מאת הרצל קוסאשוילי, COL

פרולוג:
כמי שהחזיק מעמד יפה תחת מילות וכנויי גנאי כאלה ואחרים בתקופות שונות בחיי, התעטפתי הבוקר בשלווה מוזרה חרף יום הולדתי ה-34! "אתה זקן" ירה לעברי חברי לעט ולצרה, בניסיון חסר-סיכוי לחלץ ממני עווית של כעס או משטמה כלפיו.

"זקן לא, אבל אני בהחלט בכיוון", עניתי לו ברוגע. כאחד שער לעובדה שהשעון הביולוגי שלי כבר לא יהיה שוויצרי, עצרתי בכמה תחנות בחיים המשעממים שלי עד כה, ואלו הם, בתקווה ששמתקפת הנרקסיזם הזאת תשעמם אתכם פחות.

הפחד:
עודני זוכר בצלילות ובבהירות את הריצה המטורפת במסדרון הצר והמשובש שהוביל לכיתת הלימוד. במרחק הזמן הניכר קשה גם לי להאמין, אבל רגליי הקטנות (אז) נשאו אותי בגאווה ובמהירות.

הרקע בקצרה: אחד החברים הפוחזים שלי יידה אבנים באדיקות ובסבלנות לעבר השכנים הערבים שחיו (יחסית) עד לאותם רגעים, באידיליה מופתית עם מתחם התלמוד תורה הישן בלוד, למי מכם שהספיק לשכוח.

היינו ארבעה ילדים נועזים וחצופים, בגיל 9 לכל היותר, בעקבותינו דלקו ההורים הערבים במיטב הרעלות והגלימות עם סלעים בינוניים בידיים וזעם מתפרץ וגלוי בעיניים.

הסתגרנו בכיתת הלימוד מבוהלים עד לשד עצמותינו מהדפיקות הרמות על הדלת ומהניסיונות הכנים לתלוש אותו מהמקום ולבצע בנו שפטים. היינו כאמור ארבעה בסיטואציה המופרכת והמזעזעת הזאת.

עבדכם הנאמן, בנוסף לאחד שכיום מככב על תקן זמר מצליח בסגנון "קרליבך" בלוס-אנג'לס שבקליפורניה, השלישי משגיח כשרות והרביעי איננו איתנו בעולם הזה כבר קרוב לארבע שנים.


"בגיל 4, לפני שלושים שנה בדיוק, כשעוד יכלו להניף אותי..."

האבסורד הוא שאני נקלעתי למקום די במקרה. ז"א, למרות היותי מודע להשגחה העליונה שכיוונה אותי (ובגדול) למקום, לא הייתי אמור להטיל את מימיי במכנסיי המכווצים באותה סצנה מקפיאת דם. שכן, כל מי שהכיר אותי יסגיר לכם ברגע אחד את עובדת היותי "לפלף" ו"רכרוכי" סדרתי. הייתי אמנם חברותי, מקובל בחברה ושחקן מצטיין, אבל בטח לא אחד שיוזם ונוטל חלק בפעילות טרוריסטית וטקסי וונדליזם מאורגנים.

באותם רגעים הרגשתי כמו כל מי שחלק איתי את הפחד הזה, שהסוף קרוב יותר מאי-פעם. בדרך לא דרך, התערב אחד המורים והצליח לנטרל את האימה. לא אשכח איך רעדתי מפחד גם דקות ארוכות לאחר ש"הסרט הרע" נגמר כביכול.

למרות עשרים ומשהו השנים שעברו מאז, תיזכר החוויה הזאת כמפחידה בחיי. וזאת, חרף תאונת הדרכים הטראומטית שחוויתי עם אשתי לפני כשלוש שנים. אני נוטה להבדיל בין המקרים. שכן, הפחד ההוא כילד נמשך מספר דקות ארוכת (מידיי) ואילו התאונה על תוצאותיה קרתה בהרף עין, עוד לפני שהספקתי לעכל את האימה והכאב.

ההתגלות:
כילדים, חונכנו כולנו, אם לא רובנו ש"ילד טוב משאיר צלחת ריקה" וש"על אוכל לא אומרים איכסה". במרוצת השנים שדרגתי את השיטה ואת האגדה לכדי ניקוי יסודי של הסירים, עוד בטרם תגיע תכולתם לצלחת...

