מכתב מהרבי מליובאוויטש לחג השבועות

ב"ה,  ימי ההגבלה לזמן מתן תורתנו, ה'תשמ"ג

ברוקלין , נ.י.

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה' עליהם יהיו

שלום וברכה!

בימי סגולה אלה, בודאי ינצלו כל אחד ואחת ימים אלה המיוחדים לתוספת הכנה לקבלת התורה, להתכונן ביתר שאת וביתר עז לקראת היום הגדול - "יום אשר עמדת לפני הוי' אלקיך בחורב" - לקבל תורת עולם שלא תהי' מוחלפת.

וצא ולמד כיצד התכוננו אבותינו לקראת היום הזה, החל מאותו יום בשורה שנתבשר משה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כלומר שמתן תורה בהר סיני היה תכלית הכוונה של יציאת מצרים, מעבדות לחרות, להיות עבדי השם ולא עבדים לעבדים, כולל גם לא עבדים ל"אל זר (יצר הרע) אשר בקרבך" - שאך זוהי חירות האמיתית והשלימה ; 

ומובן אשר כל האותות והמופתים שראו במצרים ועל הים, שהיו באופן דנגוף למצרים ורפוא לישראל, הפליאו וכוונו מוחם וליבם לאביהם שבשמים באהבה וביראה, כמים הפנים לפנים, כמו שהפליא בנושא זה אדמו"ר הזקן בספרו תניא קדישא, במשל הידוע ממלך גדול ורב המראה אהבתו הגדולה והעצומה להדיוט כו';

ומיד למחרת יציאתם ממצרים ביד רמה  - התחילו סופרים הימים והשבועות בגעגועים ובתשוקה וצימאון לאותו יום סגולה, אשר בו ירד הקב"ה על הר סיני לעיניהם וייתן להם חמדה גנוזה שלו, והיו מעלין בקודש מיום ליום בהכנה למאורע זה, וכל זה על פי הוראות (ועידוד וזירוז ועזר) משה רבינו, רועה ישראל, רעיא מהימנא מעודו ועד היום הזה ;

ובינתיים עוד הפלא הקב"ה חסדו והאכילם לחם מן השמים (מן) והוציא להם (והשקם) מים מסלע (בארה של מרים), והושיבם והקיפם ענני הכבוד, והוליכם במדבר - הרחק מכל הבלי העולם הזה וכו' - ולאחרי כל ההכנות אלו ועוד, לא היה די בזה, וכשהגיעו שלשה ימים קודם מתן תורה, עדיין היו צריכים להוספה בהכנה יתרה - בשלשת ימי הגבלה - לעלות למדרגה הכי עליונה, בכדי לקבל את התורה, תורת השם, בשמחה ובפנימיות.

מכאן מובן - ובמכל שכן וקל וחומר - איך צריכה להיות ההשתדלות וההכנה לקבלת התורה בדורותינו אלה, שהיא היא התורה שניתנה בהר סיני.

אבל מכיון שתורתנו, תורת אמת, אומרת, שהקב"ה אינו מבקש אלא לפי כוחו של האדם (ולא למעלה מכוחותיו), בוודאי נתן לכל אחד ואחת כל הכוחות וכל הדרוש אשר בבוא ימי ההגבלה וזמן מתן תורתנו – יקיים ויעשה כל זה (ובשלימות כרצון נותן התורה), ועל האדם רק להוציאם מן הכוח אל הפועל.

ואמר הכתוב ה' עוז לעמו ייתן (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו), וביארו ופירשו חכמינו ז"ל אין עוז אלא תורה – זאת אומרת, שעוד קודם נתינת התורה ניתנו הכוח והעוז לקבלת ולקיימה ובשלימות.

אמנם שלשת ימי הגבלה וזמן מתן תורתנו באים אחת בשנה, אבל מעין הכנה יתירה זו ומעין מתן תורה ישנם בכל יום, וכידוע הביאור בדיוק הלשון שבחותם ברכת התורה, בברכות השחר בכל יום וכן בעליה לתורה - "נותן התורה", בלשון הווה, שבכל יום היא נתינת התורה מחדש, ובמילא מובן שצריכה להיות הכנה לזה, ואמרו חז"ל וציוו - בכל יום יהיו בעיניך (כ)חדשים ממש.

וזהו בדוגמת "בהוציאך את העם ממצרים" חג הפסח, זמן חירותנו, אשר זכר ליציאת מצרים השנתי הוא בחג הפסח ובתחילתו, ונוסף לזה יש חיוב זכירת יציאת מצרים בכל יום, פעמים בכל יום, (לרבות הלילות), והזכרון השנתי (באופן דכל זכרון שבתורה - נזכרים ונעשים) שמוסיף חיות ואור בזיכרון שבכל יום ויום,

כן הוא בנוגע לנתינת התורה וקבלת התורה (וימי ההגבלה) השנתיים (אחת בשנה) בחודש השלישי ומהם נשפע שפע רב ומוסיפים חיות ואור בקיום הציווי יהיו בעיניך (כ)חדשים – בכל יום ויום, כל משך היום.

ויהי רצון אשר כל אחד ואחת ישלימו את כל ההכנות, ובפרט בימי ההגבלה, ועד – סיום שבע שבתות תמימות, ויקבלו התורה בשמחה ובפנימיות בזמן מתן תורתנו, ובאופן האמור, שיומשך ויפעול בכל יום ויום של כל ימות השנה, ובקרוב ממש יקויים היעוד: "קומה אלוקים שפטה הארץ (במשפט תורתנו, אשר היא משפט אלוקים – משפט איהו רחמים) כי אתה תנחל בכל הגויים" – וכמו שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

בכבוד ובברכה להצלחהבכל האמור

ובברכת חג שבועות שמח

ולקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

מנחם שניאורסאהן