"ליל שישי חסידי": חותמים שבוע עם שיחה מהרבי ● האזינו
לעבן מיט דעם רבי'ן: (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)
להאזנה לשיחה לחצו כאן
אם כל ענין יש בו הוראה, עאכו"כ בענינים של מצוות, שכן, אף-על-פי ש"המעשה הוא העיקר": לכל לראש צריך לקיים את המצוה כפשוטה: להפריש חלה, ולשם כך זקוקים לקמח מחמשת המינים, מעורב במים ושיעור המסוים, עכ"פ לא פחות מזה, ועי"ז מקיימים המצוה בברכה, עם כל הפרטים שבדבר – מ"מ, אח"כ מתבוננים בטעמי המצוה ורמזי המצוה ושרשי המצוה כמבואר בספרים.
וכמדובר כמה פעמים, כיון שהמצוות ניתנו לכל אחד ואחת – מוכרח שבכל מצוה נכללו גם רמזים ומוסר באופן המובן לכאו"א, אפילו לאדם שזה-עתה התחיל ללמוד יהדות, להיות ששייך ג"כ לתורה וכל מצוותי', לכן, יש לו ג"כ אפשרות זו, ולכן עליו ללמוד את רמזי המצוה – במעמדו ומצבו, בהיותו "מתחיל" בלימוד היהדות.
ענין הקמח, כיצד יוצרים קמח? אין הוא נוצר וצומח כך מלכתחילה – אלא צומחים גרעיני חיטים או שעורים וכיו"ב, א' מה' מינים, ואח"כ, האדם צריך לחפש עצות לטחון הגרעינים, שלזה נדרש מאמץ, כדי לטחון הגרעינים לחלקים גדולים, ועדיין אין זה קמח; כדי שיהי' קמח הראוי – יש להתאמץ ביותר, עד שנטחן לחלקים הכי קטנים, עד שקשה ביותר להבדיל חלק א' מחבירו, ולכן ישנם, עד לדין בפועל, ענינים שקמח בקמח מקבל דין של "לח בלח", ולא "יבש ביבש".
ואח"כ צריך לערבו במים, ולהתחיל בלישה, ועי"ז נוצר בצק, שבו אפשר לקיים מצות חלה, וכן מבצק זה – לאחר אפייתו בתנור – נעשה אח"כ "לחם לבב אנוש יסעד": על-ידו מתחברת הנשמה עם הגוף, והאדם יכול להמשיך ולחיות, ולנצל ולמלאת את חייו בתוכן המתאים למילוי חיי-אנוש.
והרמז בזה, כמבואר בקבלה, בחסידות ובמוסר, עד ל"תרגומו" באותיות פשוטות:
אשר הקב"ה נתן לבנ"י את העולם, באופן, שיהודי יוכל להוכיח, שהוא רוצה לבצע ולפעול את שליחות ה'. ולכן לא ניתן בידו קמח מוכן; אלא ניתנו לו דברים שמציאותם ישותם ומידתם מצד-עצמם – אינם לפי-ערך כלי קיבול האדם להיות "דם ובשר כבשרו", באופן שיתנו לו חיים הראויים לאדם, להיותם גרעינים שלימים, ובלתי שבירים וגמישים, ועשויים מקשה אחת, כדבר שאינו מתחשב בכל המתרחש סביבו, להיותו שקוע ברצונו הפרטי, במציאותו הפרטית ושכלו הפרטי וכו'; עד שיתכן שכל העולם לא יהי' נוגע לו.
ולכן הדבר הראשון שעליו לעשות – הענין ד"ונפשי כעפר": עליו להכיר מייד בקומו משנתו, "ראשית עריסותיכם", כמ"ש בחלה, ומבואר בספרי-מוסר, אשר "ראשית" כל, בקומו מן ה"עריסה", בקומו משנתו, צ"ל "תרימו תרומה להוי'" – יש להתרומם: תחת זאת שעד רגע זה הי' ישן – הוא מתרומם ורוצה להדבק בהוי', עוד טרם שנוטל-ידיו, ולכן אומר הוא "מודה אני לפניך מלך חי וקיים": הוא יודע, שעדיין אסור לו לומר שם ה', להיותו קודם נט"י. אולם, רצונו להדבק בה' ובתכלית, והרי אי אפשר להיות קשר נעלה יותר מבשעה שמכיר ש"החזרת בי נשמתי": כל מציאותו קיימת בגלל שה' נותן בו את נשמתו.
