לעבן מיט'ן רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)


להאזנה לשיחה לחצו כאן
   
  מסופר בגמרא בנוגע לשבעה במנחם-אב [שמתחיל עתה], שבו "נכנסו להיכל", והרי זהו דבר [המובן] בפשטות, שאין בכוונת הגמרא, ח"ו, לגרום ליהודי צער, עגמת-נפש – אפילו בענין פרטי, ועאכו"כ בענין הנוגע לכלל ישראל, וכפי שאנו רואים  הרי"ז נוגע כבר 1900 שנה (לערך) מאז שאירע בפעם הראשונה, ו"הימים האלה נזכרים ונעשים",  וא"כ הרי פשוט וברור שענין זה נוגע לכאו"א מישראל וכלל ישראל, ובפרט לכלל ישראל בצירוף זה עם זה,   שהרי עי"ז [הצירוף] בטילה סיבת כללות ענין הגלות, כמדובר כמה פעמים שהגלות קשורה עם פירוד, משא"כ כשבנ"י מתאחדים ביניהם בכלל, ועאכו"כ כשמקשרים זאת עם ענין של תורה וצדקה – שעי"ז ההתאחדות היא ביתר שאת וביתר עוז,  ופשוט וברור שזוהי ג"כ הכוונה בדבר [בסיפור הגמ'], שעי"ז יוסיפו השתדלות יתירה:

נוסף על מה שהשתדלו במשך ג' השבועות, ואח"כ בג' השבועות עצמם – החל מר"ח, ולאחרי ר"ח כשהולכים וקרבים [לתשעה באב],  ובפרט בבוא יום המתייחד בענין בלתי-רצוי – הרי מובן, בכללות הענין, שמה ש"ירד ארי' מבבל", הי' זה "בשביל" (בלשון המדרש) שיהי' "עלה ארי' ובנה אריאל".
ועד"ז בכל יום ויום, שרואים שעדיין לא זכינו, או מצד סיבה אחרת לגמרי כפי הנראה, שהרי מזמן עומדים בזמן של "זכו", אלא שישנה סיבה שאינה ידועה לאיש, ועד שאפילו בתנ"ך, בגמרא, ועאכו"כ במאמר חז"ל הידוע, ש"כלו כל הקיצין" - עושים "רעש" מכך ש"עדיין לא בא", הנה בבוא יום נוסף, ורואים שלא זו בלבד ש"עדיין לא בא" – אלא מתווסף יום נוסף, ואין זה יום רגיל, אלא יום מיוחד, המתייחד בענין עיקרי אלא שהוא באופן בלתי-רצוי, שבו "נכנסו גוים להיכל" – הרי זה על מנת, "בשביל", לתת תוספת כח ותוספת חיזוק שתהי' התביעה-נפשית מקרב לב עמוק של כאו"א בתוך כלל ישראל, שיקויים כבר בפועל ממש, באופן של "מראה באצבעו ואומר זה", הענין שכבר ישנה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא. 

