לעבן מיט דעם רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

...הלילה, אור לחמשה עשר בסיון, בשנת פרז"ת (תרפ"ז) – אירע מאסרו של נשיא דורנו, המאסר הידוע, שכאמור, בשעת מעשה הי' נראה רק הענין הבלתי-רצוי בזה (שלא לנקוט ביטוי חריף יותר); אולם בסופו של ענין נתגלה, שעי"ז ולאח"ז ניתנה לו האפשרות לנסוע מחוץ לגבולות המדינה באופן ובסדר חיים כזה שיהי' ביכולתו להתנהג בכל עניניו, החל מעיקר עניניו – הפצת המעיינות, בתוככי הפצת היהדות בכלל – באופן בלי כל הגבלות, הלוך והוסיף ואור, עד כפי שנראה גם כיום.

וכמדובר, בשעת מעשה הי' נראה הצד השלילי ותו לא, ועד כדי כך שזה התבטא בענינים של תפילות ובקשות, וכו', כמובן וכמפורסם וכו' וכו' –  אח"כ התגלה, שלולא זאת לא הייתה כל אפשרות מצד סדרי המדינה וחוקי המלכות, לקבל היתר יציאה מהמדינה, ובאופן כזה [שיצאו] הוא וכל בני ביתו וכל הספרים והכתבים שלו וכל רכושו – משא"כ כשזה הי' באופן כזה.

והיינו כמדובר כמה פעמים בנוגע לגלות הראשונה ולקשיים הראשונים, עד לקשיים בעבודת פרך שאין כמוהו, ובגלות שאין כמוהו, גלות מצרים – שגם אז הי' "ירוד ירדנו", ירידה אחרי ירידה, ועד כדי כך, שהתורה מאריכה בתיאור הפחדים של יעקב אבינו, "בחיר שבאבות", מלכת מצרימה, אע"פ שהוא ידע שעוד מזמן אברהם אבינו ישנו הענין ד"ועבדום וענו אותם וכו'" – אעפ"כ הוא הי' סבור (מצד שכל דקדושה וחכמה דקדושה, "בחיר שבאבות") שהדבר יכול להתקיים באופן רוחני, וכפי שאכן הי' לאחרי זה, כמוזכר בנוגע לגלות מצרים, שבפעם הראשונה אכן נזקקו לכך [באופן גשמי], והא ראי' – כך הי', ופשיטא שהקב"ה אינו גורם צער ליהודים (ובפרט לעם היהודי כולו) באם רק יש דרך כלשהי לעשות זאת בלי צער, משא"כ לאחרי זה שהיתה [גלות] "בעבודת פרך ובחומר ובלבנים" כפשוטו – הרי לאחרי זה, כמבואר בתורה אור, כמוזכר כמה פעמים, שלאחרי זה נפעלים כל הענינים באמצעות "בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – דא ליבון הלכתא".

עד"ז בנדו"ד, ובפרט עתה שכבר זכינו גם לענין דמתן-תורה, ומתן-תורה שנה אחר שנה, עד מתן-תורה – 3300 פעמים, כמוזכר כמה פעמים – הרי בודאי, ובקשר ובפרט לביטול הגזירה, שכל הענינים שפעם היו צריכים לבוא ע"י ענינים הכרוכים בצער הגוף, וצער כפשוטו, עד"ז גם בנוגע לצער של נשיא דורנו, כענין המאסר בפעם הראשונה – הרי לאחרי זה, ובפרט לאחרי ביטול הגזירה ש"עליונים ירדו למטה" – מובן, שכל הענינים דלמטה יכולים להיפעל ע"י הענינים כפי שהם נפעלים באופן עליון – ברוחניות, ובתכלית הרוחניות – ע"י ענין היגיעה, או ביטול הגבלת ו"מאסר" על ענינים של הבנה והשגה בפנימיות התורה, שעד אז הם נמצאים ב"בית האסורים" – לא נתגלו בחוץ; אך בהגיע זמן זה, לאחרי ההקדמה דעבודת הפצת המעיינות במיוחד (שמעֵין זה) –