תתפלאו, אבל באמת שהייתי ילד/נער ספורטיבי. איפשהו בגיל 16, מסיבות השמורות עם הנהלת הישיבה בלוד, אולצנו לסעוד את ליבנו בארוחות עם החברים בישיבה, למרות היותנו מקומיים ומהירים כצבי וכאיל.

קשה לשכוח את עגלת המתכת המיתולוגית (כך בכל אופן זה היה בזמני, אל תתפסו אותי במילה) שעצרה מול השולחן שלי וממנה הורדה אחר כבוד קערה ובה שישה המבורגרים עסיסיים למראה ששחו בליטר וחצי של שמן סמיך, אדום ומבריק.

החברים לספסל האוכל התעכבו משום מה כל אחד בעניינו, כך מצאתי את עצמי "דופק" להם את ארוחת הצהריים כשבתוך 4 דקות לכל היותר, עשו כל קציצות הבשר הריחניות והלא בריאות בעליל את דרכן אל קיבתי המאותגרת.

מלבד הבושה והאנוכיות שבדבר, ייזכר היום הזה אצלי לנצח כיום שבו התגליתי בחולשתי אל מול התגלות המזון לצורותיו ולצרותיו. ללא ספק היה זה היום שבו התחלתי "להשמין" במודע, או יותר נכון "להתאהב" באוכל השמן והלא בריא.

כפי שאתם רואים, מגמה זו התקבעה והתפתחה לצערי לכיוונים הלא רצויים, כך שכיום מלבד היותי סתם "שמן", אני נאלץ להתעמת פנים אל פנים בסוכר, בכולסטרול ובעוד מרעין בישין שאני מאחל מכל הלב והנשמה לאויבינו המרים ימ"ש.

הטמטום:
"אין בדיחה בלא קורטוב אמת", קבעו גדולים ממני. רק שאצלי הבדיחה הגשימה את עצמה בדיוק נפלא. אני מתכוון לשו"ת היהודי הנושן בנוגע לעישון סיגריות והעלאת קטורת לא סימפטית שהולכת כך.

שאלה: "למה לא מברכים על הסיגריה הראשונה שהחיינו"? תשובה: "כי את הסיגריה הראשונה מעשנים בשירותים". מה אומר ומה אדבר? שבכסף שכיליתי בטבק העשן הזה יכולתי כבר מזמן להצטרף לקרטל הנדל"ן בלוד? חופשי. מאז אותה סיגריה ארורה הפסקתי וחזרתי לעשן לסירוגין כאחרון המטומטמים לפחות שלוש פעמים, לא כולל את הפעם הזאת (מאז י"ט כסלו השתא אני נקי-יש!). התלות הטיפשית במקל הנייר והטבק, הביאו אותי ושכמותי כנער, להשלים הכנסה בדרכים עקלקלות ומבחילות.

במקום להיות על תקן בחור ישיבה שאמור לשבת וללמוד, מצאתי את עצמי בעבודות מזדמנות איומות. לרבות אריזת לוחות שנה עבור בתי-חב"ד בכמויות אדירות באיזה מרתף טחוב בימים, ונבירה באיבריים פנימיים של עופות ותרנגולי הודו שזה עתה נשחטו בהתלהבות בלתי נשלטת בלילות.


יש לכם מושג כמה שלוחים מסתתרים בתמונה הזאת?

וכל זה ממש לא בכדי להביא לימות המשיח, אלא בשביל חפיסת סיגריות מפוקפקת וליטרת בשר דשנה... מה הפלא שבזמננו הפנוי, בעיקר בלילות שישי, למרות פחד הגבהים האיום שמקנן בי תמידית, הייתי מטפס עם חבריי לגג הפנימייה בישיבה הגדולה בכפר-חב"ד, ומשם, תוך-כדי השקפה וצפייה מהופנטת במגדל הפיקוח והבקרה של שדה התעופה הסמוך (והישן), העלנו קטורת וזבחנו כמיטב המסורת והיכולת, אף לשיטת המחמירים בדין בן סורר ומורה...

