לעבן מיט'ן רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

וכתורת אדמו"ר הזקן שילמדו – ומזה ילמדו הוראה עד למעשה בפועל – מפרשת השבוע, ובפרשת השבוע עצמה – בחלק הקשור ליום מיוחד זה, שהוא יום חמישי, בפרשת השבוע "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", דהנה תחלתה היא "עשר תעשר". שזה כולל את ב' המעשרות, וגם את כל המעשרות כולם, כמובן מההמשך שבו מדובר על כל המעשרות כולם, דהנה ענין המעשר הוא – ענין הצדקה, הן ללויים שאין להם חלק ונחלה אתך והן לעניים כפשוטם, וכמבואר בפשוטו של מקרא, על אחת כמה וכמה במדרשי חז"ל.

וענין הצדקה – בנוגע לעבודת האדם בין אדם לחבירו – הוא שענין זה מאחד כולם ביחד, ולכן איתא בגמרא מסכת ברכות, ש"פדה בשלום" קשור ל"כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", וכמו שמפרש רש"י שם, שגמילות חסדים עושה שלום בין איש לחבירו, עד שעושה מהם ענין אחד, כי כל אחד מהם הוא גם משפיע וגם מקבל, ובלשון הגמרא ש"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית", ולכן נוסף על שלום כפשוטו – ה"ז פועל גם שלום בשלימות, שנעשים דבר אחד ממש, וכאשר כמה יהודים עושים כן ביניהם, ה"ז מוסיף יותר בפעולה, שכן יהי' בכללות עם ישראל, ואזי יהי' כמ"ש "חבור עצבים אפרים", דכאשר עומדים בענין של "חבור", חבורה כולם יחד, הרי איך שלא יהי' מעמדם ומצבם, הרי הם "הולכים במלחמה ומנצחים", הן במלחמה כפשוטה, שהנצחון האמיתי בזה הוא – שמלכתחילה לא יצטרכו למלחמה; אלא מספיק "תפול עליהם אימתה ופחד" ואז "בגדול זרועך ידמו כאבן" ממש, ונעשה שלילת ענין המלחמה בהחלט, ואדרבא – "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותייך", הם מסייעים לכל יהודי ולכל בנ"י, ובפרט בעניני יהדות, ובאופן דמוסיף והולך, שזהו הנצחון האמיתי – שלילת ענין המלחמה, עד ש"ישלים עמו" – הם נעשים "אומנייך ומניקותייך", כמדובר ומבואר בספרי חכמינו ז"ל בארוכה.

ועל דרך זה גם בענין מלחמת היצר, שגם בזה אופן המלחמה הוא, שמלכתחילה מושללת האפשריות של דבר בלתי-רצוי, הן במעשה הן בדיבור והן במחשבה, ואדרבא – "בכל לבבך בשני יצריך", שזה בזה תלוי, וכאשר מתחילים בזה – אזי "הקב"ה עוזרו", באופן של עזר של הקב"ה, שגם זה למעלה ממדידה והגבלה.

ולכן אחת ההתעוררויות של "עת רצון" בכלל, ובפרט "עת רצון" הקשור לחודש אלול, שבו "המלך בשדה", [כמו שמאריך אדה"ז בלקוטי תורה פרשה ראה, פרשת שבוע זו, בדף "לב", החל מעמוד א', ואח"כ בהמשך שלאחרי זה], דכאשר יש ענין של מלך בשדה, הרי אף על פי שאלה שמקבלים את פני המלך עומדים אז באופן שבו עומדים בשדה – הרי במצב זה גופא – אפילו כאשר לבושים בלבושי "שדה", ועוסקים בעובדין דחול, ונמצאים גם בפשטות בשדה, ואפילו על דרך זה גם ברוחניות – ב"ציון שדה תחרש", בזמן הגלות, ובגלות גופא בחושך כפול ומכופל – הרי מובן, דכאשר רואים את המלך, שנמצא בשדה ממש על ידו, הרי אפילו בהיותו בלבושי שדה ובמקום של שדה – ה"ז עושה בו שינוי עיקרי, ובאופן שפועל פעולה נמשכת על כל הימים שלאחרי זה.

עד שנפעל "אני לדודי ודודי לי", עם כל הרמזים שבדבר, החל מפשוטו – האיחוד בין בנ"י להקב"ה, שזה קשור לרמזים של הראשי-תיבות, שהם בכל הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים ותשובה, כמבואר בארוכה.