירסם מאמרים רבים בעיתונות וחיבר ספרים רבים. נחשב לאחד מהוגי הדעות וכותבי הטורים הבכירים ביותר בארץ. אין ספק שדמיאל היה אחד ממובילי "מלחמת התרבות של בן גוריון". היה זה בערב קייצי אחד ברמת גן של שנות החמישים. קבוצת חסידי חב"ד התאספה כרגיל לתפילת ערבית. אחד, שניים, שלושה... תשעה. חסר עשירי למניין. הרב שמואל בליז'ינסקי יוצא אל הרחוב ומבקש מהיהודי הראשון שבו פגש להיכנס לבית הכנסת. הלה מתרצה. מוגשת לו כיפה ומתחילים את התפילה, ועם סיומה נלמד השיעור הקבוע. עובר האורח התיישב בקצה הספסל והאזין. הדבר מצא חן בעיניו כנראה והוא שאל מתי יתקיים השיעור הבא. ר' שמואל נקב במועד, ומיודענו הופיע, הפעם כבר הרשה לעצמו לשאול שאלות לא מעטות. ר' שמואל השיב לו כי החל מהשיעור הבא ישוב מגיד השיעור הקבוע הלא הוא אביו הרב מאיר בליז'נסקי (ז"ל). "חכה עד אז", אמר לו ר' שמואל, "וכשאבא יבוא מובטח לך מענה על כל שאלותיך". לקראת השיעור הבא הצטייד ה"מתעניין" בשאלות רבות, ועם פתיחת השיעור הציף את ר' מאיר במטר של קושיות ותמיהות. ר' מאיר, מיחידי הסגולה של חסידי חב"ד אשר ידיו רב לו בקירוב רחוקים, לא נרתע. בסבלנות הורה לו להמתין עד סיום השיעור, ואחר כך הסביר לו בהרחבה כי לכל שאלותיו יש מענה אלא שהשיעור הכללי איננו מהווה את המסגרת המתאימה לכך, ובלבביות הזמין אותו לביתו ביום שבת קודש ללימוד ממושך. לימים יספר הרב מאיר בליז'נסקי ע"ה את השתלשלות המאורעות מזווית ראייתו: "היה זה בשבת קודש ט' באב, הזמנתי אותו לשעה שש בבוקר, והאמת היא שהייתי מסופק אם יופיע. להפתעתי הוא בא בדיוק בשש וישבנו ללמוד חסידות במשך שלוש שעות רצופות, עד לזמן התפילה בשעה תשע. במהלך הלימוד שוחחנו רבות, ובינתיים נודע לי כי היושב לפני אינו אלא הסופר הנודע מר יצחק דמיאל. עם תום הלימוד ליווה אותי עד בית הכנסת והלך לדרכו. פגישותינו נעשו תכופות ביותר והתיידדנו ידידות אישית קרובה. בתקופה הראשונה היינו עסוקים כל כך בלימוד ובשיחות אלו עד שבמשך חודשיים שנינו פשוט לא ישנו בלילות שאותם העברנו עד אור הבוקר בלימוד תורה. "כבר בשלבים הראשונים שמתי לב שלפני אדם בעל ידיעה רחבת אופקים, בהיר מחשבה וברוך כשרונות בצורה בלתי רגילה. בתקופה הראשונה היה מביע את שאלותיו ואת דעותיו בצורה כה בהירה ומשכנעת עד כי חשתי שאנו עומדים במלחמה ממש... גם לאחר זמן מה, אף על פי שהוסיף ללמוד בהתעניינות רבה, לא ראיתי כל התקדמות בכיוון שמירת תורה ומצוות בפועל וכבר התחלתי לחשוש שמא כדאי לנתק את הקשר בכלל. "מיהרתי לדווח לאדמו"ר על המשתתף החדש בשיעורים, והוא המריץ אותי להמשיך בקשר ואף הנחה אותי כיצד לנהוג עמו. וכך אמר לי: "יש לקרב את דמיאל ואף שיש להשתמש בדרכי נועם - יש להציג את היהדות האמיתית 