מערכת COL
|
יום כ' תמוז ה׳תש״ע
02.07.2010
כבש כובש ● הגיגים לפרשת פנחס
זוהי רוחו של הכבש העולה על המזבח בפרשת פנחס... הוא מהווה בחינת לחם מזין לאותה רוח של אש וזיקה בנפשו של האדם, שתתחמם ותתנשא לאותו אור של עונג, עד שהאדם יחוש את החדווה במקומה... הכבש הזה הוא סמל לתושיה שהאדם יכבוש (כבש) בקרבו את מאוויו בגבורה אצילית וכך יכבוש את העולם שמנגד, שלא ישלוט בו השיר ושרשרת של אזיקים חונקים ושיחוש מתמשך ומתרומם... ● רבקה ערנטרוי, חוזרת את טורי הגיגים לפרשת השבוע למאמר המלא
(צילום אילוסטרציה: י. בלינקו, COL)
רבקה ערנטרוי
כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר.
לצאת בשיר ולהימשך עימו אלי עולמות משחררים... אלי אטמוספרות מרוממות, שהן זכות, טהורות ובהירות יותר, האין זה מעין תחיית המתים??
כל בעלי השיר, ('ש צרויה) אלו (בעלי החי) שלצווארם קשורה טבעת אליה מתחברת שרשרת (שיר) ועימה הם נמשכים בעל כרחם, (מסכת שבת פרק ה' משנה א') עתה משתחררים מהאזיקים, מהכלים הצרים של דעת מוגבלת, סוגרת ומצומצמת, והם נותנים פורקן לאותו רגש שבתוכם לפרוץ ולהתרומם ולשאת אותם בסערה ובעוצמה שכזו אלי מרחבי הדרור.
ובשיר הזה הוא נמשך מהעולם האחד, הכהה יותר, מדוכא יותר כשהתהום רובצת תחתיו אלי זה שמעליו והאור נעשה צלול יותר והמרחבים נפערים, והוא נישא ומתרומם והוא חש חיים שוקקים, עונג...
וממעגל של התמודדות ירבים, התנצחות וקנאה תאוותנית, ומרפש של יהירות וחולשת אנוש של רוח רפה שאינה יודעת זיקה ורגש לזולת, ושאין בה אצילות לחוש את השני, להשתפל אליו ואף לא שמץ של מאוויים להשקיע, כדי לנשא אותו... הוא פתע חש מגע של יד רכה.
והיא חומלת ומלטפת ופתע הוא חש את רוח התחיה המפכה בנימיו העדינים וחיים שוקקים בתוכי עורקיו והרגש ששקע בו עד כה נעשה סוער יותר, יוקד... שורף...
ומעולם המעשה הוא חולף לעולם יצירתי יותר ומשם אל עולם הבריאה, שם נעשית השכחה העצמית של האיגו והאני זעירה יותר והוא חש מתחבר יותר ומשם הוא מתנשא ונמשך בשיר אלי עולם אצילי המבטל אותו ממגבלותיו המצמצמות של רוח אנוש נרפית והוא נכלל באור הגדול...
הוא חש שמציאותו מתבטלת ונעלמת ממש כמו אותו אור זעיר של נר המטשטש מול אורה של אבוקה גדולה, והשיר הזה מרומם אותו עתה אלי מקיפים סובב בו נכללת רוחו בשמרי האופנים (החלק הנחות יותר) שבגלגלי מרכבת הקודש, ומשם הוא מתרומם אל גן עדן של האופנים בעצמותם ומשם הוא מתנשא אלי חיות הקודש, והוא חש זך, טהור ומלאכי עד שלפתע הוא נכלל באש השרפים... האש יוקדת בו והוא נשרף... הכיצד ישוב עוד בטרם הגיע לכלות נפש?? הכיצד???
זו היתה העוצמה של השור במרכבה שהסעירה בו את החיל הגובר הזה, אך של מי זו היד המלטפת, שהנשימה בעורקיו והזרימה בגידיו דם טהור שיש בו חיים של רגש מבין, חש שמייחל להתרוממות של רוח ולהתנשא מעלי הרפש??
מי הוא זה בעל הדעת היציבה, שאין בה תמורות של מצבי רוח ומוזות מתחלפות שאין להן מאזן ואורח של קבע ושאין ניתן להשען עליהם ולהסמך אליהן?
