לעבן מיט דעם רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

חג המצות כולל שמונה ימים בגליות [בחו"ל], וז' ימים בארץ הקודש, וכנס זה מתקיים בא' הימים שבו, ומובן שבודאי (כמדובר פעמים רבות) ישנו לימוד גם מעובדת התקיימותו בתוך ז' (ח') ימי חג המצות. יום זה הוא ח"י ניסן, וכנ"ל שזהו יום הולדת אאמו"ר.

ולכן, במקום לדבר ולהביא משלים – נספר סיפור שאירע עמו, סיפור שלא התפרסם אח"כ (כ"כ), מפני סיבות, אבל ממנו יכול יהודי ללמוד עד היכן בידו להגיע ע"י עמידה בתוקף, ואין הכוונה לתוקף של "כוחי ועוצם ידי" (ח"ו), כי-אם תוקף מצד ש"הנה ה' נצב עליו", והאדם משתדל למלא ציווי ושליחות ה'.

סיפור זה גם הוא אירע בקשר לחג המצות, ובקשר לשמירת המצה מפני חשש ("פינטעלע") של חמץ.

הדבר הי' בימי המשטר הנוכחי במדינה ההיא, שבו הנהלת כל העסקים נתונה בידי המלוכה. ועד"ז הטחנות שבהם נטחנה החיטה לעשות ממנה קמח, וכן מאפיות המצות הגדולות – הכל נשלט ונוהל בידי (פקידי) המלוכה. בבוא זמן אסיפת הקמח והבאתו למקום אפיית המצות, ובהיות אשר אאמו"ר הי' אז מראשי-הרבנים שנותרו ברוסי' והנהיגו עדתם, והמלוכה ידעה מעובדה זו – ידעה המלוכה, אשר גם הכשר הקמח – כנהוג בשנים שלפנ"ז, בלאו הכי – הי' נתון בידי אאמו"ר, שכן עיר רבנותו הייתה בדרום רוסי', ובסביבות עירו שם היו השדות שהצמיחו את עיקר אספקת החיטה עבור כללות מדינת רוסי', ובמילא כאשר הוצרכו לשלוח משם את החיטה והקמח – הוצרכו לקבל הכשר מרב שהקמח נשמר וכשר לאפיית מצה, ולשם כך היו באים לאאמו"ר, והוא הי' נותן את ההכשרים, ע"י העמדת משגיחים שיפקחו בטחנות לראות שהטחינה מתבצעת באופן שלא יפול בהם מים.

וביודעם [=המלוכה] שכן הי' שנים רבות קודם, הודיעוהו מאת המלוכה שגם בשנה זו יצטרך לתת את ההכשר. ובכן, באו אליו [פקידי המלוכה] ואמרו לו, שיידע שהקמח שייך לממשלה, והי' אם חלק מהקמח לא יימכר כתוצאה מכך שלא ירצה לתת עליו הכשר – שיידע שהוא מזיק, היוצא במלחמה נגד כלכלת הממשלה, המקבלת את ההכנסה מהקמח, ובמכירתו לצורך הפסח מחיר הקמח עולה, והממשלה מקבלת הכנסה גבוהה יותר.

ענה להם אאמו"ר, שמובן מעצמו, שאם יאפשרו לו להעמיד משגיחים משלו, ויצייתו למשגיחים באופן שהקמח ייטחן באופן המותר ע"פ השו"ע היהודי, ע"פ דת ישראל – אזי בודאי ייתן את ההכשר.

משא"כ אם לא יתנו רשות למשגיחים, או אם יתנו רשות ואח"כ לא ישמעו בקולם – אזי לא יוכל לתת הכשר, ולא רק שלא ייתן הכשר, אלא יודיע שאין בינו ולקמח מאומה.

חזרו הללו וענו לו, שיידע שיתירו לו להביא משגיחים, ובאם המשגיחים יאמרו על כל דבר "או-קיי", אזי טוב; משא"כ אם יאמרו לא, והוא לא ייתן הכשר – הרי שהוא יוצא במלחמה נגד הממשלה!

ענה להם אאמו"ר, שהוא ייסע לנשיא במוסקבה! לנשיא ה-"u.s.s.r.", קלינין (הנשיא דאז), ויגולל בפניו את כל המעשה, ויאמר לו מייד, שזהו דבר שאינו נתון לשינוי: אין אפשרות לתת הכשר על קמח שאינו כשר למצה! והי' אם יענישוהו בגלל זה – זהו ענין שלו, אבל לתת הכשר על קמח בלתי כשר למצה, שעי"ז יוכלו להשתמש בו בפסח – הרי זה נגד השו"ע, ובמילא נגד הקב"ה, והכשר הוא לא ייתן, ובמילא הכל יידעו שהוא לא נתן הכשר! היו שם כאלו שהסבירו לו את מצבו, וניסו תחילה שוב פעם ללחוץ עליו, שמא בכל-זאת יירתע; ובראותם שלא עולה בידם, ולאחר שסיפרו זאת לנשיא עצמו (או ליועציו – זאת הרי לא ניתן לדעת) – יצאה ההוראה, שכל המקומות המייצאים קמח לפסח, זקוקים לקבל השגחה, וזקוקים לקבלת תעודת ("סערטיפיקייט") כשר לפסח, ובמקומות הטחינה יש לאפשר הכנסת משגיחים משלו, ואז, בשנה ההיא, מבלי הבט שחיפשו שם היתרים וכו' – הצליחו לפעול (ועד"ז בשנים שלאח"ז) את ענין ההכשרים, שבכל המקומות שתחת המלוכה או תחת השגחתה – נאפו מצות רק מקמח שקיבל הכשר.

ומזה ישנה הוראה לכל אחד מאתנו, החל מילדים קטנים: בשעה שנעמדים בתוקף, ואומרים מייד שהתוקף הוא מצד שכן הורה מי ש"ברא את השמים ואת הארץ", ונגד הוראותיו לא נלך בשום אופן, ויהודי לא יעשה דבר נגד השו"ע, אפילו בשעה שכל המלוכה אומרת לו להיפך – אזי סוף-כל-סוף מצליחים!

ויתירה מזו, שהמלוכה גופא, כמסופר לעיל, נתנה את ההוראה להרשות את המשגיחים בכל מקום, והצליח לפעול שהחיטה נטחנה באופן הנכון ע"פ השו"ע. כמוזכר, מובן מעצמו שאמנם לא לכאו"א יש תוקף עד כדי כך, אבל לאידך גם לא לכאו"א יש נסיון מסוג כזה, נסיון להתייצב נגד מלוכה המושלת על 200 מליון איש; ממנו נדרש רק להתייצב אל מול ה"יצר" שלו... ובכן, אפילו כאשר היצר בא ומנסה לפתותו, באומרו שהאינם-יהודים לא יניחו לילד יהודי להתנהג באופן הראוי לילד יהודי – עליו לענות לו, ששקר הדבר, אינו אמת, וכיון שהולך הוא בכחו של זה ש"נצב עליו" והולך יחד עמו למלחמה נגד כל הדברים המפריעים ליהודי להתנהג כראוי – הרי סוכ"ס מנצחים וזוכים (כפי שהי' אז) לפסח כשר וגם שמח, כן תהי' לנו, פסח כשר ושמח עתה, ע"י שמקבלים החלטה להתנהג בשיא התוקף.

וענין זה נמשך באופן שכל השנה כשרה ושמחה, וכל השנה נעשית תיכף ומיד שנת גאולה – גאולת משיח [תשמ"ג], במהרה בימינו