'אן הענטשיקעס' (=ללא כפפות)". והנה, לקראת חג הפסח פנה אלי דמיאל בבקשה הבאה: "בקרוב יחגוג בנו של אחד מידידי בר מצווה וברצוני להעניק לו במתנה תפילין. עזור לי להשיג לו תפילין כשרות". הבנתי מיד מיהו החוגג בר מצווה... ומיהרתי להשיג עבורו תפילין. זו היתה בעצם תחילתו של השלב המעשי שהלך והתקדם אט-אט. את החופש הגדול למשל ניצלו הוא ורעייתו להכשרת המטבח, ומכיוון שאספקת בשר מוכשר היתה בעיה לא קלה החליטו להימנע לגמרי מאכילת בשר. כך הלך מר דמיאל ז"ל צעד אחר צעד לקראת חיי תורה ויהדות מלאים". בשלב מסוים של התקרבותו כתב דמיאל את המאמר הבא בעיתון דבר: "אמר לי בימים אלה חבר אחד: 'לאחר שאני שותה, מתוך קריאה בעיתון ומתוך שמיעת רדיו, את מנת הרעל שהעולם מגיש לפנינו יום יום, מתעורר בי רצון יוקד להסתר באיזה מסתור, להתעטף בטליתו של אבא, לכבוש ראשי בה ולשבת כך מתעטף ומכוסה כשגבי אל העולם כולו. כדי שאנו זרע ישראל נוכל לנשום בתוכו של עולם זה, צורך והכרח יהיה לנו תמיד בהתעטפות והתכנסות ב"טליתו של אבא" $ טליתם של דורות ישראל'". כאן כבר ניתן להבחין בקריאה לשוב למסורת אבות, אם כי מדובר על הצד הסמלי והציורי של רוח ישראל סבא, כלשונו $ "טליתו של אבא". אך בשלב מאוחר יותר החל לקרוא בקול גדול לשוב לחיי תורה מלאים, ופירסם מאמר מסעיר בכותרת "עד מתי", מאמר שגרם לסערה ציבורית בקהילת הסופרים הישראלית. המאמר זעזע בשעתו את כל ראשי מערכת החינוך בישראל ואת מנהיגי המדינה בכלל, שאליהם חזר וכתב כשהוא מתריע על המצב הנורא שאליו הם מובילים את הנוער. וכך כתב דמיאל: "הבה נצייר לעצמנו ציור ריאליסטי, ובציורנו והנה דור אנשי הדת, אנשי עולה ומסורתה, שאנו והם עומדים, כביכול, כשני מחנות יריבים - הם אינם עוד. ומעכשיו, כל בית-ישראל כמונו הוא כולו. כמונו אנחנו. ושוב אין צורך לנו בשום ויתורים ובשום פשרות... אנחנו! ובכן $ 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא', דורנו זה שהוא ברובו עוד ראה, עוד ינק, עוד קלט $ הוא איננו. תם! ועתה, רק "הדור החדש אשר לא ידע", והם בנינו אנו, גידולי הבית ולימודי החינוך שלנו, הם ובניהם שלהם הנם בית-ישראל כולו". ממשיך דמיאל וכותב: "וכאן רק שאלות אחדות, מעט מהרבה: "אין אני מסופק, למשל, בעצם קביעתו תמיד של 'יום השביעי' אצלנו כיום השביתה והמנוחה לעובד. אך אשר לצביונו של היום הזה, אשאלה נא תיכף שאלה אחת קטנה, אף שהיא תציגני מיד כאחד מתמיה. הנה קורא אני בהלכות שבת לרמב"ם: 'הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם אינו רצה אינו מדליק, ולא מצווה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, אלא זה חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל - שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר'. ואני הנה שואל: האם אז בישראל ההוא, יהא נר דלוק בבתי ישראל? "ואני על השאלה הזאת אענה, כדרכנו, בשאלה: וכי למה יהא דולק? כלום עצם בואו ופתיחתו של יום מנוחה לעובד מחייב זאת? או כלום עמדו נרות-השבת בבתינו אנו ובאור השלום והזוך האירו לנפשותם של בנינו-יורשינו? ובכן, דעך אורן של נר-השבת בבתי ישראל! ובמפורש בנינו אחרינו, יוצאי בתינו ולמודי חינוכנו, כיבו את נר השבת בישראל!" דמיאל ממשיך להצליף בלשונו בחבריו לדרך: "כשבנינו יוצאי בתינו ולמודי חינוכנו, יהיו הם בית ישראל כולו - אז יקיץ הקץ על בית הכנסת הישראלי בישובו של ארץ ישראל, אז לא יישמע עוד קול תפילות-ישראל ולא יימצא עוד "ספר-תורה" של ישראל. תם. נגמר! לא נגזים ולא נאמר כי זכר ישאר לאלה. חלילה! לא אלמן ישראל מחברה ארכיאולוגית וממוסדת ארכיאולוגיים, והם בוודאי שידאגו לכך בנאמנות, ונכדינו אחרינו יבואו בלווית מוריהם, והמדריך עשיר-הידיעות ידריך ויסביר: "הנה... זהו הבית שבו היו אבות אבותיכם מתכנסים בציבור לשם תפילה ולימוד. והנה... זה הוא שהיה נקרא "ספר תורה": בו היו קוראים בסלסולים מיוחדים, וגם מנשקים אותו ומברכים 'ברוך אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'. ולפעמים, כך מסופר, גם מחבקים אותו ורוקדים ושרים, ובתוך כך גם כובשים פניהם בו ועיניהם זולגות דמעות נכדינו ודאי לא יבינו: מה טיבה של שמחה זו השטופה דמעות? אנחנו עודנו מבינים גם לשמחתו זו של סבא וגם לבכיו. 'תורה הקדושה. תורה השרופה באש' אך נכדינו, צאצאי הבית והחינוך וההווי שלנו?!" מסכם דמיאל את מאמרו וכותב: "אלינו מופנית התביעה הישרה לעזוב סוף סוף את עמדתנו זו של התחמקות ושל הסתמכות על אחרים המערימה על עצמה: אלינו מופנית התביעה לחדול סוף סוף מהיות רק אומרי ה"לאו" הסיטוני הזה כלפי ה"שולחן ערוך" של אבותינו 'שהוא לא לנו, לא לרוחנו', אלא לעמוד ולהיות אומרי ה'הן' וחיוב על "שולחן ערוך אורח-חיים" לאדם מישראל ולבית ישראל אשר הוא גם לנו וגם עלינו! כי עד מתי לנו העריקות וההתחמקות הזאת שלנו? עד מתי?" קריאה של קטעים נבחרים מתוך המאמר בקיצורים מתחייבים יש בה להמחיש את אבן היסוד בשינוי הגדול שחל בחייו של דמיאל, שלראשונה פרץ החוצה להמוני העם שקראו בשקיקה כל מילה ממאמריו. בן גוריון נדהם ממש מעוצמת הדברים שנכתבו בידי מי שהיה עד לפני שנים לא רבות המוביל של מלחמת התרבות בהשראתו, וכתב למר דמיאל כי התרשם מאוד מנכונות הדברים, ובחדא מחתא הוסיף "אך אני לא אתן לכך את ידי". בסופו של דבר, בזכות מעמדו הרם של דמיאל במפא"י, לא ניתן היה לעבור על כך בשתיקה, כי הדבר עלול היה להביא לסערת רוחות שהשלטון רצה לחמוק ממנה בכל דרך אפשרית. משרד החינוך נאלץ אפוא להקים ועדה מיוחדת שתבדוק כיצד ליישם את קריאתו של דמיאל. כדרכן של ועדות, לאחר סדרת דיונים החליטה הועדה כי יש להגביר את התודעה היהודית בבתי הספר להביא תוספת מסוימת בשיעורי יהדות ו...אפילו לקיים כמה מצוות בצורה שתיראה להם. "השפעה הרסנית על דור שלם" האדמו"ר מליובאוויטש ישב בברוקלין ועקב אחרי ההתפתחות שבא לאחר המאמר. למסקנת "פשרה" זו התנגד האדמו"ר נחרצות. וכך כתב בתגובה לדמיאל ביום כ"ז אלול תשט"ז: "בעתו קבלתי מכתבו בצירוף תדפיס מאמרו "עד מתי?" ונהניתי רב מתוכן המאמר, אך לדאבוני נתאמתה אחת החששות שלי בזה, אף שמכירים שהתביעה צודקת בכללותה מסרבים להסיק ולקיים המסקנות בפועל, ולכן משתמטים מהם בכל האופנים, בהצטדקות של הכל, עד כדי בלבול השכל". ממשיך האדמו"ר וכותב: "וכוונתי פשוטה: יסוד היסודות הוא שצריך להכיר את האמת לאמיתתו השלמה, ולא להתחיל בפשרות. אין זאת אומרת כמובן שיש לצפות אשר כל אחד ואחד שאין הנהגתו כדבעי על מאה אחוז יתהפך בהנהגתו תיכף מהקצה אל הקצה. אבל יש לדרוש שיכירו זאת באמת כמו שהוא. על יסוד הניסיון, שצריך לענות להם בתוקף: 'התורה היא תורת חיים, שאין ניתנת לפשרות'. ארשה לי להוסיף, אשר אחת מדרכי התעמולה בזה ובכגון זה הוא להראות דוגמה חיה רצויה במחשבה, דיבור ומעשה של מנהל התעמולה המטיף ומעורר". פרשה מופלאה ביותר, כרוכה סביב התקרבותו של הסופר אליעזר שטיינמן. תוארו בקהילת הסופרים היה "אביר הרועים", והעריצו אותו כפי שמעריצים מנהיג. ראשון היה איש הקשר בין האדמו"ר למר שטיינמן, הרב חנוך גליצנשטיין. שטיינמן היה נצר למשפחה נכבדה מאוד בפולין שעמה נמנו גדולי ישראל מפורסמים מגדולי וחשובי החסידות הפולנית והגליצאית. הוא התייתם מאביו ואמו בגיל צעיר מאוד. נדד מעיר לעיר עד הגיעו לאודסה, בה חונך וגדל. בהיותו מחונן בכשרונות גאוניים ומופלאים $ ספג בתוכו את כל תורת הכפירה ביהדות ואת כל ספרות ההשכלה על גלגוליה. מספר הרב גליצנשטיין: "יום בהיר אחד נח בתיבת הדואר שלי מכתב שדי סקרן אותי. השולח היה אליעזר שטיינמן מתל אביב. כשפתחתי את המכתב, גיליתי בו את שתי השורות הבאות: 'בדעת החתום מטה לעיין בספרי חב"ד ואולי לכתוב משהו על תורת חב"ד. לכן אבקשך בתור עוסק בספרות וחסיד חב"ד לספק לי ספרים אלו'. "הייתי נחוש בהחלטתי לא לספק לשטיינמן את הספרים המבוקשים. ידעתי היטב מי הוא שטיינמן, ולמה לי לתת יד לרצונותיו ולמאווייו. חששתי שמא ינצל עיונו בתורת חב"ד להגברת דרכו ההרסנית בלאו הכי. אולם, לאחר שהופעל עלי לחץ מצד חבריי, הסכמתי. אך תחילה אמרתי לבקר בביתו ולהקשות עליו את דרכו כפי שמתנהגים בזה שבא להתגייר. בלב כבד דפקתי בדלת, ונכנסתי לדירה. לנגד עיני התגלה חדר רחב ממדים. ממש אולם. כל כתליו מלאים מדפי ספרים. אלפים