הגב' זהבה אדרי, קריוירוג

המשאית המקרטעת נעצרה מול הבניין. שני פועלים החלו לפרוק מתוכה ארגזים ורהיטים. הגענו לדירה החדשה.

חדשה? לא ממש. בעצם ישנה מאד. נראה שזה זמן רב איש לא טרח לשפץ מעט או לצבוע. טיח מתקלף, רצפת עץ סרוטה ומשופשפת.

לא נורא, ניסיתי לנחם את עצמי. זה רק זמני. בוודאי בימים הקרובים נמצא מקום מגורים הולם יותר.

הבטתי סביבי ביאוש.

כל מי שעבר דירה מכיר את ההרגשה המתסכלת הזו . אין היכן לשבת, אי אפשר אפילו להכין כוס קפה... הכל בארגזים. לא יודעים ממה להתחיל. רוצה לפרוק את הארגזים, ולהניח את החפצים בארונות, אבל...אין עדיין ארונות. נקווה שנמצא פתרון זמני בימים הקרובים. כמה טוב היה לו השכנות בבניין היו שולחות ארוחת צהריים חמה. או עוגה.

אבל זה לא יקרה.

השכנים בבניין אינם שומרים כשרות. סביר להניח גם שאינם יהודים. בעצם, עד כמה שידוע לי, אנחנו היהודים היחידים בעיר ששומרים כשרות בינתיים...

היה זה יומינו הראשון בשליחות בקריוי רוג.

יום חמישי בשבוע.

איך מתחילים להתארגן? מה יהיה עם שבת? איפה קונים פה מצרכים? איך מבשלים כשעדיין לא הרכיבו את הגז? כשכל הכלים בארגזים? כשעדיין לא קנינו תנור?

למה בכלל הגענו לכאן? יכלנו לדחות את ההעברה לפחות עד אחרי שבת...

מילא. נעשה שבת מצומצמת. נפתח קופסאות טונה, נאכל ביצים וירקות. יש לנו קצת לחם שהבאנו איתנו. כשיגמר – נפתח קופסת מצות. נשתמש בכלים חד פעמיים.

אורחים? בשום אופן לא. רק זה מה שחסר לי. ממש לא מתאים. בע"ה, יהיו עוד הרבה שבתות לארח.

יצאנו לקניות בסופרמרקט, היחיד בעיר. צריך לקנות מצרכים הכרחיים לבית.

הסתובבנו בחנות בין המדפים, כשאנו משוחחים בינינו בטבעיות.

לפתע הבחנו בבנערה בוהה בנו כלא מאמינה. זה מחזה נדיר לראות רב בלבוש חסידי משוחח עם אשתו בעברית בעיר הזו. היא נגשה אלינו בהחלטיות, ופנתה אלינו בהיסוס.

נראה כי מעוצמת התדהמה הדיבור כמעט ניתק מפיה:

"מה?! מי אתם? מה אתם עושים פה ?" היא שאלה בעברית.

"אנחנו שליחים של הרבי! מי את?"

היא סיפרה שעלתה לארץ לפני מספר שנים, ללא ההורים. היא חוזרת בתשובה ולומדת בבית ספר דתי , מתגוררת בפנימיה. השבוע – הגיעה לחופשה לבית הוריה. מכיוון שהוריה אינם שומרים כשרות – היא אוכלת בעיקר פירות וירקות, ומעט מוצרים יבשים שהביאה מהארץ.

"אתם מישראל? איפה אתם גרים?" שאלה.

"עכשיו – פה בעיר" השבנו.

"באמת? איזה יופי! אז אפשר לבוא אליכם לשבת?"

"בוודאי! בשמחה!" שמעתי את עצמי אומרת. "בדיוק בשביל זה אנחנו פה!" והתכוונתי לכל מילה, באמת ובתמים.