אזי יוצאים ידי כל עניני המאסר, וענינים הקשורים עם מאסר וכו' – ע"י ש"גואלים" ו"פודים" ענין בפנימיות התורה שעד-כה לא נתגלה מצד חושך העולם – הנה יהודים, בהיותם קשורים עם "תורה אור", ועבודתם היא להמשיך אור בכלל, ו"תורה אור", וב"תורה אור" עצמה – את המאור שבתורה, פנימיות התורה, בכל העולם כולו – הרי מובן בפשטות, שאפילו ענין זה אם כי בזמן הגלות, ולאחרי שעברו שנים כה רבות לאחרי מתן תורה וביטול הגזירה, הדבר הצריך מאסר כפשוטו – הנה מאז ואילך כבר יצאו בזה ידי חובה, ובפרט שהדבר אירע עם נשיא הדור, הרי הוא הוציא [אותנו י"ח], "את חליינו הוא נשא", כלשון הכתוב הידוע, ובמילא הוא גם הגביה (כהפירוש ב"[הוא] נשא" – ל' הרמה), שמאז ולהבא, כאשר מתייגעים להוציא מידי אופן בלתי-מובן ענין מסוים בפנימיות התורה, כהוראתו והנתינת-כח שלו והבקשה נפשית שלו לעסוק בהפצת המעיינות חוצה בפשטות, עאכו"כ – לעסוק בהפצת המעיינות חוצה בקרבו פנימה – לגלות ולהוציא את ה"מעין" מהעלמו בפנימיות הנשמה, הקשורה עם פנימיות התורה –

הוא מוציא "מעיין" זה, ומביאו חוצה בשכל נפשו האלקית, ויתירה מזו – אח"כ הוא גם ממשיך זאת בהסברה, בחכמה בינה ודעת, עד בשכל של הנפש הנוספת, נפש הבהמית, באופן המובן גם בשכל שלה, וזה פועל את מלוא ה"שטורעם", מה שבעבר (אמנם בגלות וכו', אעפ"כ מאיזו סיבה שתהי') הדבר הצריך אז מאסר ואח"כ יציאה מהמאסר – כעת איפוא יֵצאו ידי כך (וגם בשנים שלפני זה, עאכו"כ בשנים שלאחרי זה ובימים שלאחרי זה), ע"י הוספה ובמיוחד תוך ניצול נתינת-הכח מנשיא הדור, 

– [שנתקבלה ע"י] מאסרו כפשוטו, ושאח"כ הביא לג' תמוז – הגאולה החלקית, עד אח"כ לי"ב-י"ג תמוז, שנעשה אח"כ "יו"ט" בכל העולם כולו, והולך ומתפשט ואור ומיתוסָף, כשם שבנוגע לבקשתו ע"ד הפצת המעיינות, הרי מלכתחילה היתה ההדגשה, שסוכ"ס בהכרח שזה יגיע וישיג ויחדור את כאו"א מישראל, ללא-תלות באופן ההנהגה של אביו או של זקנו או אפילו ההנהגה שלו יום לפני זה – הנה משהגיעה אליו ידיעה זו, אזי מכאן ולהבא זו נעשית השליחות שלו, והתפקיד הנפשי שלו, תוך הבטחה שבודאי "יגעת ומצאת", ואפילו אם יתחיל שלא באופן של יגיעה – בלי לזכות עדיין ב"ומצאת" – מכל מקום הוא יקבל את מלוא ה"לפום צערא אגרא": לפי-ערך עשייתו בזה הוא יקבל את המגיע לו, וגם "אגרא": שכר הרי קשור גם עם "הישג יד" בעל הבית; לפי נותן העבודה, אם יש אצלו "הישג יד" גדול יותר – מחובתו ליתן אכו"ש לפועלים יותר יותר, ובפרט שהפועלים הם "בני אברהם יצחק ויעקב", ולפי הוראות נשיא דורינו שגם נשים ובנות תעסוקנה בזה – "בנות שרה רבקה רחל ולאה" –  הרי מובן, שנוסף על האמור והדגשתו שגם פנימיות התורה שייכת לנשים ובנות ללמוד זאת, ובפרט שזהו לא חידוש של תורת החסידות, אלא כמדובר כמה פעמים, כיון שאהבת השם ויראת השם ואמונה בהשם ו"ואהבת לרעך כמוך" וכיו"ב, הם מצוות שהם בשוה ממש אנשים ונשים [עד אפילו טף – אע"פ שבאופן של חינוך, אולם במלוא העצמה ("מיטן גאַנצן פאַרנעם")] – הרי מובן בפשטות שגם להם שייך הענין ד"הפצת המעיינות חוצה".