אהבתו של היהודי כלפי ירושלים כבירתה הנצחית של היהדות נובעת מן התורה עצמה. עיר הקודש מוזכרת בתנ"ך מאות פעמים. התלמוד מפרט ומבאר בצורה מאוד מפורטת ומעמיקה את מהותו של הקשר שלנו לעיר הזאת. מצד שני, ותהיינה אשר תהיינה טענותיו של העולם המוסלמי, העיר מעולם לא מוזכרת בקוראן.

ניתן לשאול: "מדוע אנו מקדישים תשומת לב רבה כל כך למקום אחד? האם אלוקים לא נוכח בכל מקום?"

את השאלה הזאת ניתן להרחיב גם למימד הזמן. נוכל לשאול, "מדוע ימים מסוימים נחשבים למקודשים? האם לא ניתן לחוות את נוכחותו של הא-ל בכל זמן שהוא?"

התשובה היא שנכון אמנם כי ניתן לחוות את נוכחותו של אלוקים בכל זמן ובכל מקום, וזאת מפני שאלוקים הוא אינסופי ובלתי מוגבל ולמעשה ברא בעצמו את הזמן ואת המרחב, ולכן הוא נעלה על שניהם גם יחד. אף על פי כן, התורה (יצירה אלוקית שאף היא מתעלה מעל לזמן ולמרחב) מורה לנו כי ישנם זמנים מיוחדים וישנם מקומות מיוחדים.

כיוון שהתורה מייצגת את רצונו הבלתי מעורער של אלוקים, אנו רואים כי קדושת ירושלים לא פוחתת ולא משתנה. ירושלים תמיד הייתה ותמיד תהיה המקום הקדוש ביותר בעולם כולו.

למעשה, אנו מגלים כי קדושתה של ירושלים עולה על קדושת הר סיני. זאת משום שהקדושה שהתגלתה על הר סיני הגיעה דרך התעוררותו של אלוקים והתגלותו בפני העם היהודי. בני ישראל עצמם לא גרמו למתן התורה להתרחש. מצד שני, קדושת ירושלים באה ספציפית כתוצאה של מאמצים אנושיים. היו אלה ידי אנוש שבנו את בית המקדש וקידשו את אדמת ירושלים. עובדה זו מוסיפה עוד מימד לקדושתה המוחלטת של העיר.

המלך דוד, נביא גדול ככל שהיה, רכש את האדמה לבית המקדש מן התושבים המקומיים, ביודעו היטב את קדושת האתר הזה. זה היה המקום שבו אברהם עמד להעלות את יצחק לעולה. במקום זה הניח יעקב את ראשו וחלם את חלומו הנבואי על הסולם ועל המלאכים העולים ויורדים בו. אתר בית המקדש הוא ממש שער לשמים כאן עלי אדמות.

הלב היהודי נמלא רגש כשאנו מתקרבים לשריד האחרון של בית המקדש המצוי בידינו. הכותל המערבי, הידוע גם בשם כותל הדמעות, נבנה ככותל תומך במהלך השיפוצים שערך הורדוס בהר הבית שמעליו.

הו, הסיפורים שיכלו האבנים לספר! האבנים המאסיביות הללו מכילות את כל כאבי הלב ואת כל הסבל בהיסטוריה היהודית. מליוני דמעות נשפכו שם ומליוני תפילות נאמרו שם, במקום המקודש הזה. האבנים הנמוכות יותר לוטשו בידי הידיים שנשענו עליהן וליטפו אותן, כאשר אינספור יהודים נגעו בפניהן המקודשים בנסיון לגעת, לכאורה, ב"פניו ולבו של אלוקים".