הרבי רותם את העם ידועה ומפורסמת לכל עבודתו הקדושה של הרבי, במסירות נפש ממשית, להבאת הגאולה השלמה. מאז ומקדם פעלו גדולי הדורות בכל כוחות נפשם להבאת המשיח. במיוחד היה הדבר אצל צדיקי כל דור ממשיכי דרך הבעש"ט הק', שהרי תורת החסידות עצמה היא היא הצינור וה"מכשיר" להבאת הגאולה, כפי שאמר המלך המשיח לבעש"ט הק' (והיא עצמה אף, יתר על כן, הטעימה המוקדמת מגילוי המשיח). ידועים הסיפורים על התאמצותם הבלתי רגילה של רבים מרועי החסידות להביא את המשיח, ומהם שאף מסרו נפשם בפועל והקריבו את חייהם עלי אדמות למען השגת מטרה נעלית זו. לעיני הבשר של הדיוטות כמונו נחזתה תופעה דומה בעבודתו הקדושה של הרבי שהגיעה לפסגה ביום ג' תמוז תשנ"ד. עם זה, לעיני בשר של הדיוטות כמונו – עד כמה שמבט שטחי כזה יכול להשיג – בולט הבדל יסודי בין עבודת צדיקי הדורות, כפי שהיא מסופרת בסיפורי החסידים, לבין עבודתו הקדושה של הרבי. בעוד שעבודת הצדיקים האלה היתה, לפי המסופר, בהתעצמותם עם קונם בינם לבין עצמם, בתפילותיהם וסיגופיהם ו"ייחודיהם" - הרי אצל הרבי נוספה על כך ההתאמצות העילאית העל-טבעית לשתף גם את כלל ישראל באותה עבודת קודש נשגבה. הרבי לא הסתפק בהתעצמותו בכוחותיו האלוקיים להביא את הגאולה, אלא קרא וחזר וקרא, ואף זעק והתחנן, אלינו, אל עם ישראל כולו, לעשות ככל יכולתנו להביא את המשיח. לעבודת קודש זו שדרש מאיתנו העניק לנו כוחות מיוחדים, והתוה לנו את הדרכים הרוחניות בעבודת ה' בהן עלינו לצעוד: א. פשוט – לזעוק ולהתפלל אל הקב"ה, בינינו לבין קוננו, ולהתחנן לפניו שיחוס וירחם על עמו ועליו – שכינתא בגלותא – בקריאה מעומק הלב (ולא מחמת הציווי) "עד מתי?". ב. "לחיות" את הגאולה והמשיח – להחדיר בקרבנו תחושה של אוויר הגאולה וריחה, על ידי לימוד ענייני הגאולה והמשיח שבמרחבי תורתנו הקדושה, שבכתב ושבעל-פה, המלאה בעניינים אלה מזוויות שונות. פעולה זו של "לחיות" פועלת בשתיים: 1. היא מגבירה את הכיסופים לגאולה ומביאה להגברת תפילותינו אל ה' לקירובה. 2. היא מעניקה לנו אמונה איתנה וביטחון בה' שאכן יגיעו בקרוב ומיד ימים מאושרים אלה. ידוע שעל פי שיטת החסידות הרי אמונה ובטחון בחסדי ה' שאכן יבואו (בכל עניין שמצפים לחסדו) – הם עצמם מביאים ומקרבים את גילוי חסדי ה'. ג. הדרך הסלולה והבטוחה שקבע המלך המשיח בעצמו באוזני הבעש"ט הק': להרבות בלימוד תורת החסידות וללמדה – להפיצה – לאחרים. ד. להוסיף ולהרבות במעשים טובים ובמצוות – תוך כוונה מיוחדת לזרז בכך את הגאולה (כגון: גדולה צדקה שמקרבת הגאולה). הרבי, כאמור, הואיל לשתף את כולנו בהתאמצותו הקדושה להביא את הגאולה ולא הסתפק בעבודתו הקדושה בינו לבין קונו. זה היה השוני, לכאורה, בין עבודת צדיקי הדורות שעליה מסופר בסיפורי החסידים לבין עבודתו של הרבי, כפי הנראה לעיני בשר. דברים אלה באו לידי ביטוי בולט ומודגש בשיחת הקודש הידועה של כ"ח ניסן תנש"א. אין אתנו יודע עד מה את הסיבה לשינויים אלה, אבל, שוב, כפי הנראה לעיני בשר, ייתכנו שתי סיבות: א. שיטת חב"ד מיסודה, כפי שנקבעה על-ידי אדמו"ר הזקן, היתה ההדגשה על "עבודה בכוח עצמו" ולא לסמוך על הצדיק. אגב, גם קריאתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע היתה "לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה", כשנדרשת גם העבודה העצמית. ב. דורנו שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה חייב לקחת חלק פעיל בשלבים האחרונים של קירוב הגאולה כמשל היולדת שהמיילדת מבקשת ממנה לעשות מאמץ ו"לדחוף" את הלידה עם הצירים האחרונים של חבלי לידה. בהעיר לבות בני אדם דרך זו של הצדיק שאינו מסתפק בפעולותיו השמימיות לקירוב הגאולה, אלא מתאמץ בכל כוח לרתום את העם כולו לעבודת הקודש החיונית הזאת, מוצגת באופן ברור ביותר על-ידי אור החיים הקדוש, וזלה"ק (ויקרא כ"ה, כ"ה): "... והודיע הכתוב כי גאולתן היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' כי האדון ב"ה קרא לצדיקים אח כביכול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם (=ע"י הצדיק – המעתיק) ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו בחוץ גולים מעל שולחן אביכם? ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלוקי עולם ב"ה לעד? וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשך הרוחני גם נרגש לכל בעל נפש כל חי עד אשר ישובו ממעשיהם, בזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב". אלה הם דבריו הלוהטים והנוקבים של משיח ה' שמו חיים בהציגו את תפקידו של הצדיק ואת אשמת מנהיגי ישראל שאינם קוראים ללא הרף לצאן מרעיתם לבקש ולזעוק "עד מתי?". ובכן – הרבי עמל ללא לאות ובמסירות נפש להביא את המשיח, וגם לשכנע את עם ישראל כולו להירתם לעבודת קודש חיונית והכרחית זו, והדברים ידועים ומפורסמים. אבל אשמים אנחנו מה היה במציאות? - עבר קציר וכלה קיץ ועדיין לא נושענו! חלף עשור שנים ואנו עדיין "יושבים חוץ וגולים" "זולת החברה העליונה". הרבי עשה את שלו ואין ספק שבכך הצעיד את העולם צעדים גדולים מאוד אל הגאולה, ומה שחסר עדיין – כפי שאמר הרבי – שאנחנו נתרום את חלקנו הזעיר להצעיד את עצמנו ואת העולם כולו בצעד האחרון ולהביא את הגאולה בפועל. וכאן, בעל כורחנו, אנו מבחינים כי "זוהר שם ינון מחולל מחובים", כדברי רש"י הקדוש. זוהר שמו של המשיח, אשר הציפייה לגילוי אורו מלווה את עם ישראל לדורותיו, מחולל רחמנא ליצלן. הכיצד? ננסה אולי לערוך את חשבון הנפש שלנו ושל רבים וטובים זולתנו, לא לשם קטרוג, חלילה וחלילה, אלא מתוך תקווה וצפי לתיקון המצב על-ידי הודאה על האמת. תחילה ננסה לתרום בכוחנו הדל לציבור החרדי בחשבון הנפש שלו בנושא קרוב הגאולה. סוף סוף מדובר בציבור גדול כ"י של יראים ושלמים לומדי תורה ומקיימי מצוות בהידור. על פני השטח נראה מצב מזהיר של "אכשור דרא". אך על פי הכלל של "כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו" וכו', חובתנו להיות כנים ואמיתיים ולחפש מדוע דורנו דומה לדור האומלל של חורבן ביהמ"ק. - התירוץ המידי של תליית האשמה בציבור החילוני, שהוא תירוץ נעים לאנוכיות של כל אחד מאיתנו, הוא תירוץ שווא ושקר וכזב. כבר הזדמן להסביר כי כל בני הציבור הזה הם אנוסים, בהשפעת החברה שגדלו בה (שלא כמו הפוקרים הראשונים לפני מאה שנה ומעלה שיצאו לתרבות רעה). בנקודה זו מיותר להאריך לכל בר-דעת ואיש אמת. אלא מאי? בכאב ובבושת פנים נוכל לומר – וכבר אמרנו שאין כוונתנו לקטרוג ח"ו אלא לתיקון – כי לא "עלבון הבית העלוב" – כלשון משיח ה' שמו חיים – וגם לא פעולתו המתמדת ללא הרף של הרבי "בהעיר לבות בני אדם" (כלשוה"ק בהמשך) "הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שולחן אביכם" "ומה יערב לכם בחיים בעולם זולת" וכו', קריאותיו, זעקותיו ותחנוניו של אותו "הצדיק הקרוב לה'" "מאדוני הארץ גדולי ישראל" (כל הציטוטים, כמובן, מאוהחה"ק דלעיל) אשר במסירות נפש "עשה כל אשר ביכולתו" להעיר לבות בני אדם – כל זה לא נגע ולא פגע בעוונותינו הרבים, וכך התעכבה עד היום "גאולתו ביד צדיק". חומה של אדישות מדוע באמת? הסיבות יכולות להיות, בדרך אפשר, שתיים, אחת מצד "חפצא" ואחת מצד "גברא", ייאמרו הדברים ללא כחל ושרק, עם כל הכאב העמוק, כי רק כך ניתן לערוך חשבון נפש אמיתי: 1. בלעם האמין בביאת המשיח אלא שאמר "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב". זה ההבדל בין האמונה של בלעם לבין האמונה היהודית הצרופה – כך הסביר הרבי – שכן יהודי צריך להאמין שהגאולה היא דבר ריאלי וממש אקטואלי ולא "לא עתה" ו"לא קרוב". כל קריאותיו-זעקותיו של הרבי נתקלו אפוא בחומת האדישות