לעבן מיט דעם רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

בהמשך להאמור, ענין השייך לכאו"א מישראל, כאמור לעיל שכאו"א מישראל, אפילו זה השייך בסך-הכל ל"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" – נתבע הימנו, ונותנים לו כח, ללמוד את אותו פרק באופן שבזמן זה, בעת הלימוד, הוא נמצא במעמד ומצב של "תורתו אומנתו", ואומרים לו, כי זהו עד באופן כזה בדוגמת ר' שמעון בן יוחאי שפעל המשכת מטר כפשוטו על ידי לימוד התורה – הנה אצלו הדבר ג"כ בגדר "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך", עד ב"לעשותו" [המשכה בגשמיות], כמדובר לעיל, על אחת כמה וכמה, שהדברים אמורים כלפי אלו אשר בכל אופן "קרובים" הם מצד התעסקותם, מצד מעמדם ומצבם בעולם הזה, ללימוד כזה שמצריך בחי' "תורתו אומנתו".

והיינו – אלו שהם בלשון הידוע בתורה: "יושבי אוהל": אין להם דאגות הפרנסה, מאיזו סיבה שתהי', [או על כל פנים לא צריך להיות להם דאגות הפרנסה, אין זאת אלא שהוא מגרה בעצמו את היצר לדאוג... אף על פי שפרנסתו מצוי' ואין לו מה לדאוג בזה], שאז הרי הם קרובים יותר ומהם נתבע יותר הענין של "תורתו אומנתו" – לפי שאין לו דאגות שבגללם הוא יצטרך לבטל זאת, ("מבטל בלאו הכי").

והיינו, כאמור, יושבי אוהל בכלל, כולל רבנים ומלמדים וראש-ישיבות, על אחת כמה וכמה שזהו מענינם של תלמידי הישיבות, או תלמידי חדרים, [או תלמידים באיזה שם שרק יקראו לזה], על אחת כמה וכמה – תלמידים חברי כולל, שענינם, שמסירים מהם כל עניני דאגות שונות ומשונות, ומעמידים אותם בד' אמות של תורה ולימוד, ואם הם רק רוצים – אין להם ענינים המבלבלים; רק שהדבר תלוי ברצונם.

ולא באופן נסי – זו דרך הטבע: זהו המעמד ומצב של "תלמיד" של מקום לימודי תורה, לא משנה באיזה שם זה נקרא. היות שהוא "תלמיד" הרי שנותנים לו צרכיו, הן בגשמיות והן ברוחניות; תפקידו ושליחותו ו"אומנתו" היא, ה"אומנות" שלו היא – לשבת וללמוד תורה!

וכיון שזהו בדרך הטבע, שהעמידוהו במעמד ומצב כזה – הרי זו נתינת-כח בגלוי לעשות כן בפועל, שאז הרי על אחת כמה וכמה שכך צריך להיות מעמדו ומצבו, כאמור – כל היושבי אוהל, על אחת כמה וכמה – תלמידי ישיבות, חברי כולל, או כל שם אחר שיש לזה, כל עוד התוכן זהה לענין של ישיבה או ענין של כולל. ולכן מתעוררת פליאה הכי גדולה בשעה שרואים תלמיד ישיבה, חבר כולל, שבמֶה מתעסק? – בעסקנות ציבורית, בענינים נוספים שאין כאן המקום להאריך בזה:

בהגיעו לבית-הכנסת – הוא מתחיל להרעיש ("טומלען") אודות עסקנות-ציבורית, והוא מעונין שיהי' "קולו נשמע", לא רק שיתנו לו לדבר, ולדבר באריכות, אלא שאכן יהי' "קולו נשמע" – שישָמעו לקולו ("מ'זאָל אים פאָלגן")... ומיד הוא "נכנס" להתלהבות המדות – היפך ענינה של ספירת-העומר; מה סיבת תוקף [המדות]? – היות ש"תורתו אומנתו", מובן שכאשר הוא מחוֶה דעתו אודות "מטר", אודות עסקנות-ציבורית, כיצד לדעתו צריך לנהוג רב, ומלמד, ועסקן וסוחר וכו' – מה זאת אומרת שאין קולו נשמע?!...

