מאת הרצל קוסאשוילי, COL

בפעם האחרונה שעשיתי זאת, הייתי נער צעיר, שלא לומר עלם חמודות שהדאגה ממנו והלאה. בימים ההם, היה זה ללא ספק ביטוי נאות לשיא החופש, לעשות זאת בגפך או בחברת החבר הטוב ביותר, והנה אתה הגבר שבגברים. ובכן, אני מתכוון לנסיעה לירושלים בתחבורה ציבורית.

כשלרוב, המסע כלל-שיטוט ברחובות העיר שחוברה לה יחדיו, גיחה לכותל דרך סמטאות השוק הערבי, תוך כדי הפגנת שרירים יהודית שכללה התגרות ברוכלים המקומיים וחזרה לבסיס המוצא בטרמפים כמובן. לרבים מכם בטח יש את המושגים הנכונים לתיאור החוויה, כך שאין טעם להאריך במוכר ובידוע מאליו.

כבר לפני כעשור, עת עבדתי בירושלים והייתי חלק בלתי נפרד ממנה במשך 4 שנים, קשרתי את נפשי בעיר הבירה לנצח. מבחינתי, המגורים שלי בלוד הם זמניים לחלוטין, כשהשאיפה היא כמובן לעלות לירושלים בעתיד ולהתמקם שם עד ביאת גואל צדק או עד התפוצצות בועת הנדל"ן במרכז, מה שיבוא קודם.

מטבע הדברים והמציאות היום-יומית בעיר, הייתי משוטט בעיר מבלי שאזדקק למכשירי ניווט או למפות. מוסדות קולינאריים כמו מאפיית גרליץ ברוממה, מטעמי קייטרינג בית ישראל, מאפיית אביחיל (של דני המקסים) ומאפיית נחמה שבמאה שערים היו ביתי השני.


צילום אילוסטרציה: מנדי לואיס, COL

כיום, את מאפיית נחמה החלפתי במאפיית ויז'ניץ (הנהדרת) בבני-ברק, והאוכל המוכן שעושה את דרכו לפי הוא באדיבות קייטרינג ריבקין "שלנו" ושאר מעדניות ומאורות אוכל בני-ברקיות מובהקות.

השבוע, מאילוצים שמעבר לשליטתי, עליתי בשעת בוקר מוקדמת לירושלים באוטובוס (!) יחד עם רעייתי. בעוד אני מגדיר את המפגע הזה כאילוץ לא נעים בעליל, האישה שאיתי העדיפה לכנות זאת כ"זמן איכות יחד", תוך כדי שהיא מלינה (ובצדק) על היעדר זמן שכזה בעבורנו.

הצעתי לה בנדיבות חריגה לעלות פעם בשבוע לירושלים באוטובוס לחיזוק ההתקשרות בנינו, אבל היא טענה כמו תמיד ש"אני סתם מקצין דברים בכדי להתחמק...". לבסוף, הגענו למסקנה שאני דווקא בסדר, ושגרת יומנו המפרכת היא זו שאשמה בהיעדר "זמן איכות" בלו"ז שלנו, או כפי שהיא סיכמה: "אתה ממש אוצר, צריך לנעול אותך בכספת". מה שנכון נכון.

גם אם לא חוויתם את החוויה הזאת בטהרתה, דעו לכם שירושלים של היום זה לא ירושלים של הלילה. ז"א, האדיבות הירושלמית בשעת בוקר מוקדמת (כן, גם שם אנשים ממהרים לעמל יומם ולפרנסתם בבוקרו של יום) היא הרבה מעבר למצופה, מישראלי בעל פתיל קצר בימים של תחילת הקיץ.

אם בתל-אביב, עוברי האורח קצרי-הרוח שבה, מתאפיינים בכלב המחובר אליהם באמצעות רצועה צבעונית ומוביל אותם (או עוצר באחת כשההולך על ארבע נזקק לנקביו ולצרכיו), כשהם עצמם מחוברים למכשיר MP חדשני ועיניהם קהות מראות בגלל משקפי השמש שמסתירים להם את העולם, אז בירושלים זה בדיוק ההיפך.

האנשים מובלים לרוב על-ידי ילדיהם הזאטוטים או עגלת התינוק לחלופין והמשפחתיות מקבלת צורה ותמונה קצת יותר שפויה. מה שלא מפריע כמובן לתל-אביבים לקבוע שהדבר היחידי שטוב בירושלים זה.... הכביש לתל אביב כמובן...

כך, בעוד בחוץ ממשיכה לה סופת "עמנואל" להשתולל, והשדים העדתיים בעיצומו של ריקוד אימים מטורף, מצאתי את עצמי נפעם אל מול הקצנת תופעת "חיפוש הנשק וטיל הכתף" בחפצי ובתיקי הנכנסים והבאים בשערה של התחנה המרכזית הירושלמית, עת עשיתי את דרכי חזרה למרכז.

ובכן, אם עד היום רווחה התיאוריה לפיה הלבנים דופקים את השחורים, אתם מוזמנים לשער הצפון מערבי של התחנה המרכזית בירושלים אל מול בנייני האומה, שבאותו הבוקר הפכו רשמית ל"בנייני האומלל", בתקווה שמאבטחת הפלא עדיין שם, וכך תוכלו לחזות במו עיניכם איך מאבטחת אתיופית צנומה וחסרת הכרה ומודעות עצמית לחלוטין, מצליחה להוציא מדעתה ועוד בחסות החוק אלפי ישראלים לבנים ושפויים מדעתם.

מטרת הביקור בירושלים הייתה רפואית גרידא והדיוק ומחוגי הזמן עמדו לטובתנו. כך, שבתוך זמן קצר מהמצופה, עשינו את דרכנו חזרה מהמרכז הרפואי לתחנה המרכזית.

לרוע מזלי, התמקמתי בנינוחות בכניסה הלא נכונה לתחנה ותיכף תבינו גם למה. הכניסה לתחנה בה בחרתי לעבור נתנה לי את האשליה שהיא הקרובה והקצרה ביותר.

בכלל, את המאבטחים הרוסיים, החליפו האתיופים ובגדול! מה שאומר שהקב"ט שהיה כשליש מעוביי, ששיווה לעצמו פנים חמורות סבר היה מגוחך, מופרך ומצחיק ביותר. ומי שמכיר אותי יעיד שאני לא מאלה שנטפלים לעבודה כזו או אחרת. ההיפך, אני באמת ובתמים מאמין שכל עבודה מכבדת את בעליה, כל עוד לא מדובר בגביית דמי חסות ובהובלת גופות בתא מטען שלא בחסות חבריא קדישא... הפעם, אתם חייבים להאמין לי שהוא לא היה נראה כאחד שמסוגל לבלום בגופו או אפילו בנשקו את המתאבד הבא.


צילום אילוסטרציה: מנדי לואיס, COL

הקב"ט המסור "שיחק אותה" בהבעת פנים קשוחה מהרגיל, ומול עיניי החרים תרסיס גז מדמיע שנמצא ע"י המאבטחת השקדנית בתיקן של שתי תיירות נטולות מראה אוריינטלי לחלוטין. למרות זאת ואולי דווקא בגלל זה, לא הועילו להן כל תחנוניהן והסבריהן שייקח/יחרים/ישמיד את התרסיס, רק שלא תאחרנה לאוטובוס...

עובדת התור שהשתרך עד כמעט ליציאה מהעיר, לא ממש עשתה רושם על הבחור הקשוח שלנו. הוא פשוט עיכב אותן והחזיק בהן כשבויות חרב.

זה עוד כלום, מה תגידו על המאבטחת שהפליאה והגדילה לעשות והעבירה תחת השבט כל תיק ותיק כשהיא עושה הסבה למכשיר שיקוף אנושי. באמת שרציתי ללמד עליה את זכות ה"עובדת החדשה" החפצה להרשים את המעסיק החדש (למרות שהוא לא נראה בסביבה באותם רגעים). אבל היא שברה ורמסה כל שיא של טעם רע.

כל ארנק ותיק נפתח ורוקן על כל תכולתו (המביכה לעיתים) וחוזר חלילה. הסבלנות מצידה וחוסר הסבלנות מצד העומדים בתור היו בקצה סקאלת הסיבולת. נער צעיר עוכב על-ידה ותיק בית-הספר שלו נבדק עד יסוד, כולל ציונים ושיעורי בית! חי חדקי שהפחד האמיתי שלי היה שבני המיעוטים שנעמדו מאחריי כרגילים ומבינים לליבו של חיפוש ביטחוני מעין זה, יתחילו להפגין סימנים קיצוניים של קוצר רוח תוך כדי נעיצת חפצים קהים בגבי.

כך, בעוד אשתי עומדת מחייכת למראה הזוועה האנושית הזאת בשלווה, מצאתי את עצמי בלב סערת רגשות אומללה כשקשישות סיעודיות בעלות מראה אתני טהור מייללות באוזניי "מה ז'ה? מה רוצה השחורה הז'את, תעיפו אותה מכאן... מי ז'ה בעל הבית פה?". מרחק קצר היה בין הטחת מילים אלו ליידויי שיניים תותבות מצידן לזירת האירוע.

"מי אמר שדופקים את השחורים"? שאלתי בקול. "שששש... אל תעשה בושות" נזפה בי הגברת. "בגללה אנחנו נפספס את האוטובוס, אני אומר לך", אמרתי בניסיון נואל לשלהב אותה להצטרף למחאתי הקולנית. "את יודעת מה? אני אנסה לעבור עם תעודת העיתונאי שלי מסביב, בואי" הצעתי/קבעתי לה. "תירגע. תגיד, אתה לא רואה שהיא מסכנה?" נזפה בי בלחש. "איך בדיוק מסכנה"? תמהתי. "גם היא בדיוק כמוך לקחה את המקצוע שלה יותר מידי ברצינות..." לזה קוראים זמן איכות...