כלפי מצב מהפכני של גאולה, או של הסתגלות שבדיעבד לגלות, מתוך אי רצון כמובן. גם יהודי חרדי המאמין באמונה שלמה בביאת המשיח יודע שיש ח"ו אפשרות של "אף על פי שיתמהמה". מוזרה בעיניו דרישה לעבור לפתע למצב של דריכות וציפייה אקטיבית ופעלתנית כלפי ביאת המשיח. היחס כלפי דרישות אלה התאים ליחס הטבעי של יהודי מאמין כלפי כל מצב שגזרת ההשגחה העליונה הביאה עליו. (יצוין שב"הצופה" התפרסם לאחרונה מאמר "מחשבה" שבו מוסבר כי חובת האמונה בביאת המשיח איננה אומרת שהדבר יהיה תכף ומיד, אלא בזמן מן הזמנים שהקב"ה יחפוץ בו – ובמאמר זה אף נאמר במפורש שזה בניגוד ל"חידוש" של הרבי שזה יהיה דווקא בימינו, הנה כי כן נותן "הצופה" ביטוי גם לדעות "שמרניות" בענייני תורה, דעות השוללות "מהפכנות", כביכול, ביהדות. לאור דברינו דלעיל הרי שהכותב הזה ביטא במפורש ובגלוי השקפה הקיימת באופן בלתי מודע ביהדות החרדית.) במילים פשוטות: כדי להגיע למצב שהרבי דרש מאיתנו – עם ארבעה סוגי הפעולות הנדרשות כפי שפורט לעיל – היה הציבור החרדי חייב להתנער ממצב כפוי של כעין אדישות והשלמה בדיעבד עם הגורל אך ההתנערות ה"מהפכנית" לא הגיעה, למרות שיראת שמים אמיתית חייבה זאת, הנטייה הטבעית של היצמדות למצב קיים – הכריעה. קשה כנראה לחיות תמיד בהלך רוח של דריכות ופעלתנות לקראת גאולה צפויה בקרוב. - היו שאף נתלו בשבועה של "לא לדחוק את הקץ", אבל כבר פורסמו דבריו של ה"חתם סופר" השולל לגמרי את הפירוש הפשטני והשטחי, ומחייב אותנו, אדרבה, להתפלל ולבקש עוד ועוד (ראה דבריו הקדושים בשני מקומות: "תורת משה" על פ' ויקרא, הובא בספר "ילקוט משיח וגאולה" של הגר"ד דובוב שליט"א, כרך כ, וכן בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' ס"ו, הובא בספר "יחי המלך המשיח" להגרשד"ב וולפא שליט"א, עמ' רנט – ושם עוד מקורות). 2. הגר"מ מזוז שליט"א, בהסכמתו לספר "יחי המלך המשיח", מביא מדבריו הקדושים של רבנו חיים ויטאל, וזלה"ק: "והנה המשיח בכעס אתך לפי שתמיד אתה מתלוצץ בענין ביאת המשיח ואומר שאין המשיח בא בדור הזה, וכשהרב רבי חיים המקובל דורש בתשובה אל העם בענייני משיח אתה מתלוצץ עליו ומהביל את דבריו בגלל קנאתך בו". לפנינו תיאור מצב המוכר לנו בזמננו, כואב, כואב, כואב, אך יש להודות שהשטן המהביל דברי אלוקים חיים בכלל, ובעניין המשיח בפרט, מחמת קנאתו – אכן הטיל זוהמה ומעשה שטן הצליח להביא למצב של "אשר קרך" (המצטרף לסיבה הקודמת והיא: "ואתה עייף ויגע"). גם עתה כאשר אבק השנאה והקנאה שקע והכול – בלי יוצא מן הכלל – יודעים היטב מי היה זה שנאבק עם יעקב, ובוודאי הכול יודעים מי היה יעקב ("נשיא" – ר"ת: "ניצוץ של יעקב אבינו", כידוע) – גם עתה אין לכל אחד – כולל אלה הנחשבים ל"אדוני הארץ גדולי ישראל", כלשון אוהחה"ק – אומץ הלב והענווה הראויה לקום בפה מלא ולהודות על טעות השתיקה המביאה להמשך עלבון הבית העלוב, וזאת – אך ורק משום החשש שמא יביא הדבר לפגיעה בכבודו (או אף פגיעות רציניות יותר) מצד תלמידי תלמידיו של בלעם. הבושה והפחד ניצחו אזכיר מה שציינתי – כמשל בלבד הבא ללמד על הכלל – את העובדה הבאה: בדורנו אנו, כידוע המצב של "אכשור דרא" (באמת או שלא באמת – רק ה' יראה ללבב, וגם הלב עצמו יודע אם לעקל אם לעקלקלות) וכל אוושה של "חומרה" היוצאת מפי מישהו מתקבלת בהתלהבות רבה על-ידי הכול תוך התחרות מי יעלה על רעהו בביטוי של חומרה. כל שבוע מתפרסמות חומרות חדשות מצד "מעוררים" למיניהם, והסחורה נמכרת ב"ה עד כדי ריקון המלאי על המדפים. (אגב: כך הלך לעולמו ה"ב"ה" שעיטר את מכתביהם של ישראל קדושים, ובראשם גדולי הדורות, במשך תולדות חיינו הסוערים, ובמקומו עלה לגדולה, בארשת פנים של צדקנות, ה"בס"ד", ואכמ"ל.) והנה, היה מי שהיה רחוק מאוד בתכלית הריחוק ממשחקי ההתחרויות, ומכל התחרות בכלל