מאת הרצל קוסאשוילי, COL

בימים אלו ממש מלאו שנתיים לקביעת הרופאים כי בדמי סוכרת מסוג 2. אין מה לומר, האפקט הראשוני היה מרתיע ובעיקר ממריץ. שכן באחת חדלתי ללעוס את כל אשר נקרה בדרכי ועברתי לתזונה מאוזנת וחסרת כל הנאה בעליל.

באדיקות פונדמנטליסטית גררתי את עצמי קילומטרים רבים בהליכה מהירה ובאיבוד קלוריות לדעת. כך, בהדרגה ובהתמדה איבדתי כשלושים קילוגרמים בחמישה חודשים. הפחד עשה את שלו ללא ספק.

אלא שהבעיה טמונה כמובן בכוחו האדיר של ההרגל ובהסתגלות הארורה לכל מצב, רע ככל שיהיה. אט-אט, זנחתי באותו יחס הדרגתי את משמעת הברזל בכל הקשור לאסור ומותר בתזונה, ולצערי, המצב כיום לא מי יודע מה משביע רצון. הקיבה שבעה ואף מפוטמת די צורכה והותר, אבל המצב הכללי רע, עד רע מאוד.

אבל זה עדיין לא מסביר ומצדיק את ההיטפלות אליי ולמראי החיצוני מצד כל עובר אורח שמרגיש מספיק "סחבק" איתי.

ומעשה שהיה כך היה:

"לכלכת הרצל, לא מתאים לך" התריס לעומתי י. עם כניסתי לבית-הכנסת לתפילת מנחה באחד מימות השבוע החולף לבית הכנסת השכונתי. שלא תטעו, חרף ההשתלחות של י. בי ובצורתי, י. ואני שוחחנו במהלך החיים אולי פעם אחת, וגם זה קרה בסיבוב כמה סיבות ואסונות טבע המתרחשות אחת לאלף שנה, כהסתברות הענן האיסלנדי שחג ברגעים אלו מעל אירופה.


(צילום: יוסי פרסיה, COL)

"מה עכשיו עשיתי לך"? שאלתי את י. בהלצה מאולצת. "מה זה? אתה חייב להוריד! איך השמנת שוב"? אמר לי בסבר פנים מאוימות, כולל הדגמה פנטומימאית של דוב גריזלי פרוותי ומדושן.

נו, שוין. האמת היא שלא הייתי אמור להתרגש מהערתו הרצינית והכנה להחריד של י. מיודענו, אכלתי כמוהו רבים וטובים לארוחת בוקר בימי חלדי, ואף הספקתי להקיא אותם החוצה מקרבי וחוזר חלילה.

רק שהפעם, זה היה מצחיק ומוגזם במיוחד. מילא י. היה נראה כמי שהתפרץ לחיינו מקטלוג אופנה משובח. אבל באמת התורה שאני הייתי הדוגמן במקרה הזה לעומת כרסו המשתפלת. הייתי מרחיק לכת ואף משווה את היחס ביני לבינו כהשוואה הגרוטסקית בין דוד לגולית. או כפרופורציה בין סיגריה סטנדרטית לסיגר קובני אורגינל בעבודת יד, ח"י רגעים משעת קצירה.

אפרופו סיגריות, תוסיפו לחיי הקשים את עובדת התנזרותי מעישון בחמשת החודשים האחרונים והנה לכם כל הסיפור. כל מעשן עם רקע שומני בחייו, יספר לכם על האפשרות הקלושה לפצוח בדיאטה במקביל להיגמלות מעישון.

זה או לתפוח למימדים של כדור פורח לטובת הוויתור על העלאת העשן, או לרשוף ולשחרר קיטור כרכבת ולשמור על גזרה מעוררת קנאה. לעולם לא ביחד. בדוק. ואני יודע שאין דבר יותר שנוא עליכם (המעשנים) וגם עליי, מאשר ההתנשאות של "הנגמלים החדשים" שחשוב להם להדגיש עד כמה אתה מסכן, בזבזן, מכור, נרקומן ומשועבד לעלי טבק ונייר עישון דק. אני לא בא להטיף מוסר, רק לעמת אתכם אל מול האמיתויות בטרגדיה הזאת שחובקת עולם.

מה שכן, לא נעלמת מעיניי העובדה, שבמקרה שלי מדובר באידיוט, שכבר הפסיק לעשן במשך שנתיים וחצי וחזר אח"כ ביתר שאת וביתר עוז להרגל הרע והממכר הזה.

בהחלט לא היה קל להפסיק לעשן, אבל מכיוון שהבטחתי לרעייתי שאני נגמל מהעישון בשלוש השנים האחרונות חמישים פעם לפחות, התחלתי להרגיש לא נעים ואפילו שקרן למען האמת. לבסוף, נכנעתי לבקשתה הנפשית ובי"ט כסלו השתא, עישנתי את סיגריתי האחרונה ולא יספתי עוד.