רבים של ספרים מכל הסוגים. בפינה אחת ליד שולחן גדול, יושב יהודי צנום בשנותיו המבוגרות, נמוך קומה, גלוי ראש ושערותיו ארוכות מאד. "אחרי ברכת שלום הססנית שאלני למטרת ביקורי, וסיפרתי שאני הוא גליצנשטיין שפנה אלי בדבר ספרי חב"ד. אמרתי לו כי הוא טועה בעצם העניין. לחב"ד יש עשרות רבות של ספרים עבי כרס, גדולים וגדושים, והם מכילים תורה עמוקה מאד החובקת זרועות עולם. הוא ענה שזה חדש עבורו, ואכן לא שיער שיש בחב"ד מאות ספרים ומה גם בעלי רעיונות עמוקים. אבל כיון שכבר החליט לכתוב על משנת חב"ד, בקשתו שאביא לו את כל אשר יש והוא יעבור על כל הספרים וילמד אותם עומדת בתוקפה. "כתבתי את פרטי הפרשה לאדמו"ר, וההוראה שקיבלתי הייתה להביא לשטיינמן את כל ספרי חב"ד, ואף להשתדל לבקרו אחת לעשרה ימים. אם תהיינה לו שאלות לעזור לו בפתרונן. ואם תהיינה שאלות שלא אדע לענות עליהן להתחמק בצורה דיפלומטית, לכתוב לרבי את השאלה והאדמו"ר כבר יענה את התשובה. "באותו מכתב כתב לי האדמו"ר הוראה מפליאה ביותר: 'להיזהר ולהישמר שבכל ביקורי הבית שאני אקיים אצל מר שטיינמן לא לדבר עמו על שמירת מצוות אפילו לא סחור סחור'. למען האמת די התפלאתי למקרא הוראה זו, ואך קיבלתי את הפקודה וכך נהגתי. ביום בהיר אחד הרקתי את כל ארונות ספרי חב"ד שבביתי, העמסתי אותם בחבילות על טנדר ונסעתי למר שטיינמן. נקשתי בדלת והתחלתי להכניס הביתה חבילה אחר חבילה עד שהוא עצמו כבר העיר לי: "מה, יש עוד?", ואני עניתי: "הרי אמרתי לך זאת מראש". הבאתי לו פשוט את כל הספרים שהופיעו מאז אדמו"ר הזקן ועד לספרי האדמו"ר. זה כלל עשרות ספרי חסידות, שיחות, שכפולי מאמרים וכו'. "הוא עמד קצת נפעם מול ערמות הספרים, אך לא נרתע. באותו תוקף של ההחלטה הנחושה שלו, עת החליט לגשת ללימוד עקרונות חב"ד, הכניס את חבילות הספרים, מהראשונה ועד האחרונה, לחדר עבודתו הגדול. כשנפרדנו, ביקשני לבקרו לעיתים קרובות כדי לעזור לו אם תתעוררנה אצלו שאלות ותהיות. השתדלתי לבקר בביתו אחת לשבוע בערך, ותמיד התפתחו בינינו שיחות מעניינות על נושאים הקשורים באותם ספרים שלמד באותו שבוע. "כך חלפה לה שנה וחצי של היכרות עמוקה ומופלאה ביני ובין מר שטיינמן. במהלך אותה שנה וחצי הספיק לקרוא ולקלוט את כל הספרים והרעיונות שהעברתי לו. באחד מביקורי ספרה לי אשתו כי הוא זנח את כל עיסוקיו, ויומם ולילה היה שוקד על ספרי לימוד. ביום מן הימים שהופעתי בביתו הבחנתי במזוזות שנקבעו בפתחי הבית, אך כאמור הייתי מנוע מלהעיר על נושאים שכאלו. "רציתי מאוד להכניס את האדמו"ר פורמאלית לתמונה, אך לא ידעתי איך לעשות זאת מבלי להמרות את פי האדמו"ר שציוונו לא לדבר עמו דבר וחצי דבר על חייו האישיים ושמירת תורה ומצוות. אך ההזדמנות לא איחרה