והתחשבות ב"מה יאמרו", והוא – הרבי, עמוד האמת בדורנו. עם זאת, תוך כדי מאמציו ופעליו הקדושים להנחות את הדור בדרך הישרה, עורר על כמה "מנהגים" פסולים (מנהג – אותיות גהנם) ביניהם על "מנהג" שהונהג על-ידי אליעזר בן-יהודה לקרוא לקשר שידוכין בשם "אירוסים", רחמנא ליצלן. לפי זה קשר השידוכין בין צעיר וצעירה הפך בן רגע לקשר של קידושין, המחייב – היל"ת – בשעת ההכרח – גט כריתות ר"ל, ואת כל שאר גדרי "נערה המאורסה" לטוב ולמוטב. הרבי עורר על הטעות החמורה והנוראה המתבטאת בעיוות ההגדרה של מצב אישות נתון (משל – אילו היה בן יהודה מחליט משום מה שהמשמעות הלשונית של "מס הכנסה" היא – הקדש, או המשמעות של "ארוחת בוקר" היא "סעודת שבת קודש", או את יום מתן הצהרת בלפור היה קובע כ"זמן חירותנו", וכיו"ב. אגב, גם המושג "שביתה" הרווח בימינו הוא מושג של הפיכת קודש לחול, ואיש לא חלי ולא מרגיש ביהדות החרדית.) כל ירא שמים אמיתי היה צריך מיד להשתחרר בבהלה מן העיוות הלשוני החמור הזה - אלא שה"חומרה" הזו לא נכנסה לאופנת החרדים. מדוע? ההסבר פשוט בתכלית: מי שמפרסם ברבים ששמע לדבריו הק' של הרבי מליובאוויטש – עלול להיפגע חלילה, ומה שגרוע יותר – להיקרא חסיד חב"ד, רחמנא ליצלן. אין פלא אפוא שגם מי שנרעד וזועזע מדבריו הנוקבים של הרבי על קירוב הגאולה – והוא אף מאמין בהם – אינו מעז ח"ו לנקוט אפילו אחת מארבע הדרכים שהרבי ביקש (והוכיח את נכונות דבריו כדרכו בקודש בכל דבריו), שלא ייראה כליובאוויטשער, חלילה. זאת, כאשר כל גדולי ישראל בלי יוצא מן הכלל, הכירו שגב גדולתו וקדושתו של הרבי (ראה הספרים "ממלכת התורה" ו"שמן ששון מחבריך" וכיו"ב.) הנה כי כן: צירוף של התכונה הטבעית לשקוט על השמרים עם הבושה והפחד להתייחס כפי הנדרש לדברי אמת של קדוש עליון הביא לידי כך – בניסוח בוטה יחד של אמת כואבת נוקבת – שהיהדות החרדית, העסוקה למעלה ראש בפעולות קדושות והכרחיות של שימור קדושת עמנו בגלות (בחינת "כיבוי אש"), "פספסה" את עת הפקידה האלוקית, ודחתה אותו לשנים נוספות! - כבר אמרנו וחזרנו ואמרנו שאין כוונתנו לקטרג, חלילה וחלילה, אלא להביא לתיקון המצב, על-ידי כל יהודי ירא שמים באמת שיקרא שורות אלה וינקוט מיד את ארבע הדרכים שהותוו על-ידי ראש וגדול סוללי הדרך בדורנו לגאולה השלמה. (מילתא דבדיחותא או אמירה רצינית: אולי היו כאלה שפחדו "לדחוק את הקץ" מחשש שמא יתברר שאכן הרבי הוא המשיח. דומה שכיום התמעטו מאוד האנשים שאפשרות כזאת מפחידה אותם, אם מפני ההכרה ההולכת ומתרחבת בגדולתו וקדושתו של הרבי, ואם מפני ההנחה שלהם שהמשיח חייב להיות רק מבין החיים עתה בעולם הזה). שאלה בלתי נעימה ומה אתנו? הנטרנו את כרמנו? על הנמנים על הציבור הנקרא "חסידי חב"ד" אי אפשר לומר שהם אדישים, חלילה, להוראותיו של הרבי ובוודאי לא לקריאותיו וזעקותיו. ובכן: מה עשינו אנחנו? השאלה היא כפולה: 1. מה עשינו לכשעצמנו בקיום 4 הדרכים שהרבי התווה לנו לקירוב הגאולה, ומה אנו עושים היום? באיזה מידה חדרה למוחנו ולבנו התחושה שהרבי ביקש להנחיל לנו על הדחיפות העליונה בפעילות נמרצת להביא את המשיח? האם אנו שרויים כל ימינו בהרגשת ייחודם של ימינו כימי ערב גאולה ובכל המתחייב במעשינו מהרגשה זו? שוב – ללא כוונת קטרוג חלילה – דומה שכל אחד מאתנו יכול לדעת את התשובה לעצמו. 