הרמחל, פורום בחרדי חרדים

ואני מתבונן בתמונות של האלפים הצוהלים ושמחים
המקבלים את פני מקדשי השם,
גיבורי מסירות הנפש על החינוך הטהור
מוסיקה מקצה חזון איש ועד רחוב סלנט
כאשר אדמו"רים ורבנים מתייצבים בשורה הראשונה ללחוץ את ידיהם
ומתחת לחלאט הבוהק פצעוני פרעושים
והם שבים הביתה, והם שבים הביתה -

ונזכר בגיבורים ההם
אלו שכן זכו לשוב לביתם אחרי עשרים שנה בגלות
אחרי עשר ועשרים שנה בעבודות פרך
אחרי שנים ארוכות של מאסר בתנאים איומים
בין גויים רוסים, ערלי לב, גיבורי הזרוע
במחנות עבודה איומים
ברעב ובצמא
אלו שמסרו נפשם על חינוכם הטהור של ילדיהם
שלא לשלוח אותם לשקולע

איש, מלבד הרעיה והילדים, לא חיכה להם בששון
איש לא קיבל את פניהם בשירה
שפופי גב, מרוטי נפש
מלומדי מלחמה, מצולקי רעב ונפוחי כפן
הם שבו לביתם, אל משפחתם החסידית
ו..יצאו שוב ללמד תורה את בן השכן
את ילדי החסידים, במרתף טחוב, בחצר אחורית
רועדים מאימת אנשי הק.ג.ב. האורבים בכל צעד ושעל

הם ההורים שלחמו כנגד מנהלי בתי ספר שאיימו להלשין
הם ההורים שלא שלחו את ילדיהם והחביאום ימים ושנים כאילו לא היו
שרעדו מכל דפיקה בדלת לא יום ולא יומיים,
לא שנה ולא שנתיים
שנזהרו מלפתוח את הדלת לשכנים
שפחדו להוציא את ילדיהם אל הרחוב באור יום שמא יתגלו
אח! פרספקטיבה של הימים ההם והימים הללו.
כמה טוב לחדד את הדברים
שעה שיש המתיזים בבוז על:
"החב"דצקער'עס האלה..."