גל הגינויים שהציף אותנו בעקבות פרסום תכנית הבנייה ברמת-שלמה בירושלים יצר, כרגיל, שתי תגובות סותרות. היו שמיהרו להכניע את הראש לפני הפריץ העולמי, והצטרפו למקהלה הטוענת כי לא צריך לבנות בירושלים, ולפחות לא ב'עיתוי' הזה (אגב, תמיד כשבנו בירושלים טענו שאין זה ה'עיתוי' הנכון). כנגדם היו שחשו כי יש גבול להתרפסות ולשאיפה למצוא חן בעיני העולם, ותבעו להודיע קבל עם ועולם כי הבנייה בירושלים תימשך ללא שום מגבלות, בדיוק כפי שבונים בתל-אביב ובחיפה.

ושוב, כרגיל, הדיון הציבורי מתמקד בפרשה הנקודתית בלי לנסות לראות את התמונה הכוללת. אולם כאשר מביטים בתהליך העובר עלינו בעשורים האחרונים, רואים כי המחאות על בנייה בירושלים הן תוצאה טבעית מההידרדרות במדרון החלקלק שאנחנו גולשים בו.

תוצאת הנסיגות

בימי ועידת קמפ-דייוויד הראשונה, כאשר התנהל המשא-ומתן מול מצרים, קיווה ראש-הממשלה דאז שהוויתור על סיני יציל את יהודה ושומרון. אחר-כך התברר שבדיוק ההפך מזה קרה. במקום שהעולם יעריך אותנו על שהסכמנו למסור לידי המדינה שתקפה אותנו את השטחים שמהם נוח לה להילחם בנו, העולם רק הגביר את הלחצים לעוד ויתורים ועוד נסיגות.

הוגה רעיון ה'התנתקות' טען כי עקירת חבל-ארץ פורח ומשגשג אחד, גוש קטיף, תציל את גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון ותאפשר לבסס את מעמדה של ירושלים המורחבת. עשרים ושניים יישובים נהרסו עד היסוד, ותושביהם עדיין מלקקים את פצעי הגירוש והחורבן ולא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. ואילו העולם וארה"ב בראשו – הם רק הגבירו את הלחץ נגד בנייה כלשהי אפילו בגושי ההתיישבות ובירושלים.

היו ימים שהעולם כמעט לא העלה על הפרק את ירושלים. באותם ימים הייתה הסכמה רחבה שירושלים לא תחולק לעולם וכי היא תישאר עיר מאוחדת בריבונותנו. בעקבות זאת נבנו בירושלים שכונות-ענק, ושינו את כל המאזן הדמוגרפי של העיר. עובדה היא שרוב תושבי ירושלים היהודים מתגוררים כיום בחלק המזרחי של העיר, ששוחרר במלחמת ששת-הימים.

הלחץ נגד בנייה בירושלים התפתח רק כאשר נבעו סדקים בעמדה הישראלית, ובעקבות תהליך הוויתורים והנסיגות. במדיניות העולמית מוחאים כף לרגע אחד למי שנכנע ללחץ, אבל מבינים מיד את משמעות הדבר – זו מדינה שאפשר ללחוץ עליה ולהכניעה. לכן ככל שנכנעים ללחצי העולם, מזמינים בכך עוד ועוד לחצים.

אין תהליך שלום

אבל אף-על-פי שירושלים ממקדת את הסערה הציבורית, השאלה האמיתית איננה ירושלים והרגשות שהיא מעוררת בלב כל יהודי. אין כאן שאלה של ירושלים מול שלום, או בנייה ביהודה ובשומרון מול שלום. עצם העמדה כזאת של השאלה היא הטעיה והולכת שולל.

האמת הגדולה, שאותה יש לצעוק מעל כל בימה אפשרית ושעליה חשוב לחזור עד אין-סוף, היא – שהתהליך הנורא הזה אינו מביא שלום! זה תהליך שכולו שקר והונאה. אין תהליך שלום! פניהם של הערבים אינם לשלום אלא להרס מדינת היהודים, ואנחנו במו-ידינו מעניקים להם את הכלים להגשמת שאיפותיהם.

הטרגדיה הגדולה היא, שהערבים אינם מסתירים כלל את כוונותיהם. כבר שבע-עשרה שנים מתנהל כאן כביכול תהליך שלום, והשלום האמיתי רק מתרחק מאיתנו. האם חלה התמתנות כלשהי בצד הערבי בכלל ואצל הפלסטינים בפרט? – לא דובים ולא יער. להפך, השנאה נעשתה יוקדת יותר והחינוך שהם מעניקים לילדיהם הוא לשלילת עצם קיומנו, מתוך זריעת אנטישמיות שכמותה אין למצוא בשום מקום בעולם.
הגיע הזמן להתפכח מהאשליות, להפסיק להיבהל מגינויי העולם ולעשות מה שהתורה מצווה אותנו: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה".