מאת מערכת "למדתי ממנו"
(שמות המורים צונזרו ויופרסמו לאחר גמר התחרות)

● כנסו לאתר המיוחד - כתבו סיפור וכנסו לתחרות הגדולה

שדר מעולם אחר

ראשית, אפתח בתודה ליוזמי ומארגני התחרות. אין ספק שתחרות מסוג זה מאלפת לדעת להודות למחנכים על כל מה שנתנו לנו, ומחנכת להכרת הטוב.

בתקנון התחרות מופיע, שהמחנך עליו ייכתב סיפור טוב - יזכה לתעודת הוקרה במהלך כינוס המחנכים. לצערי, המחנך ש"למדתי ממנו" לא יוכל ככל הנראה לקבל את התעודה, וזאת משום שהוא נתבקש לישיבה של מעלה לפני כמה שנים.

● ● ●

ר' אלתר היה מלמד בכתה א' במשך עשרות שנים, וכל ירושלמי שעבר את מסלול הלימודים בתלמוד תורה "תורת אמת" למד אצלו את הקריאה. עד כמה ניתן ללמוד ממחנך בגיל כזה? מסתבר שכאשר מדובר במחנך אמיתי – הגיל אינו מהווה מדד לאיכות ההשפעה.

למדתי אצל ר' אלתר בסך הכל לפני כ"ב שנים (בערך בשנה שבה התחילה ועידת המחנכים...). למרבה הפלא, אני עדיין זוכר היטב את הכיתה שבה למדנו, למעלה משלושים ילדים קטנים ושובבים, ובעיקר אני זוכר את החצר עם המגלשה האדומה. אך ר' אלתר לא היה 'עוד' מלמד בכיתה א'. כפדגוג אמיתי הוא ידע לזהות כבר בגיל זה את כישרונות התלמידים, ולכוון אותם בהתאם.

היינו שלושה תלמידים שר' אלתר שם עליהם עין ככישרוניים במיוחד בקליטת הלימודים, והוא דאג להדגיש לנו זאת בכל עת. ולא רק לנו – גם להורינו, לסבינו ולכל מי שרק היה יכול. הוא עודד אותנו ללמוד עוד דברים חוץ מהקצב הנלמד בכיתה: "אתם עוד תהיו ראשי ישיבות!" היה מנופף לעברנו באצבע בקולו העמוק.
גם כשעלינו לכיתה ב' ששכנה אז באגף נפרד – היכן שכיום נמצאת ישיבת "תורת אמת" הגדולה – דאג ר' אלתר לטפס מידי פעם עד לשם, להתעניין בשלום תלמידיו לשעבר ולבדוק כיצד אנו מתאקלמים. אני זוכר במיוחד שהוא זכר את תאריך יום ההולדת שלי, והביא לי ממתק מיוחד באותו היום. עוד פרט מיני רבים שנתן לי את התחושה כאילו אני "בן יחיד" אצלו, בשעה שגם כל חבריי לכיתה הרגישו כך...

השנים עברו. ככל שאתה מתקדם בסולם התלמוד תורה, אתה מרגיש שהמלמדים של הכיתות הנמוכות הם ברמה נמוכה לעומתך, התלמיד הגדול והבוגר שנמצא כבר בכיתה ה', למשל! לא שמרתי על קשר איתו באותם שנים - אך אבי שיחי' דאג לספר לי שהוא מתעניין בשלומי, וחוזה לי גדולות ונצורות.

לבר מצווה שלי הוא הגיע – כמו שאר המחנכים. לא זכור לי שהוא הביא מתנה – אך הוא בפירוש מופיע בתמונות האירוע, וזה אומר שהוא היה, לא?

● ● ●

עוד שנים עברו. הייתי כבר לאחר שנת ה'קבוצה', והסתובבתי בשליחות במקומות שונים בעולם. לא אפרט יותר מידי את אשר אינו הכרחי, רק זאת אומר: שנים אלו ללא מסגרת מסודרת, מזמנים מטבעם עליות - וגם ירידות.

אחיי הקטנים, למדו באותה תקופה בחיידר, ובכל פעם שפגש ר' אלתר את אבי באסיפות ההורים, לצד הדיווח על האחים, היה שואל: "נו, מה עם מענדי? הוא כבר ראש ישיבה? הוא היה כישרון גדול!" אבי דאג לספר לי זאת, ולא בכדי.

דרישות שלום נוספות קיבלתי ממנו, מאביו של אחד מחבריי לאותה "שלישיה כשרונית". פגשתי אותו בשמחה משפחתית והוא סיפר לי שדיבר לא מזמן עם ר' אלתר, והוא הזכיר את שלושתנו – בשמותנו – ואף סיפר שהוא עוקב אחר כל אחד מאיתנו לראות לאן הוא מתקדם בחיים. "דע לך", אמר לו ר' אלתר, "שחמישים שנה לא היו לי תלמידים כמותם!"...

● ● ●

ואז, הגיעה הבשורה המרה על הסתלקותו של ר' אלתר בטרם עת. הייתי בלוויה שעברה ליד בניין התלמוד תורה יחד עם אלפי המלווים השבורים, והזלתי דמעה. איפה אני ואיפה התקוות שהוא תלה בי...

במבט לאחור, ניתן לומר שהיה זה אחד מרגעי המפנה. עזר ה', וזכיתי להתמקם חזרה על המשבצת הנכונה, ולאחר תקופה לא-ארוכה גם להתחתן בשעה טובה ומוצלחת. לאחר שנת לימודים ראויה בכולל, קיבלתי הצעה לשמש כר"מ באחת מישיבות תומכי תמימים. הרגשתי שהנה, סוף-סוף אני עושה את מה שאני צריך לעשות.

ערב לפני פתיחת הלימודים מגיע אליי אחי הקטן, שלמד אז בכיתה הגבוהה בחיידר. "עשינו סדר בתאים ישנים בכיתות, ומצאנו שם את הספר הזה", אמר ונפנף בספר קודש כלשהו. "זה היה בתא של ר' אלתר, וכתוב שם שזה מיועד עבורך!"

צמרמורת חלפה בי כשפתחתי את הספר בעמוד הראשון. מתברר שר' אלתר כן הכין בזמנו מתנה לבר-מצווה, ואף כתב בה הקדשה עבורי – וככל הנראה שכח את הספר בתא בטעות. בטעות?! אין מקרה בעולם. ראיתי בכך רמז משמים, מעין סגירת מעגל: דווקא ביום שבו לאחר כל התלאות אני אכן מתחיל לעבוד בחינוך על טהרת הקודש – מגיעה אליי מתנתו של ר' אלתר. ר' אלתר שהאמין בי, ר' אלתר שנטע בי את התחושה שאני מסוגל, ר' אלתר שאמר תמיד שזהו ייעודי... ראיתי בכך מעין שדר מעולם אחר - - -

לספר שהגיע באיחור של עשר שנים היה מצורף גם פתק החלפה לחנות ספרים בירושלים שכבר לא הייתה קיימת – אך בכל מקרה לא התכוונתי לעשות בו שימוש. להיפך: הספר מצא את מקומו בתיק שנסע איתי לישיבה מדי יום, ומדי פעם, ברגעים קשים שלא חסרים כמותם בעבודת החינוך וההוראה - אני פותח את הספר וקורא את ההקדשה שבעמוד הראשון, הכתובה בעט כחול בכתב ידו של ר' אלתר הבלתי-נשכח:

לחתן הבר-מצוה, תלמידי היקר מענדי שיחי'... ברכותיי הלבביות שתזכה לעלות מעלה-מעלה בדרכי התורה והמצוות, וירוו ממך הוריך ומוריך הרבה נחת דקדושה...

בהוקרה, אלתר - - -

● ● ●

אז "למדתי ממנו"? בהחלט. למדתי ממנו להאמין באמת ביכולותיו של כל תלמיד, ולא פחות חשוב מכך – לשדר לו זאת. כיום, כאשר אני בעצמי עוסק בחינוך - אני משתדל ליישם כלל זה, ומאמין בכל תלמיד ותלמיד. עוד אני מאמין, שבכך מתקיים בר' אלתר עליו השלום שלימות הייעוד "וראה בנים לבניך".

ואי שם בגנזי מרומים - הוא בוודאי רווה מכך נחת.

פשטות, עדינות

יחס אנושי ומתחשב בכל מצב - לא משנה מה הלך בכיתה רגע לפני כן... מענטשליכקייט משהו לא רגיל - דוגמא הכי קטנה שעלי השפיעה מאוד, ללמוד מה זה ענווה אמיתית של חסיד: בזמן הרצאה במכללה קם לפתע הרב מכסאו, ירד מהקתדרה, ניגש לספסל צדדי נטוש (הספסל היה ריק - לא ישבו עליו) והרים מהרצפה... לא, זה לא היה "שיימס" או משהו. זה היה תכשיט קטן שמישהי כנראה איבדה שם.

הרב לא חשב "ס'פאסט נישט, זק"ן ואינה לפי כבודו" או משהו כזה - פשוט הרים את הצמיד בלי לעשות עסק ואמר "תראו אחר כך למי זה שייך, חבל שהיא תחפש את זה". והמשיך בהרצאה.

זה היה סיפור קטן ופשוט? ייתכן. אבל הפשטות והעדינות שבה זה נעשה, השפיעה עלי מאוד - אהבת ישראל של חסיד אמיתי נטול "ישות"!

אני, בכל אופן, כבר הזכרתי זאת באחת הפעמים בה כתבתי לרבי - ואני מאמינה שזה עשה לרבי נחת רוח.

ד"ש שנתי מהמורה

דבר ראשון הוא היה מלמד ממש כמו שהתלמיד בעצם אמור לקבל את תלמודו, ז"א בצורה הכי ברורה ופשטנית ומובנת ואם אין הבנה במשהוא כל שהוא המורה לא מרפה עד שהתלמיד יבין...הוא גם היה מביא לנו את החומר הלימודים בצורה חוויתית..

ועוד משהוא מאוד חשוב כל שנה ביום הולדת שלי (וכן של כל בני הכיתה ובכלל כל מי שלמד איתו אי פעם כולם יכולים להעיד על כך - הוא ממש זוכר את כל תאריכי ימי ההולדת של המון המון מתלמידיו) הוא מתקשר אלי ולא משנה איפה אני יהיה בארץ או בחו"ל והוא ימסור לי את ברכת המזל טוב..

בשנה האחרונה היתי בחו"ל - פראג הוא יצר קשר עם אחי כמה ימים לפני יום ההולדת שלי ואמר לו שלא ישכח בשום אופן מיד כשהוא יוצר איתי קשר שימסור לי מזל טוב ..כמובן מהמורה!!! 

במקום שאוספים את הזכרונות

יום ראשון בשעות הבוקר, באחד מתלמודי התורה החב"דיים בארץ. בכתה ה' נערך כעת המבחן השבועי על חומר הגמרא שנלמד בכיתה בשבוע האחרון, מתוך פרק "אלו מציאות". ה'בוחן' נראה די מרוצה מהתשובות השוטפות והוא מסמן בפנקסו את הציונים "מצויין" ו"טוב מאוד" בעט אדום ליד שמות התלמידים.

"תגיד לי, דובלה", פונה הבוחן לתלמיד בשורה הראשונה. "מה זה 'במכנשתא דבי דרי'"?

"'במכנשתא'", פותח דובלה ברהיטות, "זה המקום שאוספים את החיטים, 'דבי דרי' זה..." דובלה משתהה לרגע. הוא יודע את התשובה, אך מה זה היה לו לפתע לבוחן?! הוא נמצא אמנם בכיתה אך עיניו בוהות בחלל, הוא לא ממש מקשיב לתשובה, ונראה כי הוא נמצא במקום אחר לגמרי...

● ● ●

את פרק אלו מציאות, למדתי אצל הרב י', המחנך המיתולוגי של כתה ה'. מי אינו זוכר את קולו המתוק המתנגן בכיתה: "אלו מציאות שלו – אלו המציאות שיכול לקחת בשבילו"... הקול מתנגן בכיתה, מתגלגל מבעד לפרוזדור, וחודר גם לכיתות אחרות - מחזיר לתלמידים אבודים את החשק בלימוד הגמרא.

היה זה יום חורפי, אי שם בשלהי חשוון. מבעד לחלונות הקומה השלישית בה שכנה כיתה ה' נראו עננים אפורים וכבדים, העומדים להמטיר גשם. אך בתוך הכיתה היה חם ונעים וקולו של הרב נישא בעוז, מלמד במנגינה הייחודית את הקטע החדש בגמרא, עם ביאורי המילים: "במכנשתא – במקום שאוספים. דבי דרי – את הגרנות. עסקינן – על זה מדבר רבי יצחק"...

ילדים קטנים ותאבי-חיים היינו, וחלילה שנפספס את ההזדמנות להתלוצץ. וכך מצאתי את עצמי חוזר בקול אחריו את המילים, בשינוי קל ומתבקש: "במשכנתא – במקום שאוספים"...

החיוך הנעים השוכן תדיר על פני הרב – נמחק. "גש לכאן מיד!" הרעים, ואני ניגשתי שפוף אל שולחנו. הכיתה כולה עצרה את נשימתה, וגם אני לא הבנתי: בדרך כלל הוא נהנה ממשחקי מילים ושנינויות שונות שאמרתי אני ואמרו תלמידים אחרים... מה קרה הפעם?

הרב חיכה עד שהייתי סמוך אליו ממש. "לא עושים צחוק ממילים של גמרא!" אמר בתקיפות שנשזרה בה כאב. "לא עושים צחוק ממילים של גמרא!" הדגיש שנית, ומשהיה המסר ברור שילח אותי חזרה למקומי.

המסר נקלט, ועוד איך.

● ● ●

התנערתי מהזיכרונות הנעימים. "תשובה נכונה, דובלה!" החמאתי לתלמיד הנבוך שלא הבין לאן נעלמתי למשך שניות ארוכות. לך תספר לו...

כעת, מנקודת המבט של מחנך, הבנתי ש"למדתי ממנו" באותו יום שלושה דברים: הראשון, מה זה 'במכנשתא דבי דרי'. השני, שלא עושים צחוק ממילים של גמרא. והשלישי והחשוב מכולם: כיצד מעבירים מסר חינוכי לתלמיד.

נועם ואהבה

הרב מ' היה, וכנראה עדיין מורה מסודר עד מאוד! הסדר הזה הואיל איתנו התלמידים והעמיד אותנו על המקום. הוא היה מסור אלינו ואהב אותנו. למדנו ממנו סדר ודרך ארץ והכל מתוך נועם והמון אהבה.

הסדר התבטא בכך שתמיד ידענו שאם הוא הבטיח משהו זה יקויים ובזמן! וזה היה חשוב מאוד לרצף ולבניית הקשר הנורמלי בין מורה ותלמיד.

זכור לי במיוחד התוועדות לכבוד י' שבט שהוא התוועד איתנו ולקח לחיים ואז החל לתבוע מכל אחד מהתלמידים החלטות טובות וכו'. גם היום כיף לי וטוב לי לראות את הרב מ' ואפי' רק להזכר בו.

בתור מחנך כיום ומנהל תלמוד תורה במקום שליחותי אני משתמש רבות ברעיונות יפים שזכורים לי מהרב מ'. יתן לו השי"ת שפע של ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות ושיזכה יחד עם כולנו לראות בביאת משיח צדקינו. (אם אזכה במשהו אנא תעבירו לו את הפרס. זה מגיע לו ולא לי!)