הרב מנחם ברוד

התאונה המחרידה, שבה משפחה שלמה קיפחה את חייה, בהתנגשות בין מיניבוס לרכבת, העלתה לשיח הציבורי שתי תגובות, נוסף על עצם הצער והכאב. היו שדיברו על אי-הציות לרמזור אדום ועל פריצת המחסום, והיו שדיברו על גזֵרה משמים. היו שתלו את האשמה בחוסר זהירותו של הנהג, והיו שאמרו כי כך נקבע מלמעלה, "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

שתי הגישות האלה נראות כסותרות זו את זו. אם סיבת התאונה היא חוסר זהירותו של הנהג, הרי שאילו היה הנהג נזהר יותר והיה עוצר לפני הרמזור, הייתה התאונה נמנעת ובני המשפחה היו מבלים את השבת בשמחה ובעונג, כפי שתכננו. ואם זו גזֵרה משמים, מה חשיבותה של הנהיגה הזהירה, בשעה שהכול ממילא נגזר מלמעלה?

אין סתירה

במחשבה שטחית אכן שתי הגישות האלה אינן מתיישבות זו עם זו, אבל היהדות רואה את הדברים בראייה מעמיקה יותר, שבה אין סתירה בין השתיים. מדובר בשני צירים המתנהלים במקביל: אמנם הכול משמים, אך בה-בעת האדם אחראי למעשיו. אנחנו מצוּוים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ומחובתנו לנקוט את כל אמצעי הזהירות כדי למנוע פגיעה, ועם זה אנחנו מאמינים שאם אירע אסון, זו גזֵרה משמים.

יסוד מרכזי באמונה היהודית קובע כי הבורא הוא המנהיג את העולם. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם-כן מכריזים עליו מלמעלה. קל-וחומר שחייו של אדם הם בידי הבורא. אם נגזר על האדם לחיות, לא יוכל איש לפגוע בו. אם בכל-זאת נגדע פתיל חייו, הדבר נובע מכך שנגזר בשמים כי נשמתו תחזור אל יוצרהּ.

אם-כן, מה מקומה של הבחירה? אם הכול נקבע למעלה, איזו משמעות יש להחלטותיו ולמעשיו של האדם? זה עניין עמוק ומורכב מאוד, אבל הנקודה העיקרית היא, שאכן הבחירה שלך אינה יכולה לקבוע את גורלו של הזולת, אבל היא בהחלט קובעת את גורלך שלך. אם נגזר על הזולת להיפגע, היה נפגע בדרך זו או אחרת, גם בלי המעשה שלך; ואם נגזר עליו שלא ייפגע, לא תוכל לפגוע בו. אתה, בהחלטתך הרעה, התנדבת למעשה להיות השליח לביצוע מה שנגזר בשמים, ועל הבחירה הרעה הזאת אתה תשלם.

חז"ל אומרים כי אדם שרצח נפש בשגגה היה למעשה שליח ההשגחה להמית את מי שהיה ראוי למיתה. ובכל-זאת התורה אומרת בפרשתנו כי עליו לגלות לעיר-מקלט. כי עצם העובדה שהאדם הזה גרם להרג אדם אינה סתמית ואינה מקרית, אלא יש בה סגירת מעגל מסויים, הקשור במעשיו בעבר. אילולא כן, לא היה בא לידו דבר נורא כזה. גם כאן אנו רואים איך שני הדברים האלה משתלבים בלי שתהיה סתירה ביניהם.
השתדלות וברכה

למעשה, כל חייו של יהודי מתנהלים בתוך שני הצירים האלה. גם הפרנסה באה משמים, ובכל-זאת האדם נדרש לפעול בדרכי הטבע ולעשות כלי ראוי לפרנסתו. לא נכון לשבת בחיבוק ידיים ולומר: 'הכול מלמעלה'. אכן, הפרנסה באה מלמעלה, אבל אתה נדרש לקום בבוקר ולצאת לעבודה, כדי ליצור את הכלי שבו תשרה הברכה.

ומנגד, יהודי יודע שעם כל חשיבותה של ההשתדלות בכלים הארציים, מה שקובע בסופו של דבר הוא מה שנגזר מלמעלה. אדם יכול להתאמץ ולהתרוצץ ולעבוד שעות רבות, ולא להשתכר פרוטה; והוא יכול לעשות השתדלות קטנה ולהרוויח הון רב. על כך נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר", כי בסופו של דבר הכול תלוי במה שנקבע למעלה, וכל מעשינו בעולם הזה אינם אלא ליצור כלים לקבלת הברכה.

אנחנו צריכים לנקוט את כל אמצעי הזהירות, להקפיד על חוקי התנועה, לתקן את המִפגעים – כי זו החובה המוטלת עלינו. ועם זה, כשקורה חלילה אסון היהודי יודע לקבל את הדין באהבה ולהרכין ראש לפני גזֵרת בורא העולם ומנהיגו.