2. נדמה לי, לפי הגיון פשוט, שהמצב הקודר שתואר לעיל בהתייחסות היהדות החרדית לעניין הגאולה (מצב שמקונן עליו בעל אור החיים הקדוש, כמצוטט לעיל, במילים חריפות יותר מן הנכתב כאן, ואחזור כאן רק על סיום הקטע :"ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב") – היה יכול להשתנות, לפחות חלקית, אילו התייחסנו אנו לדבריו כפי שהיה ראוי להתייחס. להמחשה אציג פה שאלה פשוטה, בלתי נעימה לחלוטין: האם פעלנו ואנו פועלים במבצע הגדול הזה, מבצע המבצעים, שהרבי מסר נפשו הק' על זה כפשוטם של דברים, באותה התלהבות – או אף בחלק מן ההתלהבות – שכל אחד מאתנו פעל והכניס את מוחו ולבו בכל הקשור לסכנה החמורה של מסירת שטחים מארץ הקודש? - רק פתי יחשוב שיש בדברים אלה משום הפחתת ערך וחשיבות הפעולות האלה והרגשנות המתלווה להן, ודומה שכותב שורות אלה היה שותף רציני להן – אך ההשוואה מזדקרת ומזדעקת, שכן אילו היתה באה הגאולה כמשאת נפש הרבי – לא היו, כמובן, בעיות של ויתורים ונסיגות, ובעיות אחרות. - חשבון נפש אמיתי כנה ונוקב יביא אותנו למחשבה שמא גם בפעולות אלה, קדושות ונשגבות לכשעצמן, עסקנו לא רק בגלל הוראת הרבי, אלא גם בגלל רגשותינו שלנו, ולכן יש כאן התלהבות גדולה יותר מאשר בפעולות – חשובות יותר – במבצע קירוב הגאולה. אשר לא ציווה אותם כאן מתחייב שלב נוסף של חשבון נפש, כהמשך טבעי לדברים האמורים לעיל, והוא בעניין חלק מסוים בציבור החב"די, השם את הדגש על זהות המשיח. ברור בהחלט שחסידים האמינו מאז ומעולם, בכל דור ודור, שהרבי הוא המשיח, ולא רק חסידים. בקונטרס "משיח שבכל דור" להגרי"ד קלויזנר שליט"א קובץ כל מה שנאמר ונכתב בנושא זה בכל ספרי גדולי הדורות מכל החוגים. אמונה כזו תורמת יותר מכל למניעת החטא של הידמות לבלעם, הרואה את הגאולה כחזון אוטופי רחוק, לא ריאלי, דבר המחניק כל ציפייה אמיתית ותפילה לגאולה. זו היתה, כנראה, הסיבה לכך שזקני ומשפיעי החסידים – מכל הזרמים – בכל דור העבירו למושפעיהם את המסר כי רבם הוא המלך המשיח. כאשר יהודי רואה לנגד עיניו דמות מוחשית של בשר ודם שבאישיותו ובהליכותיו הוא תואם את דמותו של המלך המשיח (בראשית הופעתו) כפי שהיא מתוארת ברמב"ם ובשאר ספרים – מתחזקת אצלו תחושת האמונה והביטחון בביאת המשיח בקרוב, במידה רבה לאין ערוך מאשר כשהמשיח המקווה הוא דמות ערטילאית שצריכה להופיע מאי שם. וכבר הוזכר לעיל כי הביטחון בכך שהגאולה קרובה וממשית (והציפייה שבעקבותיה) הוא עצמו מהווה פעולה מזרזת – כלפי שמיא – לקירוב הגאולה (כמו כל עניין של אמונה וביטחון בחסד ה' בכל מצב, כידוע ומפורסם בסה"ק). על פי זה רק טבעי שבגבור תחושת הגאולה הקרובה, על-ידי שיחות הרבי, ובמיוחד כאשר החלה התנופה הגדולה לכך בהכוונת הרבי – כאמור כדי לזרז בכך את הגאולה – התעצמה אצל החסידים האמונה (שיסודה כאמור בהררי קודש מדור דור) שהרבי הוא המשיח. ברור שעם האירוע הנורא של ההסתלקות בג' תמוז תשנ"ד – חל אצל רבים מאוד משבר באמונה זו, כי הרי שוב אין לנגד עינינו האלמנט המוחשי כמתואר לעיל. במחשבה שנייה, ובגלל העובדה שחסידי חב"ד ורבבות יהודים אחרים אינם מסוגלים כלל וכלל להעלות על דעתם דמות מוחשית אחרת כתחליף (כל בר דעת אובייקטיבי יודע היטב – אם הוא יודה בכך ואם לא – שאין בדורנו דמות כזאת, עם כל הכבוד וההערכה לגדולי וצדיקי הדור), נאלצו להשלים עם העובדה שבפועל מתקיימת האפשרות השנייה שבמאמר חז"ל: אי מחיי ואי ממתיא. בכל אופן – כל "מבצע המבצעים" של קירוב הגאולה של הרבי בשנים האחרונות הופנה על-ידי הרבי לכל אורך הדרך אך ורק לארבע הדרכים שצויינו, ובלי כל קשר לזהות המשיח. והנה – גם זה מעשה שטן – כדי להסיט את עבודת הקודש שהוטלה על דורנו לכיוון אחר, נוצר, אחרי ההסתלקות, הפרוייקט המודרני הכולל שורות של פעולות שחלקן מנוגדות במפורש לרצ"ק של הרבי, ובכל אופן – כולן שלא על פי הוראת הרבי. אנסה להסביר: כל חסידי חב"ד, וגם רבים מחוץ למחנה חב"ד, יודעים על שורה של הוראות של הרבי בתחומים שונים ורבים, שחסידים מקיימים אותן ב"ה במסירה ונתינה. יפורט כאן חלק קטן מהן: שמירת שיעורי חת"ת, לימוד רמב"ם בכל יום, קביעת עיתים לתורה בנגלה ובדא"ח כל יום, המבצעים המפורסמים, להתפלל מתוך סידור, הנחת תפילין דר"ת מגיל בר-מצוה, לימוד ה"חסידישע פרשה", לימוד "אור התורה", ארבע הדרכים לקרוב הגאולה שהוזכרו לעיל, הדלקת נש"ק מגיל ילדות, לימוד פרק תניא כל יום, נתינת צדקה לפני התפילה, ריבוי בנתינת צדקה, כיסוי ראש נשים בפאה נכרית, איסור החזרת שטחים, שלילת הגדרת אירוסין לשידוכים, לוחות מרובעים, קני מנורה באלכסון, אותיות בספרי תורה כלליים (וילדי ישראל), פרקי אבות בכל שבתות הקיץ (כל אלה שלא לפי סדר כלשהו). כמוזכר צוין רק חלק מהוראות הרבי, ועליהן יש להוסיף כהנה וכהנה. נוסף להוראות הכלליות לכלל הצבור זכינו כולנו לקבל שלל הוראות פרטיות בתחומים שונים, אם בהוראות בעל-פה ואם בהוראות בכתב באלפי איגרות הקודש וכו' וכו'. צד שווה פשוט לכל ההוראות האלה: הן ניתנו כולן בצורה ברורה וחדה, יותר מפעם אחת (או מעשרות פעמים), באופן של "את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו", כך שבן חמש למקרא יבין. אין לאיש ספק מה היא הוראת הרבי למעשה בפועל. אין צורך בספרים או מאמרים כדי להוכיח שהרבי הורה אותן לנו כדי לקיים אותן הלכה למעשה ובאופן שהוא עצמו פירט. חוברו אמנם ספרים או מאמרים להוכיח על קיומם של "תנאי דמסייעי". אני עצמי זכיתי לקבל, בין השאר, הוראה לדאוג לפרסום חצרות צדיקים ובתי גדולי ישראל שבהם נהוגה הדלקת נש"ק מגיל קטנות. רק לאחרונה דובר על ההוראה של לבישת פאה נכרית, ובזה, למשל, קיים ספרו של הגרשד"ב וולפא שליט"א "לקט שכחת הפאה", המפרט - ג"ם ברוך יהיה (על כך ועל שאר פעליו כגון דא) – 43 פוסקים, ובהם גדולי הפוסקים, המחייבים לבישת פאה נכרית. לעומת זה בפרוייקט של זהות המשיח חוברו ספרים ומאמרים כדי "להוכיח" שהרבי רצה את זה. יהודי הדיוט כמוני, ועוד רבים כמדומני, לא הבינו, על פי פשוטו של מקרא, שזה רצון הרבי, כיוון שלא "זכינו" ללמוד בדבריו הק', "פשעטלאך ודריידלאך" כלשוה"ק, איננו פלפלנים ולא דורשי היקש וגזרה שווה וקל וחומר. הפרוייקט הזה, גם אם הוא נעשה בכוונה טהורה ורגשי אש קודש, כנדב ואביהוא בשעתם, הוא "אש זרה" כי "אשר לא ציווה אותם". כל דבריו של הרבי בכל נושא הובנו גם בדרך הפשט ולא רק (או בכלל לא) בדרך הרמז והדרוש והסוד. מעולם לא נצטווינו כהוראה לקרוא "יחי אדוננו" וכו', ובוודאי לא כתוספת לתפילה (שהרבי התריע על כגון דא פעמים רבות), לא להפחית מתוארו הקדוש על-ידי תוספת של מה"מ, לא ללכת נגד השו"ע על-ידי תארים הניתנים לחיים בעלמא הדין למי שההלכה הפסוקה קובעת את התרחשות האסון הכבד בג' תמוז. חסידים אינם דמוקרטים, ואין להם רשות להוסיף מנהגים על דעת עצמם גם אם רגשותיהם הטהורים מניעים אותם לכך. יש מרחב של "דרוש וקבל שכר", בוודאי כשזה מוסיף בציפייה לגאולה או בהתקשרות לרבי, אבל אין ביהדות – וכל-שכן בחסידות – דמוקרטיה של קביעת מנהגים וכיו"ב על ידי כל אחד על פי הדרוש. אגב: בגלל הדמוקרטיה האמורה – יש מקום כמובן לחילוקי מנהגים לעשרות, מתי לומר "יחי" ובאיזו הזדמנות, איש הישר בעיניו יעשה. האם המנהגים האלה נוצרו על-ידי סמכות כלשהי? מתי החליט ומי לרקום על הכיפה תוספת, ולמה רק על הכיפה? מתי ומה החליט על סיכה מסויימת על דש הבגד? פשוט: קם מישהו בבוקר (ואולי אף משווק חרוץ) ועשה מה שעשה, ולמחרת חיקה אותו חברו, וירא השלישי כי טוב ויעשה גם הוא כך (כל אחד ואחד מתוך התעוררות רגשית טהורה כמובן). היה יהודי אחד, מזקני חסידי ברסלב, שסיפר שזכה לפתקא מן שמיא בקשר להרכב מסויים של אותיות ומילים שיש בו רפואה וישועה לכל. היו ויש שהאמינו בדבריו והחלו להשפיע על אחרים להתייחס להרכב זה כאל קריאת קודש. גם אם יהיו הדברים תמוהים בעינינו – יש להם מקור! גם אם אנו לא מתייחסים באמונה לסיפורו של אותו זקן – אין לנו ללין על כאלה שמאמינים בו ומצביעים על מקור שעל פיו הם נוהגים כך. לא שמענו על מנהג ביהדות שהונהג מבלי שיצביעו על מקור בר-סמכא למנהג זה, אלא אם כן הוא מסורת של דורות שבמשך הזמן נעלם מאיתנו המקור, שאז