לבוא. באחד מביקורי הגיש לי שטיינמן ספר חדש שפרסם והוא הכרך הראשון של סדרת ספריו 'באר החסידות'. הודיתי לו, ובדרך אגב אמרתי שאת הספר אשלח לרבי. הוא מיד הגיב שיתן לי שני אקסמפלרים: אחד לרבי ואחד לי. אז העזתי לומר כי האדמו"ר צריך לדעת הכל, ורצוי מאוד שישלח לרבי את כל הספרים שחיבר. "נדהמתי מתשובתו הנחושה שנאמרה בבהירות ובחדות: 'ספרי הכפירה שלי כאילו לא חיברתי אותם ואינם ספרים שלי'. באותם ימים קיבלתי מהאדמו"ר מכתב נוסף שצורף במעטפה פתוחה שבה היה מכתב מהאדמו"ר אל מר שטיינמן. תפקידי היה לקרוא את המכתב לפני שאני מעביר אותו לשטיינמן כדי שאדע את תוכנו, ולא לשכוח להדביק את המעטפה לפני מסירתה לשטיינמן. האדמו"ר הורה עוד שאם ברצונו של שטיינמן לפרסם את המכתב, להשתדל שיפרסם את כל המכתב ולא קטעים ממנו, שכן החלק השני של המכתב לאחר התודה על הספר והשבחים עליו דן בענייני קיום מעשי של תורה ומצוות בעיקר ביחס למר שטיינמן עצמו. "באתי למר שטיינמן ואמרתי לו שבידי הפתעה עבורו. הוא היה סקרן לדעת מהי. הוצאתי את המכתב ונתתי לו, והוא השתומם: 'הרי לא כתבתי לו דבר' הוא אמר כי הוא נוהג שכאשר מתקבל מכתב מאדם גדול אין הוא קוראו מיד אלא משהה את הקריאה לכמה ימים, אולם היות והוא רוצה שגם אני אקרא יחד עמו את המכתב לכן יפתחהו מיד. וכך עשה. עשיתי עצמי כקורא יחד עימו, רכנתי על מנת לקרוא יחד עימו את המכתב ובזוית עיני העפתי מבטים על פניו. כשהגיע למחצית השניה של המכתב מבע פניו השתנה וראיתי שממש אזיל סומקא ואתי חיוורא. "וזה הקטע: 'איני מכיר את כבודו באופן אישי, אבל תקוותי שלא יקפיד על אשר ארשה לעצמי להעיר שבכדי להגיע למטרה שהתווה לו בספריו, וכמו שכותב בהקדמתו לספריו באר החסידות, מהראוי שיסגל לעצמו ובפנימיותו סדר חיים שלהם, היינו חיים על פי התורה ובמעשה בפועל וכפי שמתבאר אופן חיים אלו במקור בספרי החסידות. אין מספיקה הגישה של 'רחמנא ליבא בעי', כי אף שזהו מוכרח לכל לראש אין זה מספיק כלל וכלל. אפשר גם כן שתפלא בעיניו תקותי שעל ידי מכתב אוכל להשפיע על איש הוגה דעות אשר בודאי שיטה לו באופן חייו שיטה מיוסדה וקשורה בנימי נפשו וכו', והשפעה עד כדי כך שבקבלת המכתב ישנה באיזו מידה שהיא לא רק השקפתו אלא גם הנהגתו. והביאור בזה הוא שאיני בא בדבר חדש משלי אלא מציע רעיון ישן נושן וביחד עם זה שבכל יום ויום חדש הוא ובורא עולמות הוא, הוא ענין תורתנו ומצוות' ממשיך הרב גליצנשטיין בתיאורו: "כעבור כמה ימים הזעיק אותי מר שטיינמן אליו ומסר לי דף כתוב בלי מעטפה באומרו: 'זוהי תשובתי לרבי, וכיון שהאדמו"ר שלח את מכתבו אלי דרכך, תגיע אליו תשובתי גם כן דרכך, והרשות בידך לקרוא מה כתבתי'. "במכתבו פונה מר שטיינמן בבקשה לרבי שלא יחשדנו כי החל לעסוק בחסידות משום שהעניין נכנס ל'מודה', ורבים מפרסמים מאמרים וספרים על חסידות, ובייחוד סיפורי חסידים, כדי לעשות כסף. 