סירוב פקודה. הרב שרלו: נגד. המציאות המדינית החדשה עלולה להעמיד מפקדים וחיילים רבים בפני הדילמה הפנימית האם ליטול חלק בפינוי ולציית לפקודה ביום שתינתן. התלבטות זו נובעת ממקומות אמיתיים – אוי לה לחברה בה חייליה אינם מלאים דילמות פנימיות, ואוי לה לחברה אם היא לא מכירה בקיומן של פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן וחובה על החיילים לסרב למלאן. התבלטות אינה קיימת בחברה בה ניתן "להתפטר" מהצבא" או למצער – בחברה פשיסטית, בה הציות לפקודה נעלה מכל ערך. נכון היה מבחינה דמוקרטית כי חיילים לא יועמדו בני דילמה זו, כיוון שהכלי להשלטת החוק והסדר במדינה הוא המשטרה ולא הצבא. ברם, אין אנו עושים את כל מה שהוא נכון, ובמסגרת זו יש לומר דברים ברורים: חובה לציית לפקודה, גם אם היא מחייבת לצערנו הגדול והנורא פינוי יישובים, הנתפשים בעינינו כהתערטלות נוספת של מדינת ישראל מזהותה היהודית. חובה לציית לפקודה גם אם ארץ ישראל היא ארצנו, וקיימת מחויבות דתית וציונית ליישב את מלואה. חובה לציית לפקודה גם אם מדובר בצורך להרוס את בית עצמנו או קרובנו. חובה לעשות זאת בשל העובדה שזהו חוט השידרה של הקיום המשותף שלנו. בלעדיו אנו קורעים את החברה לגזרים, וחובה לעשות זאת בשל פיקוח הנפש של מדינה שאין בה נורמה של שלטון מסודר וביצוע החלטות. האם ללא גבול ? חס ושלום. אין אדם בעולם שמותר לו להיות מחויבת למדינה ללא גבול. לא לחינם נקבע בחוק העיקרון של פקודה בלתי חוקית בעליל, והגדרתה כפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. קביעה זו מתאימה מאוד לדברי הרמב"ם עצמו, המדבר על גבולות הציות בפקודתו של המלך. ברם, מצבים אלה נמצאים בגבולות הקיצוניים של המציאות ואינם סדר היום של מדינה. שימוש במינוח "פקודה בלתי חוקית בעליל" במקום בוא אין מדובר בכזו, אינו אלא מניפולציה מכוערת על יסודות הקיום, וסכנה ממשית לטהרו של המוסר, ולפיקוח נפש של רבים, שינופפו כל אחד בהגרתו האישית של פקודה זו, וייהרסו את הצמח הקטן שהתחלנו להצמיח במדינת ישראל. מעבר לכך, גם במישור הפרקטי הסירוב הוא כלי מוטעה. לא זו בלבד שאין הוא משיג כל מטרה אלא משניא את המשתמשים בו – ציבור אינו סולח למי משצמיד אקדח לרקתו ויוצר מאזן אימה פנימי, המנסה בכוח אלים לכפות את רצונו. דבר טוב אחד לא מולד לארץ ישראל ולחברה היהודית מסירוב פקודה. מעבר לכך, סירוב גם פותח פתח מוצדק לסירוב הדדי – זה מסרב לפינוי וזה מסרה להגן על מה שצריך; זה נענה לצו מצפונו האוסר עליו להסגיר חלקי ארץ ישראל לאויב וזה נענה לצו מצפונו האוסר עליו להיות צבא "כיבוש", והחברה הישראלית שבה לימים הביאו לחורבנה. הרצון לשנות את אופייה של החברה ואת מדיניותה צריך להיות מתועל לכלים אחרים בהם משפיעים על המציאות: הדיאלוג, השכנוע, בניין מודל מופתי הגורם לאחרים לרצות לחקותו ועוד כלים אנושיים ראויים. כמו לאכול חזיר סירוב פקודה. הרב דרוקמן: בעד. פינוי יישובים דומה לאכילת חזיר. עם כל קדושתם של מצוות התורה וחוקיה, נדחים הם (ברוב המקרים) בפני הלכה אחת ויחידה והיא; "פיקוח נפש". הלכות "פקוח נפש" מבוארות בספר ה"שולחן ערוך" ויש להן השלכות למצבנו העכשווי. ההלכה פוסקת, כי דווקא בגלל החשש ל"פיקוח נפש" נאסרת התפנות של יהודים ממקומות יישובם במקרה ונוכרים מבקשים לחדור לתחומם. זאת, אפילו כאשר מגמתם המוצהרת של הנוכרים היא - רק על "עסקי קש ותבן", כלומר; רשמית הם אינם מכריזים על כוונות רצח והתאבדות, אלא פניהם מועדות לגנוב תוצרת חקלאית בלבד. באה ההלכה ואומרת, שאף בסיטואציה שכזו - איסור חמור על יהודים להירתע ולסגת! וכל כך למה? כי הנוכרים באים אמנם אך על "עסקי קש ותבן", ברם, ברגע שהם כבר יחדרו ליישוב - "משם תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם", ואו-אז, יסוכנו חייהם של בני ישראל הגרים בכל הארץ (לא רק ביש"ע אלא גם בגבעתיים). כלומר, פינוי ישובים משמעותו ההלכתית; יצירת מצב של סכנה קיומית ("פקוח נפש") לבני העם היושב בציון! (יש לציין כי רבים מפוסקי ההלכה אוסרים על התפנות מכל חלקי ארץ ישראל מטעם "מצות ישוב ארץ ישראל" גרידא. לפי דעות אלה בהלכה, חייבים אנו להחזיק בכל שעל בארץ הקודש אף אם יהיה כרוך הדבר חלילה בסיכון). ועתה, הבה נתאר לעצמו תסריט שכזה; השר הממונה על ביטחוננו הוא, לצורך העניין, אברהם פורז, והנה הוא, בהינף יד מורה לשלטונות הצבא לשחרר פקודה (נניח בשם האידיאה של "מדינת כל אזרחיה"), כי במטבחים הצהליי"ם יבשלו חמץ בפסח מטובל ברוטב של חזיר. למותר לציין, כי לו אני הייתי משרת כטבח בצה"ל, בודאי שהייתי מעדיף להיכנס לצינוק ולא לפרוק עול מלכות שמים. כי הכיפה שעל ראשי, כמו אצל רבים, איננה קישוט סמלי גרידא, אלא ביטוי רציני ומהותי לקבלת עול מלכות שמים. סירובי זה לא ינבע כמובן מסיבות פוליטיות, אלא מסיבות הלכתיות טהורות אשר הן בציפור נפשי! פקודה הדורשת מחייל אשר יראת ה' בליבו ומורא שמים על ראשו (העולה על מורא בשר ודם), לגרש את הוריו אחיו ואחיותיו מביתם ולטרנספר אותם ממקום יישובם, אינה רק פקודה מצמררת המעידה על התאבנות כל רגש אנושי יהודי ולאומי - אלא, אף מבחינה הלכתית נטו: "דגל שחור מתנופף מעליה".