באוכל משום מה המצב מסובך קצת יותר. ראשית, בעוונותיי המרובים והמשובחים, הסכמתי לשמש כמבקר מסעדות באתר כיכר השבת, ותאמינו לי שהאתגר לא פשוט. אז נכון שמאז "רכשתי" לי "חברים חדשים" שמוכנים להסתפח בכל רגע נתון למסעדה חדשה בחסות תפקידי המפוקפק, אבל הקלוריות הארורות עושות את שלהן ויוצאות במחול מרושע במעלה ביטני הרופסת מארוחה לארוחה.

חוץ מזה, מעבר לקושי האנושי שבדיאטה, לכל אחד מאיתנו יש את רגעי השבירה הבלתי אפשריים הללו, לא? נניח עכשיו, ערב חג השבועות. אני לא יודע אם אתם מאלה שמסתפקים בגביניה תעשייתית חיוורת, פרוסת גבינה צפתית וכדור גלידה סינטטי בכדי לצאת ידי חובת אכילת מוצרי חלב בחג.

אבל בעדה שלי, בפחות משבעה מגשים של חצ'אפורי (מאפה בצקי ושמנוני במילוי גבינה איכותית עתירת אחוזי שומן)  החג הזה לא יעבור, ואפילו נמצא שם שמיים מתחלל הייתי אומר.

אני משוגע על כל מומחות הדיאטה ונביאות התזונה הנכונה והזעם שמסבירות באריכות מייגעת "איך אפשר לאכול וליהנות בחג מבלי להשמין". ומייד אחרי קביעתן המופרכת בעליל, הן מתחילות בזוועתיות למדוד ולאמוד כמויות גבינה ועוגות במנות של נידון למוות המייחל לעונשו בצינוק. אני רוצה לראות אותן מתחלפות איתי ושורדות יממה במטבח במחיצתה שלי אימי בערב החג. דיאטנית קלינית מוסמכת אעלק.


(צילום: יוסי פרסיה, COL)

מבלי להקל ראש ברעה הזאת שמכונה "משקל עודף", מה שנכון נכון. הסירטוק שלי קיים כבר בכפתוריו את "ולא קרב זה אל זה" ואף קיבל לאחרונה צורה של וילון במות שתמיד פעור לרווחה וההצגה היא אני, כרגיל. רק שזה עדיין לא מוריד בכהוא זה מהחוצפה ומחוסר הרגישות הבסיסית.

אם פעם היו מסתפקים ברמז דק ועקיף בכדי להעיר לך על כך שהבריאות, אפעס לא בקו שלך, היום כבר אי אפשר לצאת לרחוב מבלי שיעמוד מולך מישהו ויניד בראשו כמטוטלת בדאגה "כנה" בליווי הדגמת פיל תאילנדי מצוי במקרה הטוב, או בטפיחה זחוחה על הכרס כאילו היה אבטיח ראשון לעונה במקרה הרע. חוסר טאקט, כבר אמרתי?

ולא שחסרות דאגות וטראומות בחייו של השמן. החל מהמבטים המבוהלים של נוסעי המטוס שרואים אותך פוסע לאיטך עם מזוודת הטרול לכיוון מקומך תוך כדי שבירת מפרקות עדינה לאלה שכבר התמקמו במקומותיהם. וכלה בטראומת "החגורה הכפולה" ומגש האוכל שנפתח בזווית של 45 מעלות וכופה עליך אכילה בתנאי לוליין מיומן.

בכדי להמחיש את המשבר, אין כמו המבט אחוז האימה כדוגמא. מדובר במבט זוועתי במיוחד למי שטרם חווה זאת. משהו בסגנון: "בבקשה, לא! אלוקים, רק שהוא לא יישב לידי השמן הזה"!

לרוב, מדובר בתפילת שווא, שכן במקרה שלי מחצתי רבים וטובים לחלון המטוס בהותירי אותם לחסדי שקית ההקאה שתשמש להם כקטטר מאולתר. על לעבור דרכי אין מה לדבר כמובן. לא הייתם רוצים להסתכן בכיסי אוויר מיותרים כתוצאה מפעולות קימה וישיבה שלי, תאמינו לי. 

ולמרות כל זאת, אני יודע שלא בשמים היא וההגדרה המתאימה ביותר ל"דרעק" הזה היא: "הזנחה עצמית נפשעת". אין הסבר אחר לכך. השבר האמיתי הוא לראות את המבט המאוכזב של האישה. תגידו מה שתגידו, בעיניי, זה יותר גרוע מאלף אזהרות וחרמות מפורשות של הרופא.

אשר על כן, עקב מבט נוזף במיוחד שנרשם לחובתי בעוד אני גוהר מעל צלחת עמוסה שומנים וקלוריות להחריד, החלטתי לפצוח בסיבוב שני של "שינויי הרגלי אכילה", והפעם לתמיד. בכל זאת, יש גבול לאכזבות שאני יכול להנחיל לאשתי. היעד למבחן הכישלון או ההצלחה מבחינתי, הוא ראש השנה הבעל"ט. אבל כמו שאני מכיר את עצמי, על משקל "יודע אדם נפש בהמתו", התאריך לא סופי בהחלט, עם נטיה להארכה עד לתחנה הבאה-חנוכה. בתקווה שעד אז כמובן, ימציאו סופגניות נטלות שמן וסוכר ולאטקעס נטול לאטקעס...