'לא ולא' כתב מר שטיינמן יש לי מספיק פרנסה: יש לי טור קבוע בעיתון "דבר" ואני מתפרנס מכך בהרחבה. מה שהביאני לעסוק בנושא זה, הוא הרעיון המזעזע בראותי ההשפעה ההרסנית שהיתה לספרי על דור שלם שגדל בארץ והתחנך על ספריי ומאמריי. איזה פרצוף יש להם, איזו ריקנות רוחנית אופפת אותם. ובכדי לתקן ולו במעט את מעשי, החלטתי לעסוק בלימוד ספרי חסידות ולהפיץ רעיונותיה של החסידות, והיות ואת כתיבתי קוראים רבים מכל החוגים מחמת סגנונה המיוחד, הרי שרעיונות החסידות ישפיעו השפעתם הטובה ובכך יוקל ולו במקצת חטאי הגדול... ובאשר לתורה ולמצוות בהקשר אלי', ממשיך מר שטיינמן, 'אכן אני מסכים לכך, אלא שזהו תהליך איטי, ואעשה זאת בסדר ובהדרגה'. המכתב שקיבל מר שטיינמן מהרבי מרתק בזכות עצמו. הקשר הישיר בין מר שטיינמן לרבי הלך והתהדק, ובד בבד, עם זאת, חל השינוי באורח חייו להתפתח עד לשיבה לחיי תורה ומצוות. יום אחד אמר מר שטיינמן לרב גליצנשטיין, "זכור לך בוודאי שבין הספרים שנתת לי במתנה היה גם סידור, ועתה אבד לי הסידור בבית הכנסת, אנא מטובך להביא לי סידור אחר תחתיו". מר שטיינמן החל לבקר בבית הכנסת והיה מניח תפילין מדי יום. לימים הוציא מר שטיינמן מתחת ידו את שני הספרים "משנת חב"ד" מתוך הסדרה "באר החסידות". אלתרמן: ההחמצה סופרים נוספים, שנמנים גם הם עם "לוחמי מלחמת התרבות" וגם עליהם לא פסח האדמו"ר מליובאוויטש ב'טיפול' מעמיק, והם: אברהם שלונסקי ואברהם קריב. הקשר של שלונסקי עם האדמו"ר החל למעשה כבר בילדותו, כאשר היה גר בשכנות לאדמו"ר בעיר ניקולייב. הוא שאר בשרו של האדמו"ר, בן דודה של אמו הרבנית חנה. הוא מצדו העריך מאד את האדמו"ר וזה כתב לו מכתבים בצורה ידידותית מאד. על נתן אלתרמן, מספר הרב גליצנשטיין בטון של החמצה. "כתבתי לו כמה מכתבים ומאד התפלאתי שלא קיבלתי כל מענה. בדרך כלל סופרים נהגו מיד להשיב תשובה. באחת הפגישות שלי עם מר שטיינמן שאלתי אותו לפשר העובדה. "מה אתך?" התריס לעברי מר שטיינמן, הרי לעיתים קרובות הוא שתוי..." "נו", מספר הרב גליצנשטיין בבת צחוק, "התחלתי להפגש עמו ב"כסית", מקום בו נפגשו כל אנשי הרוח, האמנים והסופרים. היינו יושבים ומדברים, ודומני שבמידה מסוימת הצלחתי להשפיע עליו". מן המעט שידוע לנו על מר אברהם קריב הוא, שבסופו של דבר שב לחיי תורה ומצוות כפשוטם. הרב גליצנשטיין מספר כי אכן ניהל עמו קשר מכתבים, בהוראת האדמו"ר שגם דרש שהקשר עמו יהיה רצוף כמו עם מר שטיינמן ואלתרמן, אולם הקושי לבקרו לעיתים תכופות, כיון שגר בחיפה, גרם לכך שלא היו פגישות מרובות פנים אל פנים כמו עם חבריו שישבו בתל אביב.