מאת חיים ברון, כתב COL

המחזה, עליו כולנו שומעים מפעם לפעם בתקשורת, נגלה מול עיניי ביום שישי בצהריים, לקראת השעה 13:30.

צעדתי במעבר חצייה במרכז כפר-חב"ד (תמונה מצורפת). רגע לפני שעליתי על המדרכה, אני שומע רכב, שעומד בסמיכות אליי, צופר לי.

חשבתי לתומי שמדובר בידיד שרוצה לומר שלום. הסתובבתי לאחור וראיתי לא פחות ולא יותר פעוטה, להערכתי בת שנתיים וחצי, יושבת על כסא הנהג, ומשחקת בצופר הרכב להנאתה. מאחור, ישב לו ילד בן 5 לערך.

לא ממש עיכלתי את המחזה ושפשפתי את עיניי שוב: מרכז כפר-חב"ד, שעת צהריים עמוסה, רכב על נתיב תנועה (לא, לא בחנייה) עומד לו לבדו, סגור, ופעוטה שובבה על כסא הנהג. כן, לא פחות.

לקח לי מספר שניות להבין שאני רואה מחזה אמיתי. התקרבתי לאוטו והפעוטה מיהרה לזוז למושב האחורי (שם היא נשארה עד שזזתי משם).

נכנסתי לחנות "המכבסה" הסמוכה ושאלתי של מי הרכב. משלא קיבלתי תשובה חיובית, פניתי לחנות הבשר "שייקביץ". גם כאן לא נתקלתי בתשובה חיובית.

לפתע צץ לו אברך מכפר-חב"ד. שאלתי אותו אם הוא מכיר את יושבי הרכב. הוא נתן מבט חטוף והפטיר: "הממ... משפחה מוכרת, ילדים אחראיים".

למען השם, אמרתי לו, הם ילדים קטנים. הוא נסע לדרכו.

פתחתי את דלת הרכב ושאלתי את הילד אם הכל בסדר. הוא הנהן בראשו. המתנתי עוד כמה דקות. בינתיים, עבר שם תושב מחוץ לכפר שעמד נדהם מהמחזה האבסורדי. הוא בירר שהכל בסדר.

המחשבה לצלצל לאנשי הביטחון המקומי עברה לי בראש, אבל חשבתי לעצמי שהנה, או-טו-טו מישהו יגיע וינסע עם הרכב (רגע לפני שניידת משטרה תעבור כאן ותתן דו"ח כבד, ואולי אפילו תגיש פנייה למשרד הרווחה על השארת ילדים לבד בנתיב תנועה).

לאחר שמונה דקות רצופות, הגיעה האם. נכנסה לרכבה, ונסעה.

לא, היא לא נראתה נסערת כאילו מדובר כאן משהו חריג. לגמרי לא.

ואתם, מה הייתם עושים?