זוהי רוחו של הכבש העולה על המזבח בפרשת פנחס... הוא מהווה בחינת לחם מזין לאותה רוח של אש וזיקה בנפשו של האדם, שתתחמם ותתנשא לאותו אור של עונג, עד שהאדם יחוש את החדווה במקומה....
הכבש הזה הוא סמל לתושיה שהאדם יכבוש (כבש) בקרבו את מאוויו בגבורה אצילית וכך יכבוש את העולם שמנגד, שלא ישלוט בו השיר ושרשרת של אזיקים חונקים ושיחוש מתמשך ומתרומם..הכבש הזה מחשל בקרבו של האדם תנועה של צניעות של רוח ומטשטשת בו תנועה של התרברבות והתנשאות, אך הוא מסתתר ואינו עולה במעלות על המזבח, אך הוא נישא אליו עלי הכבש....
הכבש הזה שעולה על המזבח לא יניח לרוחו להיכלות, הוא אכן, ינשא אותו אל עולמות מרוממים שיש בהם רוח של עונג, שיש בהם חיים שוקקים אך בחמלתו הרבה הוא ימשיך את גבור העלילה חזור לעולם מיושב, לעולם של חיים .
הכבש הזה ממשיך עלי מזבח הגבורה את דעת האין סוף של משה המביאה עימה השלכה ישירה של רוך ורחמים, של חמלה ויד רכה של רועה נאמן הדואג כ"כ לכבשתו הצמאה, והוא משקה אותה ומשיב לה את נפשה...
הכבשה הזו מגלמת את רחמיו הנכמרים של בחיר האבות, את רוחו של יעקב הרועה הנאמן שהחורב אכלו ביום והקור בלילה, סמל של הקרבה ורוח נחרפת למענה של הזולת...
הרחלה הזו נאלמת דום כשפושטים את הצמר מעורה.... היא מניחה להם...
הכבשה הזו היא סמל לאותה רוח אצילית שאינה מותירה לעצמה את כל האור אך היא מניחה לו להשתפל מאליה אל אלו שמתחתה, שגם הם יחושו בו, יתעוררו ויחיו...
זוהי אמנו רחל (כבש) שחשה וכאבה את נאקתה של הזולת....
מנעי קולך רחל... מנעי קולך מבכי..
אין כאן כלות נפש אך ושבו בנים לגבולם.... לגבול שאינו מוגבל ומצומצם בצרות של נפש אך אלי גבול של מרחבי הדרור שהחדוה והעוז במקומם.
שיר המעלות של הלווים בעומדם על המעלות, מסעירה ומנשאת כמו אותו אש קיטור, אך הכהן על הכבש משיב את הרוח המתמוגגת.
בברכת שבת שלום.
(עפ"י לקוטי תורה פרשת פנחס)
כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר.
לצאת בשיר ולהימשך עימו אלי עולמות משחררים... אלי אטמוספרות מרוממות, שהן זכות, טהורות ובהירות יותר, האין זה מעין תחיית המתים??
כל בעלי השיר, ('ש צרויה) אלו (בעלי החי) שלצווארם קשורה טבעת אליה מתחברת שרשרת (שיר) ועימה הם נמשכים בעל כרחם, (מסכת שבת פרק ה' משנה א') עתה משתחררים מהאזיקים, מהכלים הצרים של דעת מוגבלת, סוגרת ומצומצמת, והם נותנים פורקן לאותו רגש שבתוכם לפרוץ ולהתרומם ולשאת אותם בסערה ובעוצמה שכזו אלי מרחבי הדרור.
ובשיר הזה הוא נמשך מהעולם האחד, הכהה יותר, מדוכא יותר כשהתהום רובצת תחתיו אלי זה שמעליו והאור נעשה צלול יותר והמרחבים נפערים, והוא נישא ומתרומם והוא חש חיים שוקקים, עונג...
וממעגל של התמודדות ירבים, התנצחות וקנאה תאוותנית, ומרפש של יהירות וחולשת אנוש של רוח רפה שאינה יודעת זיקה ורגש לזולת, ושאין בה אצילות לחוש את השני, להשתפל אליו ואף לא שמץ של מאוויים להשקיע, כדי לנשא אותו... הוא פתע חש מגע של יד רכה.
והיא חומלת ומלטפת ופתע הוא חש את רוח התחיה המפכה בנימיו העדינים וחיים שוקקים בתוכי עורקיו והרגש ששקע בו עד כה נעשה סוער יותר, יוקד... שורף...
