וכמדובר – זוהי "נבואה שהוצרכה לדורות", וכפי שאנו רואים שישנם כאלו שצריכים להבהיר זאת אצלם... ובשעה שמראים להם שכבר הובהר הדבר בעבר, והובהר במילים ברורות שעתידה להיות מציאות כזו, - הגם שזוהי מציאות משונה: הוא הרי אומר "אחכה לו בכל יום שיבוא"; ואעפ"כ, כשאומרים לו שהכוונה שיבוא ביום זה בפשטות –זקוקים מייד לבוא אליו בנבואה רועשת: היתכן שישנו יהודי (או יהודים) האומרים "לא עת להבנות בית ה' עתה"?!

וממשיך תיכף בנבואה, שאין הכוונה לתמוה תמיהה, ובמילא אפילו באם הלה לא יקבל את הדברים – הרי, מאחר וזוהי נבואת ה' סוף-כל-סוף יתקבלו הדברים אצלו, וחושב שבזה יוצא ידי חובה – על זה ממשיך תיכף בהנבואה, שזה צריך תיכף להביא לידי מעשים בפועל: "לכו אל ההר וקחו עצי זית" ובנו הבית! כלומר: אין כוונתו לומר נבואה, לומר מוסר, ולדאוג שהמוסר יתקבל ואחר כך יוכל לילך תחת גפנו ותחת תאנתו, לעניינים הכי נעלים [אפילו] – אלא, תיכף מקשרים זאת במעשה בפועל: עליו לקחת את הרגליים שלו ורגליו יוליכוהו "אל ההר", למעלה ממדריגתו ומעלתו לגמרי, שלכן אפילו בגשמיות העולם ה"ז הר, ועליו לא רק לעלות ההרה, באופן שיערב לו לעמוד במקום גבוה בגשמיות, להיותו מקום גבוה ברוחניות – כי אם, עליו לקחת משם "עצי זית", לעשות מעשה בפועל, ועמהם עליו לירד מן ההר ולהתחיל לבנות הבית! וזוהי נבואה ברורה שנאמרה ביום ראשון דחודש אלול, והורו לכותבה – להיותה "נבואה שהוצרכה לדורות". וכיון שתיכף הי' מובן שיעוררו על כך שאלות והסברות ו"היתכן" כו', ו"אין סומכין על הנס" וכו' – לכן, ממשיך תיכף, שחגי בא שוב פעם "במלאכות (שליחות) ה'", והודיע שהקב"ה אומר "אתכם אני בית ישראל"!

ואזי, מבין אפילו קטן שבקטנים ואפילו פחות שבפחותים, שמאחר והקב"ה אומר "אתכם אני", וה' הולך עמהם "אל ההר", ולוקח יחד עמהם את ה"עצי זית", ומתחיל יחד עמהם לבנות "את הבית" – הרי פשוט וברור שלא שייך בזה כל מניעות ועיכובים.