אנו סומכים על מסורת אבותינו מדורי דורות. דוגמה להוכחה "מוחצת" כיוון שהוזכר עניין הפאה הנכרית, שהרבי חייב אותו, כידוע ומפורסם, מטעמיו ונימוקיו שהואיל להסביר בהזדמנויות רבות בכתב ובעל-פה חוץ ממקום שיש בזה פירצה ח"ו (והתייחסתי לכך במאמר "פאה לחומרה" שפורסם מעל גבי במה זו) אוסיף את דלהלן: כאשר התעורר ספק בקשר לכשרות הפאות שמקורן בהודו – היו רבנים רבים שאסרו את לבישתן (או אף פאות אחרות שיש מהן תערובת מהודו). היו לעומתם רבנים אחרים שפירסמו היתר לכך. מובן שגם מי שקיבלה את דעת האוסרים – לא עברה ח"ו על דעת הרבי. כך הדבר ודאי כאשר לבשה פאה מסוג אחר, שאז קיימה את הוראת הרבי בהידור רב. והנה בגיליון "שיחת הגאולה" מופיע מאמר ראשי המשבח את הנשים שלא שעו לחששות, וזאת, אך ורק משום שהרבי הורה לחבוש פאה. כלומר – גם אם היה ברור הדבר שיש כאן איסור כלשהו ולא היתה אפשרות של פאה מותרת (דבר שלא היה ב"ה במקרה דנן). וכאן באה ההוכחה ה"מוחצת", הסכיתו ושמעו: בעת חלוקת הדולרים לפני הרבי בין רבבות מקבלי המטבע היו נשים רבות שחבשו פאות שמקורן בהודו – ו... הרבי לא העיר להן דבר! מדברי כותב זה ניתן להבין שהרבי, שעמד במסירות נפש על רגליו הק' מדי יום א משך 7-6 שעות, בהקריבו את גופו הטהור למען אהבת כל ישראל, תפקידו היה – כך מבין הכותב – לעמוד 7 שעות נוספות ולהעיר לכל אחד על העבירות שלו: מי שלבש שעטנז, מי שלא הניח תפילין אותו יום, מי שחי ר"ל עם אישה נכרית, מי שלא קרא ק"ש, וגם – חסיד שלא למד חסידות או שלא השתתף במבצעים, או מי ששונא יהודי אחר בלבו וכו' וכו', וגם על העבירות שבעבר – מי שלא עשה תשובה כראוי. זה תפקידו של רבי לפי הבנת הכותב. או אולי הוא סבור שכל אלה שעברו לפני הרבי היו בדרגת בינוני שלא עבר ושלא יעבור עבירה מימיו, ולא היה להם, לאחר מכן, לתקן דבר אם הרבי לא העיר להם כלום. אם הוא סבור כך – עלי להודות ולהתוודות, ואהיה לצורך זה בבחינת "חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה", כי עשרות פעמים בזמנים ממושכים יחסית זכיתי לעמוד לפני הרבי (ביחידויות, בהתוועדות, בחלוקת כוס של ברכה, בחלוקת לעקאך, בחלוקת דולרים וכו' וכו') ולא הייתי בעווה"ר בדרגת בינוני, והרבי לא העיר לי על כך. האם הייתי צריך להבין שמצבי הרוחני שפיר מבלי צורך לתקן?! התחכמות בלתי טהורה שמא יאמר מישהו שאותו מאמר אינו אלא מעשה סכל שמקורו בתמימות נאיבית – אתייחס לקטע אחר באותו גיליון, מדובר בקטע המועתק מ"אגרות קודש", חלק יט, עמ' תכה, וזלה"ק: בעצם העניין דלבישת פאה נכרית ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש, אשר לבישת כובע ואפילו מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה על כל פנים במשך זמן קצר, ז.א. שעוברים על האיסור הגדול וכהפסק דין בשו"ע אורח חיים סימן ע"ה, עכלה"ק לעניננו, והנה הכותרת האמורה לתמצת את הדברים נוסחה ע"י עורכי העלון כך: "בלבישת מטפחת בחוץ עוברים על האיסור הגדול". יש בכותרת זו 2 סילופים חמורים. את הראשון ניתן עדיין אולי לייחס לתמימות נאיבית. הרבי, בדיוק לשונו הטהור, לא כותב שבלבישת מטפחת עוברים ח"ו על האיסור הגדול, אלא שהעבירה היא תוצאה של לבישת מטפחת, כפי שרואים במוחש. ברור כשמש שאם, משום מה, מצליחה האישה לכסות את ראשה כראוי (וכבר הזכרתי במאמרי "פאה לחומרה" את הקפדת הזוה"ק שלא תיראה אפילו שערה אחת) אין בזה כל איסור. הייתכן להכניס בפי הרבי דברים שלא אמר? האם רבבות נשי ישראל היראות לדבר ה', ובהן נשי צדיקים, עוברות על איסור גדול? האם איננו מכירים תמונת דמותה האצילית והטהורה של הרבנית הצדקנית אם המלך ע"ה? וכבר ציינתי את התייחסות הרבי למקום שזה מהווה פירצה ח"ו! אבל הסילוף החמור בהרבה הוא תוספת המילה "בחוץ" בכותרת! כבר התרעתי במאמרי "פאה לחומרה" שיש נשים מאנ"ש המהדרות בהוראת הרבי אבל רק כאשר הדבר מתאים לכללי ההופעה הנאה והמרשימה, מה שאין כן בבית (ובסביבה הקרובה). ציטטתי מכתב של הרבי שבבית יש להקפיד יותר, על פי אותו מאמר מן הזוה"ק. כאן פרחה לה הנאיביות והתמימות ואת מקומן תפסה – להפך – התחכמות בלתי טהורה: מסתבר שכיוון שאשתו של הכותב (אינני מכירו, וגם לא את שאר חברי המערכת) או אחרות שהעורך אינו רוצה לפגוע בהן, אינן מקיימות את הוראת הרבי בבית ובסביבה הקרובה (וכמובן, כפי שהרבי כותב שעל ידי כך נראה חלק מן השער הן עוברות על האיסור הגדול) – החליט הכותב "לשפר" את ההוראה ולהוסיף מילה קטנה בת ארבע אותיות בלבד! לעני"ד, על פי הכלל הידוע שכל המוסיף גורע, ההתייחסות הנלהבת מדי המונחית מרגשות הלב לביטוי שולי ולא נכון של דרישת הרבי מאתנו לעשות ככל יכולתנו לקירוב הגאולה, מעוותת את כל ההתייחסות הדרושה להוראות המפורשות של הרבי, וממילא יוצרת תחושה של "דמוקרטיות" בהבנת דברי הרבי, להוסיף ולגרוע לפי נטיות הלב. עוד בעניין הפאה: נימוקו של הרבי לחיוב פאה הוא כיוון שעל פי הזוה"ק אסור אפילו גילוי שערה אחת, ומטפחת רגילה לא מכסה את כל הראש. בהקשר זה חובה למען ההיסטוריה לספר כי לפני 60-50 שנה, בטרם נוצרה אופנת החומרות, וכל ה"מרן"נים וה"רשכבה"ג"ים שלאחר מכן אמרו הלל ביום ה' אייר, לא היתה שאלת סוג הפאות רלבנטית, כיוון שנשותיהם נהגו בצאתן לדרך רחוקה (ורק אז) לכסות את מרכז ראשן (ורק אותו) במטפחת, ובפאה לא השתמשו כלל. להתמסר במרץ בלי תירוצים הארכתי בעניין חילול זוהר שם ינון במחננו, רק מתוך כוונה לחזור ולהדגיש את חובתנו העליונה לקרב את ביאת המשיח בארבע הדרכים שהרבי התווה אותן. ברור בהחלט שכל אנ"ש וכל אשר דבריו הקדושים של הרבי יקר בעיניו חייב להתמסר במרץ ובהתלהבות למבצע המבצעים, ולעשות כל אשר ביכולתו לאחר שהרבי "עשה את שלו" ומסר נפשו הטהורה על כך. במשפט האחרון כיוונתי לכך שאלה הנקראים "לא משיחיסטים" או "אנטי משיחיסטים" אינם יוצאים ידי חובה ב"לא" ובוודאי לא ב"אנטי". אין גם להיתפס לתירוץ ולאמתלה ש"בגללם" אינני יכול לדבר עם מישהו על משיח. הרבי נתן כוחות ויש לנצלם. ביאת המשיח היא בעלת חיוניות דחופה והיא תלויה בנו. מי שמצדיק את חוסר פעילותו – או אף את אדישותו והתעלמותו מקריאות הרבי – בתירוץ ואמתלה ש"המשיחיסטים" מפריעים לקבלת האמת הוא טועה או מטעה. אין מי שלא יודע על קיומם של רבבות חסידי חב"ד הנאמנים באופן צמוד ומדוייק להוראותיו של הרבי, ובראשם רוב רבני ומשפיעי חב"ד. אמנם יש כאלה הנתפסים לעניין המשיחיסטי כסיבה לנגח את חב"ד בכלל (ומבחינה זו, יש לציין בצער, על המשיחיסטים לעשות חשבון-נפש על נתינת מקום לשונאים לדבר עתק על ה' ועל משיחו ולהצדיק את מלחמתם) אך אין זו סיבה שלא להמשיך בדרך הקודש ולעורר לבבות יראי שמים לבצע המוטל עליהם. כאמור, לא זהות המשיח היא במרכז "מבצע המבצעים", ואין כל עניין – פשוט: לא שמענו הוראה על כך – להעביר לאחרים את אמונתנו בעניין זה. אבל – עלינו מוטל – וגם להשפיע על עוד ועוד יהודים – לעשות: 1. לזעוק ולהתחנן בכל הזדמנות – בינו לבין קונו – שהקב"ה ישלח את המשיח מיד, עד מתי?! 2. לחיות את הגאולה על ידי לימוד ענייני משיח וגאולה שבתורה שבכתב ושבעל-פה ובספה"ק, ומה טוב - ברבים. 3. להרבות בלימוד פנימיות התורה, היא תורת החסידות, ולהפיצה לאחרים. 4. להרבות במצוות ובמעשים טובים, ובמיוחד בנתינת צדקה, מתוך כוונה מודעת לזרז על-ידי כך את הגאולה. - זאת "קבלת המלכות" האמיתית של המלך המשיח (כמוסבר בפרק מא בתניא קדישא). העובדה המרה והנוראה שהגענו לעשור אחרי האסון של ג' בתמוז, שלא שיערנו שיגיע ובוודאי לא לכך שיחלפו עשר שנים ועדיין לא נזכה לקיום משאת נפשו הטהורה של הרבי, שעליה מסר נפשו, חייבת לנער אותנו ולהביא לידי כך שמיד תבוא הגאולה ומלכנו בראשנו.