ואח"כ מתחיל בעבודתו בפרטיות, שתחת זאת שבקומו משנתו יש לו רצון תקיף, שכל תקיף ומדות תקיפות, ואינו יודע להיכן הם ימשכוהו ולמה יגררוהו, והלא יתכן שפעמים יסור וילך שלא בדרך הישר – ולכן, לכל לראש מבהיר הוא, שמציאותו הפרטית אינה תופסת-מקום אצלו: העובדה שהוא רוצה, והוא מבין, והוא בעל אהבה או יראה לזה – לא על-כך הוא בונה את חייו, כי יודע, ש"נפשי כעפר": לא רק שנחלק לשניים, שלש וארבע, אלא הוא נעשה קמח, ובקמח, כל פירור אינו תופס-מקום כלל, אין זה אלא מצד זה שישנם המון פירורים.
וכיצד נוצרים הפירורים? – ע"י עבודתו! ה' הלא יכל לבוראו מלכתחילה באופן שלא יהי' בעל רצון משלו, שכל משלו ומדות משלו; אלא לתת בו הכל מלמעלה ענינים של קדושה – אך רוצה הקב"ה שהוא יוכיח שהוא ממלא שליחותו בכוחותיו הוא – שיפעל "פירור" ו"טחינה", "טחינת" גופו ונפשו הבהמית, ורצונותיו השייכים לבשר ול"בהמה" שבקרב כל אדם.
אך אח"כ אומרת התורה, שאין זו אלא התחלה; לא זו התכלית, זוהי הכנה בלבד, ואח"כ, אדרבה, בהיותו "נפשי כעפר" – עליו אח"כ לדבק את כל פירורי הקמח יחד, כדי לעשות מהם דבר שיתן בו חיים.
כיצד עושים זאת? – ע"י מים. אשר, ענין המים כפשוטו, הוא, כמ"ש בגמרא תענית: מים "יורדים ממקום גבוה למקום נמוך". טבע המים הוא, שאינם מחפשים "להתעלות" ולהוכיח שיש להם מציאות, וביכולתם לטפס ע"ג קיר ישר, ע"ג קיר עקום, על הר גבוה ועל הר נמוך. אלא טבע המים הוא – לחפש: שמא נמצא כאן מקום שביכולתו לפעול בו להיותו למטה הימנו, ואליו הוא יורד: אין הוא מחפש ענין של הנאה, אלא מחפש ענין של פעולה כלשהי. ועם מי ניתן לפעול? – עם אחד שנחות הימנו, מקבל. הוא נעשה המקבל שלו. "מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך".
ועל זה אומרים, שזהו הדבר שיכול לדבק פירורים נפרדים, שיהיו באחדות אמיתית.
וכמדובר כמה פעמים בארוכה:
ישנן דרכים שונות כיצד להביא לאיחוד בני-אדם, ע"י מטרות שונות, שליחויות שונות ותפקידים שונים.
אך מאחר וזהו תפקיד הקשור עם דבר המוגבל, לכן, כל-זמן שהדבר בקיומו, להיות שזוהי אהבה התלוי' בדבר, חיבור התלוי בדבר, דביקות התלוי' בדבר – הנה כל זמן שהדבר קיים, מתקיים הקירוב, ומתקיים הקשר. אך כאשר "בטלה דבר" [ואם זהו דבר מוגבל, סוף-כל-סוף יסתיים, להיותו דבר המדוד ומוגבל] – אזי חוזר ובטל הקירוב והקשר בין הפירורים, בין פירורי הקמח.
אך כאשר מקשרים זאת בענין המחפש: שמא יכול לפעול משהו במקום נמוך, ואינו רוצה להתעלות לעצמו, אלא רצונו לסייע לזולתו – זהו דבר שאינו במדידה והגבלה, להיותו צדקה שהיא "שקולה כנגד כל המצוות", והחיות בזה וההוראות בזה מקורם בתורה, "אין מים אלא תורה".
. . . וזהו"ע המים המדבקים את פירורי הקמח, ע"י לישה, ואח"כ, ע"י לישתם יחד, נעשה מזה, עי"ז ש"אפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", כפירוש רבינו הזקן בזה, שנוטל כל עשר כוחות נפשו ופועל בהם "אפי'" ובעירה, מחממם ב"תנור", בחום ד"אחד", "השם אחד" – עי"ז נעשה מכל-זה "לחם", "לחם לבב אנוש יסעד".
ועי"ז מגיע לענין קיום מצות חלה, בהיותו "תרימו תרומה לה'" . . .
מאפשרים לכם לקבל