אין זה אלא שהיות ומשיח עדיין לא בא בגלוי, חל איסור לבנות את ביהמ"ק, כי איננו יודעים מקומו, וזקוקים למשיח צדקנו ש"יבנה ביהמ"ק במקומו" –אבל אעפ"כ, העניינים הבאים בהקדמה לזה: "עלה אל ההר", וקח משם "עצי זית", והכנתם והבאתם ואחזקתם מן המוכן, והעיקר – לעלות ולצאת מן הגלות הפנימי, "עלה אל ההר", ולא רק לעלות "אל ההר" ולצעוק שבהיותו על ההר הוא עדיין בגלות – אומרים לו: לא! עלייתו "אל ההר" היא בגלל שהולך בשליחותו של מקום, ליקח משם "עצי זית" ולבנות את ביהמ"ק! ...ובזה מיתוסף עוד – אשר אע"פ שנבואה זו היא חלק בתורה, והרי "התורה היא נצחית", וא"כ ה"ז תקף במשך כל השנה כולה, אעפ"כ הרי עאכו"כ בבוא היום המיוחד בשנה, "בחודש הששי באחד לחודש" – אזי ה"ז מודגש בגלוי יותר כולל באותיות הכתב והדפוס, וכמדובר – באופן ד"הוצרכה לדורות", ובמילא הרי דבר ברור הוא, כמ"ש בנבואת ישעי', ש"דבר ה' לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את דברי", עד שנמשך "והולידה והצמיחה" – גדילת פירות, פירות עושי פירות; אין זקוקים אלא שיעמוד הכן לעלות ההרה ויעשה במעשה בפועל. וכמדובר – ידע אינש בנפשי' [מהו המעשה בפועל], אחרת – עליו לשאול אצל הרב המרא-דאתרא, שיורהו מהי המצוה ש"הזמן גרמא" – איזה עניין צ"ל עתה במקומו וביום פלוני, עניין ד"בקעה מצא וגדר בה גדר", עאכו"כ במצב שאין זה רק ענין של "גדר", כי אם ענין של פועל ומצוה ברורה, ככל הפרטים שאין כאן המקום להאריך בזה לרוב פשיטות הדברים. וזוהי גם ההוראה בנוגע לפועל: אין להתבייש היתכן שבהימצאנו בתוך השאון וה"המולה" ("הוּ-האַ") דהעולם, בעוד ושורר החושך כפול ומכופל דהגלות – וכאן מתאספים לפתע [ומדברים אודות] הכרזת נשיא דורנו "לאלתר לגאולה" ביחד עם "לאלתר לתשובה", ונוסף לזה מתחילים לטעון הקושיא הידועה: הרי הוא הכריז זאת לפני (כמעט ארבעים שנה) שלשים וכמה שנים – ועדיין לא בא?!  ובכן, כמדובר כמ"פ – שאלה זו חלה גם על הקץ דגדולי ישראל, החל מהאגרת-ארוכה [ערוכה?] דהרמב"ם, וגם אלו שלפניו ולאחריו, כולל רש"י – וכבר נדפסו ספרים שנתקבצו בהם כל הקיצים, וכפי שהגמ' גופא אומרת "כלו כל הקיצין" – אומרת הגמ' גופא שישנם "קיצין" לשון רבים, שכן – הי' אז זמן מוכשר, ואחר כך התערב ה"ערמומי", ובמילא ניתוספה עוד הוספה בגלות.

אבל, כבלשון האמור, כיון ש"כלו כל הקיצין", הרי ומה-אם כבר אז כלו – עאכו"כ עתה.

ובפרט בבוא ר"ח אלול, ה"אחד בחודש הששי", כמדובר לעיל – הרמז-נפלא [שאינו רמז כלל; שה"ז כתוב בגלוי] בנבואת זכרי'.

ויהי רצון, שנתחיל בההחלטה-גמורה, שמאחר והקב"ה אמר (כמדובר לעיל) בסיום וחותם הנבואה "אתכם אני", אומר זאת הקב"ה לכאו"א מישראל ולכלל ישראל, ובמילא – ניתן לפעול הכל, ובלבד שמחליטים בתוקף המתאים, ...ובפשטות, שכאו"א מישראל יבנה את "בית המקדש" הפנימי, שעי"ז יתוסף בזירוז בניית ביהמ"ק הכללי והמשותף לכל ישראל, ע"י הנשמה-כללית ומשותפת לכל ישראל – (ע"י) משיח צדקנו, ולעשות כל זה בשמחה ובטוב לבב, ויפה רגע אחד קודם, ובפרט שה"מלך בשדה" – ישנה עתה האפשריות לילך תיכף עם המלך, מבלי להמתין שבועות ואפילו לא ימים לשון רבים – כי אם לילך מייד לביהמ"ק, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", ובלשון הרמב"ם "נגאלין מיד".

לחיים.