לעבן מיט דעם רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

בקשר לזה יש סיפור מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וכבר נדפס), שהנקודה בזה היא, שהצמח צדק לאחרי ההסתלקות של רבינו הזקן היו לו כמה שאלות וענינים שרצה לברר אצל אדמו"ר הזקן, ולא עלה בידו – לאחרי כל העצות שהוא עשה – לפעול שאדמו"ר הזקן יתגלה אליו.

עד שאירע שהוא הלך להתפלל, וזה הי' ביום היריד; ומדובר אודות תפילה, שאז הדין הוא שאסור להתעסק בשום צרכים קודם התפילה; לא תפילת מנחה – מדובר אודות תפילת שחרית, וכבר הלך עם הטלית ותפילין ככל אריכות הסיפור.

הי' זה יום היריד – ניגש אליו איש פשוט, וביקש הלוואה כדי לקנות עגל שבאמצעותו הוא ירויח את פרנסתו. והוא אמר לו, שילוה לו לאחרי התפילה. אחר כך, כשהמשיך ללכת, הוא תפס, שיתכן שזה נוגע לו בפרנסה – הוא חזר לביתו, ולקח משם את סכום הרובלים, ונתן לו.

ואחר כך, בבואו לבית הכנסת, הוא ראה... את אדמו"ר הזקן בפנים צהובות.  עד כאן סיפור המעשה.

לכאורה אין זה מובן:

כל יום לפני התפילה צריך לומר – כפי שהביא זאת רבינו הזקן בסידור (שמכאן הוכחה שהדבר שייך לכאו"א) – "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", שזהו היסוד של גמילות חסדים וצדקה וכו', כדברי הרמב"ם, שלמרות שכל פרט הוא מדבריהם – אבל כולם נכללים במצות "ואהבת לרעך כמוך", וכפי שהצמח צדק עצמו מבאר ב"מצות אהבת ישראל", ופשיטא שאצל הצמח צדק – ה"נכון לומר לפני התפילה" הי' עם כל הכוונות, עד כפי שהדבר נפעל בפועל.

ובכן, במשך כל הימים הללו, בכל יום קודם התפילה, אפילו בשבת, הוא קיבל על עצמו לקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ואעפ"כ – זה נמנע ממנו?!

ובוודאי היו בימים הללו כמה פעולות של צדקה, ולא רק בוודאי – אלא זה דבר שאין בו ספק כלל: זה דין בשולחן ערוך, שמקורו בהלכה פסוקה בגמרא, כי "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", וזה מובא בהלכות תפילה של ימות החול; בטוח הדבר שהצמח צדק "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" בכל יום ויום, ואעפ"כ זה נמנע ממנו!

מתי עלתה בידו, ועד שנעשה מזה סיפור; סיפור של נשיא, שמהוה הוראה – דוקא כאשר הוא נתן זאת באופן שבשולחן-ערוך לא הי' לזה נתינת מקום: מצד "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" לא הי' לו לתת גמ"ח זה – מסתמא הוא נתן פרוטה בבית-הכנסת, או בעודו בביתו; לא הי' מדובר אודות נתינת גמ"ח לצורך מסחר של מאן דהו, מה גם שקודם התפילה הוא הי' טרוד בהכנות לתפילה, כולל ההכנה של נתינת הצדקה, אבל כאן מדובר אודות פרנסה, פרנסה של יהודי שני, פרנסה כפשוטה, וכל הענין אינו אלא – ענין הזריזות, כמ"ש באגרת הקודש, שענין ה"עקידה" כשלעצמו אינו מעורר התפעלות, אבל העובדה שזה הי' בזריזות – היא ה"עומדת לנו", כי אברהם הראה בכך, "וישכם אברהם בבוקר", בזריזות ובחפץ, עם כמה וכמה לשונות שנמנו שם.

ובפרט שכאן יש מקום לטענה שיש לה יסוד בשולחן ערוך, כי מ"בית הכנסת" צריך לילך ל"בית המדרש" ואחר כך צריך להיות "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", כולל גם מצוות מעשיות, שבכללותם הוא הענין דגמילות-חסדים; אבל כאשר זה הי' אצלו דוקא באופן כזה, למרות כל הענינים האמורים, אשר בזה הי' בידו לטעון שאפשר להסתפק ב"כמוך": אילו הי' מדובר אודות הפרנסה שלו – הוא ג"כ הי' עושה זאת לאחר התפילה; ואעפ"כ הוא עשה זאת, וחזר מבית הכנסת [או מההליכה לבית-הכנסת] לביתו, כדי לדאוג לפרנסה של יהודי אחר על הספק, [יתכן שגם אם הי' נותן לו לאחר התפילה הוא הי' מרוויח אותה פרנסה, אבל הרי מידי ספק לא יצא], הנה קודם התפילה, ובאמצע ההכנות לתפילה וכו', ובסך-הכל נפלה ברעיונו הקס"ד הזו, והזריזות (שמראה על החפץ) – היא שפעלה שאדה"ז נראה, ונראה בפנים צהובות.

סיפור זה מהוה גם, כמדובר כמה פעמים – זהו סיפור שנעשה חלק מהוראות רבותינו נשיאינו, באיזה אופן צריכה להיות אהבת-ישראל, שאפילו שהוא מתחיל לשכנע את עצמו שאפשר להסתפק ב"כמוך" – אומרים לו: לא! הרי לך סיפור זה: להגיד כלפי הצמח-צדק, "פרנסה" קודם התפילה – היפך השולחן ערוך; זה בכלל לא עולה ברעיונו, הוא בכלל לא צריך שולחן-ערוך בשביל זה, אבל כאשר פוגשים יהודי שני, וזה בסך-הכל חילוק של שעה לפני או שעה אחרי התפילה – עוזבים את כל הענינים, ומקיימים "ואהבת לרעך כמוך" במעשה בפועל – לתת גמילות-חסד, שעי"ז מתגדלת האפשריות של פלוני בדרך-הטבע להשיג פרנסתו  – "מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה"; בכל מקרה הי' הקצב מקבל את מה שנועד לו לכאורה, עאכו"כ אם הצ"צ הי' נותן לו באותו היום, אבל לאחרי תפילת השחר, אלא – שכל זה בגדר חשבונות; אבל בנוגע לקיום מצוה – אזי יוצאים מהחשבונות!

וזוהי ההוראה בנוגע למעשה בפועל גם בהענין ד"ואהבת לרעך כמוך" במעשה בפועל – על פי המבואר בארוכה לפני זה, שמזה מובן גם בנוגע לכל הג' קוין של תורה ותפילה, נוסף על הקו דגמילות-חסדים: בסיפור זה גופא רואים, שלא הי' מספיק שהצ"צ יאמר לו שהוא יתן לו, במילא יכול כבר הקצב לילך לחפש עגל – אלא הי' עליו לתת לו בפועל דוקא, שמזה מובן המדובר כמה פעמים, שצריך להיות המעשה בפועל בכל המבצעים, מתחיל מ"מבצע חינוך" – לא יודעים מה יהי' בעוד רגע: האם הוא יקבל את הילד, והאם אמו של הילד תרצה לשמוע את דבריו; כיון ד"אתי לידי'" באותו שעתא חדא וברגעא חדא – תיכף עליו להשתדל שהילד יקבל חינוך כדבעי, שחינוך כדבעי הוא – חינוך על יסודי התורה והמצוה. ועל דרך זה בכל המבצעים, כמדובר כמה פעמים.