גונן גינת

כאשר הגיעו הצועדים של משפחת שליט אל מול ביתה של משפחת נתניהו בקיסריה בערב שבת האחרון מספרים הדיווחים בעיתונים של אתמול הם השמיעו קריאות קצובות: "ביבי הבטחת - ביבי תקיים".

הקריאה הזו חזרה בניסוחים שונים בדבריהם של כמה נואמים. רק פרט אחד היה חסר בה: על איזו הבטחה לעזאזל מדברים? אילו היה נוחת כאן חייזר (וכמו שזה נראה בהחלט ייתכן שהם כבר נחתו ומסתובבים בינינו) והיה רואה את המצעד וההפגנות המסקנה הסבירה שלו היתה שראש ממשלת ישראל חטף את גלעד שליט. 

אי אפשר לבוא בטענות למשפחת שליט הם עושים את מה שהיינו מצפים מכל משפחה לעשות. אבל גדודי היחצנים שנדבקים לסיפור הזה ומגייסים   את המוני הצועדים בעזרת לחץ על בלוטות הדמע נראים כמו אותו גיבור של "חלם וחכמיה" שחיפש את המטבע שאבד לו ברחוב הלא נכון כיוון שברחוב שבו אבד לו המטבע לא היתה תאורה. 

זה בסדר שמשפחת שליט רוצה את הבן בבית "בכל מחיר" וזה בסדר שהם מפגינים - רק שמטר ההכפשות כלפי הממשלה "זהו גזר דין מוות" אמר אחד הדוברים לאחר ההודעה שישראל לא תשלם "כל מחיר" מעורר רושם שההיגיון של חלם עם פנס הרחוב לא עבר מן העולם. 

בניגוד לכך השיקול הישראלי הכולל שראש הממשלה מחויב בו אפילו יותר מאשר להאזין ליחצנים צריך להביא בחשבון לא רק את העיקרון של פדיון שבויים אלא גם את העיקרון שטבע בשנת 1286 המהר"ם מרוטנבורג: לאחר שנאסר על ידי הקיסר הגרמני אספה הקהילה היהודית את סכום העתק שנדרש על ידי השלטונות כדי לשחררו אולם הוא באומץ לב פסק שהדבר אסור משום שהוא מנוגד לאינטרס הציבורי (בשם העיקרון "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן משום תיקון העולם" מסכת גיטין) אמר - ונשאר במאסר.
 
צריך לקוות ולעשות כל שניתן כדי שלא זה יהיה גורלו של שליט. הנכונות של הממשלה לשלם בשחרור רוצחים עם הרבה מאוד דם על ידיהם עומדת בדרישה הזו מעל ומעבר. אבל התביעה לשלם "כל מחיר" לא רק שאינה הגונה כיוון שהיא מפילה את התיק על ממשלת ישראל במקום על האשם האמיתי היא גם עומדת בסתירה בוטה לתפקידו של רה"מ - לעמוד מול הגל המתלהם והפופוליסטי לצייר את הקו על האדמה - ולומר "עד כאן".

המאמר פורסם בעיתון "ישראל היום" - העיתון היחיד השומר על שפיות בפרשיית שליט