ומעולם המעשה הוא חולף לעולם יצירתי יותר ומשם אל עולם הבריאה, שם נעשית השכחה העצמית של האיגו והאני זעירה יותר והוא חש מתחבר יותר ומשם הוא מתנשא ונמשך בשיר אלי עולם אצילי המבטל אותו ממגבלותיו המצמצמות של רוח אנוש נרפית והוא נכלל באור הגדול...
הוא חש שמציאותו מתבטלת ונעלמת ממש כמו אותו אור זעיר של נר המטשטש מול אורה של אבוקה גדולה, והשיר הזה מרומם אותו עתה אלי מקיפים סובב בו נכללת רוחו בשמרי האופנים (החלק הנחות יותר) שבגלגלי מרכבת הקודש, ומשם הוא מתרומם אל גן עדן של האופנים בעצמותם ומשם הוא מתנשא אלי חיות הקודש, והוא חש זך, טהור ומלאכי עד שלפתע הוא נכלל באש השרפים... האש יוקדת בו והוא נשרף... הכיצד ישוב עוד בטרם הגיע לכלות נפש?? הכיצד???
זו היתה העוצמה של השור במרכבה שהסעירה בו את החיל הגובר הזה, אך של מי זו היד המלטפת, שהנשימה בעורקיו והזרימה בגידיו דם טהור שיש בו חיים של רגש מבין, חש שמייחל להתרוממות של רוח ולהתנשא מעלי הרפש??
מי הוא זה בעל הדעת היציבה, שאין בה תמורות של מצבי רוח ומוזות מתחלפות שאין להן מאזן ואורח של קבע ושאין ניתן להשען עליהם ולהסמך אליהן?
זוהי רוחו של הכבש העולה על המזבח בפרשת פנחס... הוא מהווה בחינת לחם מזין לאותה רוח של אש וזיקה בנפשו של האדם, שתתחמם ותתנשא לאותו אור של עונג, עד שהאדם יחוש את החדווה במקומה....
הכבש הזה הוא סמל לתושיה שהאדם יכבוש (כבש) בקרבו את מאוויו בגבורה אצילית וכך יכבוש את העולם שמנגד, שלא ישלוט בו השיר ושרשרת של אזיקים חונקים ושיחוש מתמשך ומתרומם..הכבש הזה מחשל בקרבו של האדם תנועה של צניעות של רוח ומטשטשת בו תנועה של התרברבות והתנשאות, אך הוא מסתתר ואינו עולה במעלות על המזבח, אך הוא נישא אליו עלי הכבש....
הכבש הזה שעולה על המזבח לא יניח לרוחו להיכלות, הוא אכן, ינשא אותו אל עולמות מרוממים שיש בהם רוח של עונג, שיש בהם חיים שוקקים אך בחמלתו הרבה הוא ימשיך את גבור העלילה חזור לעולם מיושב, לעולם של חיים .
הכבש הזה ממשיך עלי מזבח הגבורה את דעת האין סוף של משה המביאה עימה השלכה ישירה של רוך ורחמים, של חמלה ויד רכה של רועה נאמן הדואג כ"כ לכבשתו הצמאה, והוא משקה אותה ומשיב לה את נפשה...
הכבשה הזו מגלמת את רחמיו הנכמרים של בחיר האבות, את רוחו של יעקב הרועה הנאמן שהחורב אכלו ביום והקור בלילה, סמל של הקרבה ורוח נחרפת למענה של הזולת...
הרחלה הזו נאלמת דום כשפושטים את הצמר מעורה.... היא מניחה להם...
הכבשה הזו היא סמל לאותה רוח אצילית שאינה מותירה לעצמה את כל האור אך היא מניחה לו להשתפל מאליה אל אלו שמתחתה, שגם הם יחושו בו, יתעוררו ויחיו...
זוהי אמנו רחל (כבש) שחשה וכאבה את נאקתה של הזולת....
מנעי קולך רחל... מנעי קולך מבכי..
אין כאן כלות נפש אך ושבו בנים לגבולם.... לגבול שאינו מוגבל ומצומצם בצרות של נפש אך אלי גבול של מרחבי הדרור שהחדוה והעוז במקומם.
שיר המעלות של הלווים בעומדם על המעלות, מסעירה ומנשאת כמו אותו אש קיטור, אך הכהן על הכבש משיב את הרוח המתמוגגת.
בברכת שבת שלום.
(עפ"י לקוטי תורה פרשת פנחס)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