ויש לקשר זה דוקא עם יום השביעי, ע"ד שמצינו גם בנוגע לקידוש לבנה, שכדאי ומן המובחר לקדש הלבנה לאחרי שכבר ישנם שבעה ימים לאחרי המולד, והפירוש בזה בפשטות הוא, שכאשר ישנם שבעה ימים – אזי נמצאת הלבנה (אמנם לא "באשלמותא", אולם היא כבר נמצאת) בחצי שלימותה, ובפרט שזהו שבוע שלם, הכולל שבעה ימים, כולל כל ענין הזמן, כמדובר כמ"פ, ובפרט שנוסף למחשבה בענין האמור, ו"תן לחכם ויחכם עוד", מוסיף כאו"א כהנה וכהנה, ועד כהנה וכהנה עד שכל זה חודר בו לגמרי – הרי אזי נפעל גם, כפשטות הענין, שאומרים, שבשעת הברכה גם מחדשים את הלבנה ומקדשים הלבנה (כב' הגירסות בזה) כשנעשה גם שבוע שלם ממולד הלבנה החדש,ואומרים "שהם עתידים להתחדש כמותה", ואע"פ שאומרים כאן הלשון "עתידים", או "להתחדש כמותה", הרי חידוש הלבנה כבר הי' במנחם-אב שנת תשמ"ט, והחל מר"ח כבר חלף שבוע שלם בזה, וא"כ ודאי שהתווסף ביתר שאת ב"להתחדש כמותה", ועד שיהי' גם "להתחדש כמותה", שתיכף ומיד נעשה "קיימא סיהרא באשלמותא", ובפרט שכיון שעומדים כבר ביום השביעי - עומדים אנו - ובפרט בקביעות שנה זו – כבר כמה ימים בפרשת ואתחנן, אשר בה ישנם, כמדובר לעיל, ט"ו פעמים ענין החסדים החודרים בכל סדר ההשתלשלות, שנכלל בט"ו ואח"כ ת"ק, כהגימטריא ד"ואתחנן", אשר כל ענינים אלו יחד יביאו תיכף ומיד את מילוי הבקשה ד"ואתחנן", שכבר נאמרה, ונתחדשה אח"כ מחדש בתפלת המנחה דשבת חזון שלפני זה, שבה הראו את בית המקדש, כמוזכר לעיל, ובפרט בתפילת המנחה דשבת פרשת חזון – ישנם איפוא כבר ז' ימים, ובמילא ישנו גם ה"שירו של יום" בכללות, של כל יום מז' הימים, שזה מזכיר גם שהם ישנם ביחד ולא שעומדים כאו"א ביום שלו בפני עצמו, והרי אפילו ביום השבת ישנם ב' ענינים אלו, הענין שהוא קשור רק עם יום זה עצמו, כהפירוש הפשוט ב"שירו של יום" של יום אחד זה לבדו, ואח"כ ישנו כהפירוש הנוסף באותה משנה, שהוא נזכר בסיום פרשת תמיד, שנעשה ה"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ובזה מודגש ביתר-שאת שבזה כלולים כל שבעת השירים יחד, ועד שמתקשרים גם עם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" לעתיד לבוא. 

ויהי רצון שזה יכלול את כל השירות, עד לשיר העשירי, שכל שיר מהם יהי' בגלוי, ועאכו"כ השיר העשירי – שזהו החידוש דהגאולה האמיתית והשלימה, ועד [שיתגלו] באופן של "מראה באצבעו ואומר זה", שהפירוש הפשוט בזה באצבע הגשמי – לפי שהכוונה בזה בפשטות לגאולה האמיתית והשלימה בגשמיות ממש, ובפרט שמקשרים זאת, כרגיל בכגון זה, שמקשרים זאת גם בנתינה לכאו"א שליחות לצדקה, ואח"כ כאו"א מוסיף מדילי', ואע"פ שנתינת הצדקה זמנה אינו בלילה, הרי, כמדובר כמ"פ, במה דברים (ענינים אלו) אמורים – כאשר העני אינו עומד לפניו, אלא שצריך ליתן לגבאי צדקה וכיו"ב; אולם כאשר העני הנצרך לזה נמצא על-אתר, ולא רק שתובע זאת אלא הוא "פושט יד" – הרי אזי פשוט וברור, שבפשטות, ההלכה בפשטות, ע"פ שו"ע, שאסור לעכבו אפילו לרגע אחד [כידוע הסיפור עם נחום איש גם זו, המובא גם בתור טעם להלכה-בפועל זו בשולחן ערוך], ובפרט שהפשיטת-יד, התביעה של ה"עני" ו"פשיטת יד" ה"עני" היא מעשה (כאמור לעיל) של כבר לערך 1900 שנה –הרי מובן איפוא בפשטות, ובפשטות שבפשטות, שתיכף ומיד ממש צריכה להיות הנתינה, ודוקא נתינה "בעין יפה הוא נותן" – מ"ידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ועוד והוא העיקר, בהנקודה העיקרית, והכי עיקרית והכי פנימית בכל סדר ההשתלשלות – נתינת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש