COL

מי מאיתנו לא לקח פעם ללב ולריאות הכללה עדתית/דתית גורפת? מבלי להתבוסס כעת בביצת עמנואל הטובענית, מספיק לציין רק את תחושת המחנק שחשו רבים מאיתנו כשבתקשורת הכללית "חגגו" העיתונאים על "החרדים הגזענים" ככלל. 

אולם, אינני יכול לבוא בטענות אל מי מהם לפני שאני קושט את עצמי תחילה. שכן לבושתי, חרף הקילומטראז' המכובד שצברתי ברחובות בני-ברק וירושלים בעיסוקי הקודם, בעוד אני קובל על הכללות מקוממות שלא מבחינות בין דם לדם ובעיקר בין כובע לכובע ובין גרב לגרביון, עמדתי נבוך פעמים רבות אל מול עדת חסידים בגרביים לבנות או שחורות, בניסיון עקר מיסודו לשייך אותם למי מחסידויות פולין אשר כחול על פני רחוב רבי עקיבא.

אין ספור פעמים הרהרתי לעצמי: "שנייה, גרב לבן זה ויז'ניץ' ושחור זה גור?

רגע, גור זה לא אלה עם הכיפות הגבוהות מבד סאטן מבריק? מה קורה פה"?

אז נכון שיש את סימני ההיכר המובהקים לחסידויות שקשה לפספס ולטעות בהם. שלא לדבר על הזיהוי ממרחקים של חב"דניק מן השורה-קרי: כובע קנייטש, חולצה לבנה ברישול מה וחותמת זקן לא סימטרית.

אולם כל זה באמת כטיפה בים. מסתבר שגם לי וגם לכם יש הרבה מה ללמוד על התרבות היהודית האותנטית בדורות האחרונים. ואני לא מתכוון להלכות בית הבחירה הנלמדות בימים אלו. אני מתכוון למקסימום 1000 שנה אחורה במנהרת הזמן, תקופת הרמב"ם ואילך.

בין בעלזא לתימן

תכירו, הרב חיים דלפין (50) חסיד חב"ד מבורו-פארק שבניו-יורק, המחלק את זמנו בין המוזיאון לתרבות יהודית שהקים בירושלים ברחוב קינג ג'ורג' לבית באמריקה הרחוקה.

כשלושים ספרים חיבר הרב דלפין במרוצת השנים האחרונות על חיי החסדים ועל הדמויות הבולטות שבה, אבל יותר מכולם הוא גאה לציין את המוזיאון "החדש" שהקים במרכז הכי תיירותי שבירושלים.

"התוכנית להקמת המוזיאון התרוצצה במוחי במשך כשלוש שנים, ורק לפני חצי שנה התחלתי באיסוף החומרים ובהקמת המוזיאון בפועל".

לא תאמינו כמה שאפשר להשיג בחצי שנה עם כמויות בלתי נדלות של התמדה מתוך אמונה שמדובר בפרויקט חייך.

"למעשה, אנחנו 'מכסים' חמש תרבויות עיקריות, חמישה זרמים אם תרצה: תימנים, בוכרים, חסידים, מקובלים וירושלמים. רוב החומר הוא בעצם על אופי וצורת הלבוש וההגדרה, בחסידויות שנתהוו מאז הבעש"ט ועד היום, סיפור של לא יותר מ-300 שנה. לא הרבה יודעים שה"שטריימעל" הידוע של הרבי הריי"צ מכונה במקור "קולפיק". מקורו של הכובע בפולין, שם התגורר הרבי הריי"צ במשך כעשר שנים מחייו".

"אם לא מחזיקים ראש וקוראים את האותיות הקטנות, לעולם לא תוכל להבחין מה בין "ספודיג" מחסידות סקווער לספודיג של חסידי גור. בין השטריימל של חסידי בעלז לאלו של חסידי וויז'ניץ. מי מגליציה, מי מהונגריה ומי מפולין. לכל אחד יש צבע וצורה משלו".

"עוד יותר, פעם מסתבר שכפתורים בבגדים היוו סוג של חותמת למודרניזציה וקידמה. וחסידויות שרצו להיבדל מאותה "אופנה קלוקלת" רכסו את מעיליהם באמצעות לולאות כשהם מוותרים על הכפתורים "המודרניים". גם את זה אנחנו מציגים במוזיאון.

חסידות מסוימת למשל, הקפידה על שילוב פסי קטיפה במעיל התפילה שלהם, אבל לא סתם פסי קטיפה לנוי, אלא מדובר על פסי קטיפה לא סימטריים לחלוטין, כשהפס קטיפה הימני ארוך ממקבילו השמאלי. רק לאחר תקופה, בה "חקרתי" תופעת לבוש אחרת בחסידות ההיא גיליתי שהם עשו זאת "זכר" לרצועות התפילין של ראש שגם הן אינן סימטריות... אנחנו בעצם נותנים לבגד לספר את הסיפור שלו. כשכל הקולקציה הזאת של הבגדים, האבנטים, המעילים והכובעים מוצגת על בובות תוך הקפדה ושימת לב לפרטי פרטים".

בית-חב"ד לנבוכים

כן, אבל למה דווקא בירושלים? אני שואל אותו והוא מסביר בחיוך גדול. "אני רציתי בעצם להוות מעין כתובת של בית חב"ד לנבוכים, אבל לא בית חב"ד במובן הקלאסי והמוכר של המילה, אלא בית חב"ד אלטרנטיבי. פה, אני יכול למשוך את המבקרים שבאים באמת מתוך סקרנות בריאה ובראש פתוח לגמרי, ואני מדבר לא רק על דתיים ושאינם דתיים אלא על גויים של ממש שמגלים עניין בפריטים שבמוזיאון. וחוץ מזה, איפה אני יכול למצוא רב גוניות דתית ועדתית כמו שיש לי בירושלים? אפילו לא איפה שאני גר בבורו פארק, אני אומר לך באחריות. מה גם שירושלים היא לב ליבה של הארץ לא רק מצד הקדושה שבה אלא מצד היותה מוקד עליה לרגל לכל יהודי ויהודי ובכלל לאוכלוסיית העולם. לא היה לי ספק לרגע שהמוזיאון יוקם בירושלים".

"לא חסרות לי דוגמאות לבחורים צעירים שביקרו במוזיאון וביקשו אח"כ סיור מודרך בסמטאות מאה שערים, לעמוד מקרוב אחר ההווי הזה שמשתמר במשך מאות שנים כשכל חסידות מתאפיינת בלבושים ובמנהגים שלה. שמע, זה מרתק אותם באמת, זה לא לימודי חובה. ובכל זאת, אני מגדיר את המוזיאון שלי: 'מוזיאון לימודי'".

בד בבד, במקביל לאיסוף פריטי הלבוש מהתקופות השונות, חבר הרב חיים דלפין לרב מנחם מענדל פלדמן, חסיד תולדות אהרון מירושלים שמחזיק באוסף הקמיעות ה"כבד" ביותר שקיים כיום בשוק. זאת בנוסף לפריטי יודאיקה יקרים ובעלי משקל (פיזי ואמוציונאלי) שבאמתחתו.

"לא יכולתי לוותר על תקופת המקובלים והאר"י ז"ל, שהם בעצם פרשו את ערש החסידות כהכנה לבעש"ט ותלמידיו". תן דוגמא, אני מנסה "להדליק" אותו: "מאיפה להתחיל? בנוסף לקמעות "הרגילות" כביכול, יש לי קמע בן 900 שנה מאפגניסטן!, את הספר הראשון שהודפס ע"י החפץ חיים, מהדורה נדירה של "חק לישראל" משנת תרס"ח מוויז'ניץ שברומניה וספרים מספרייתו של האר"י ז"ל בכבודו ובעצמו ועוד ועוד".

לקראת סיום ופרידה, כשסיפר לי הרב דלפין על שעות הפתיחה הרבות והגמישות של המוזיאון, כולל במוצאי שבתות, ימי שישי וערבי חג, לא יכולתי שלא להצטער על שנחשפתי למוזיאון הזה באיחור ניכר, כשבמקום לסור בדחיפות ובסקרנות המתבקשת למוזיאון, שוטטתי בחוסר מעש בהמי משהו בסמיכות למוזיאון בחיפוש אחר פרוסת קוגל ומנת צ'ולנט... "איזה פספוס", הרהרתי בקול.

"לא נורא" הוא מנחם אותי, "בפעם הבאה אי"ה תבקר כאן כמו שצריך, אני לא מתכוון לזוז מכאן עד ביאת משיח".