ומיד זה גולש לתקיפות המדות, ומיד זה גולש לתוצאות שבדבר, עם כל הענינים הכרוכים בזה.

התמיהה, כאב-הלב והצער שבדבר הם לא רק על הענינים האסורים פשוט על-פי שולחן-ערוך: אם זה "מלבין פני חבירו", אם זה ענין של גאוה, אם זה ענין של ישות, או ענין של גסות, [על כל פנים שהרוחניות שלו היא באופן "גס", כפי שמסביר רבינו הזקן את הלשון בתורת-אמת "גסות הרוח", שיש לו רוחניות, אלא שהרוחניות צריכה להיות באופן עדין, ואצלו באיזה אופן זה קיים? – זו "גסות הרוח"].

והרי "לאו בשופטני עסקינן": מה זאת אומרת לעשות ענין שהוא היפך השולחן-ערוך, אשר רחמנא ליצלן קורה לזמן מן הזמנים שהוא לא נרתע אפילו מהלבנת פני ישראל ברבים, עד אפילו הלבנת פני חבירו ברבים; הצער הכי גדול הוא – על כללות הענין:

העמידו אותך במעמד ומצב שאתה תלמד תורה, העמידו אותך שתלמד תורה במעמד ומצב של "תורתו אומנתו" – מה אתה מתערב במתרחש בעסקי בשר וחלב? מה אתה מתערב בעסקנות ציבורית? ואתה לא רק "מתערב" בלבד – אלא מתוך להט ("קאָך") גדול יותר מהלהט שלך בלימוד התורה! אפילו שיש לך להיטות מבפנים – למה לך להראות את המעמד ומצב בגלוי, באיזה מעמד ומצב אתה מצוי?!

ופלא גדול יותר, שהעומדים סביבו – שוקעים בשקלא-וטריא בענין הבשר וחלב; שוכחים על עיקר הדבר: הוא יש לו שליחות ללמוד תורה – מה נוגע לך מה קורה עם הבהמה, ועם המשגיח על הבהמה.

זהו [אמנם] דבר הכי גדול: צריכה להיות כשרות האכילה ושתי', במילא צריך להיות רב פוסק, מכשיר, ומוכרח להיות משגיח, ולא היתה כזאת בישראל שיסמכו על בעל-הבית, הגם שהוא ירא-שמים באמת, הנה בכל תפוצות ישראל נדרש משגיח, והמשגיח מתמנה לא ע"י תלמיד ישיבה – לא היתה כמותה בישראל; הוא מתמנה על ידי זה שקיבל סמיכה מרבני הדור שקדמו, שאליו ניתן (דור אחר דור) הכח להסמיך ולקבוע את זהות המשגיח.

הפשט הוא לא רק, שלא הוא זה שצריך למנות את המשגיח; לענין כולו אין כל שייכות אליו! וכיון שאליו אין לענין כל שייכות – במילא יוצאים אצלו ("קומט ביי אים אַרויס") דרכים עקלקלות: הוא אומר שלא כדבעי, עד להיפך מתורת אמת. וכל העומדים סביבו, על מה הפליאה? – הפליאה היא שמתווכחים אודות הבהמה עם (להבדיל) המשגיח! – לא מתווכחים איתו: מה הוא עושה; כשמדובר אודות בהמה ומשגיח – מה אתה עושה בד' אמות אלו?! קח גמרא, קח מאמר חסידות, ושב ללמוד! וכאמור, זה קאי על תלמיד ישיבה, על חבר הכולל, על ראש-הישיבה, על מנהל הישיבה, זה קאי אפילו על השוחט עצמו ועל המלמד עצמו: זה לא מתפקידם; הם צריכים לשמוע מהרב מה עליהם לעשות – אין מתפקידם להביע דיעה! וכאמור, אין זו הנהגה ד"מילתא דחסידותא" של מסכתא אבות – זהו מנהג מדורות קדמוניים, עד הדור הזה שכך היא ההנהגה.

 צריכים לבחור מיהו הרב? – זה שייך לז' טובי העיר, זה לא שייך לתלמידי הישיבה, לחברי הכולל; מה זה שייך אליהם – הם לא צריכים לבחור רבנים, הם צריכים לשבת וללמוד!