לי רק נותר לסכם את הפיאסקו הזה ב"חבל על דאבדין ולא משתכחין". אני יודע שאת המשפט הזה מצמידים בדרך כלל לבר-מינן ל"ע, אולם במקרה שלי ושל חבריי, אין מנוס מלומר את זה גם בהיותנו בחיים (לאיוש"ט כמובן).

האמת:
רבים מכם לא יאמינו גם לזה, אבל לפני שהקפיטליזם החזירי התנפל עלינו בשאגה, העולם היה פחות מורכב ופשוט יותר, הרבה יותר פשוט. מה אם אספר לכם שבכדי לקבל וויזה-אשרת כניסה לארה"ב לכל החיים!!! (שבוטלה לאחר נפילת התאומים בשנת 2001) היינו צריכים להפקיד את הדרכון (כ-200 בחורים!!!) בידיו האמונות של הרב זושא פויזנר, ולאחר ימים בודדים ממש, לקבל את הדרכון חתום ומזומן לנסיעת חייך כאחרון המבחנים בגירסא... ממש חלום, מה?

אימי שתחיה (קומיקאית בחסד-למרות היותה דאגנית חסרת פשרות כאחרון הפולניות), מיטיבה לתאר בדרמטיזציה הנכונה ובצורה המשכנעת ביותר, את הבכי בו געיתי עת ניסיתי להפעיל על הוריי מניפולציות זוועתיות שגובלות באיסור "כיבוד הורים", והכל בכדי לזכות בכרטיס טיסה המיוחל לרבי.

אם יש משהו שאני מתחרט עליו בכל הסיפור הזה, הוא ממש לא קשור בהתנהגות הזוועתית שלי, וסליחה מראש עם כל היועצות הפדגוגיות שמנידות את ראשן אנה ואנה בדאגה ובסבר פנים חמורות. אני מצטער צער גדול, כמעט בלתי נתפס, על כך שכל העסק נדחה לצערי בשנה.

ז"א, הייתי אמור לטוס לרבי באלול תשנ"א ולשהות שם בתשרי תשנ"ב האגדי. לצערי, בפועל הגעתי לחצר הרבי רק בחודש אלול תשנ"ב, כחמישה חודשים לאחר כ"ז אדר א'...

ובכל זאת, רגעים בודדים בחיים, ויש אומרים שמדובר בכלל ברגע אחד ונדיר שמזדמן לו לאדם בחייו הפתלתלים. רגע אחד, יחיד ומיוחד בו הוא חווה את האמת הצרופה כמות שהיא ללא שום מחיצות ורעלות.



זה הקטן גדול יהיה? כ"ד אדר תשל"ז, יום הולדת שנה.

ללא ספק, כזה היה הרגע בו חלפתי על פניו של הרבי בפתח חדרו, כשהוא לבוש קיטל לבן בערב יום הכיפורים של שנת תשנ"ג. התביישתי, אולם למרות הבושה האדירה שלפתה אותי עברתי על פני הרבי בידיעה ברורה שרגע כזה נוצרים לכל החיים. בגיל שבו כבר לא מתביישים מלהביט בשבר הכלי על שלל קמטיו ועיוותיו הניבט אליי מהמראה, אני שמח וגאה לקבוע שכל החיים שלי מקופלים במבט המצמית הזה של הרבי. שבחלקו היה מפחיד ובחלקו מנחם, ערבוביה בלתי נתפסת של אימה קדושה שלא חוויתי מעולם, לא לפני ובטח שלא לאחר המפגש הראשון שלי עם הרבי פנים אל פנים.

אפילוג:
היום בבוקר, עת קראתי את מזמור התהילים החדש התואם את שנות חיי, התברר לי שבגילי כבר לא נלחמים במספרים.

מה גם שבמקרה שלי מדובר במלחמה אבודה מראש. לך תילחם עכשיו בספרות של המשקל החורק, במד הסוכר ובספרות של מד המהירות במורד החיים. חוץ מזה, אני מה זה חלש במתמטיקה. כך שלמרות היות החכמה ממני והלאה, אני מרשה לעצמי לקבוע "ממרומי גילי המתקדם" שהעיקר הוא (איך לא) הבריאות וכל השאר רק בונוס. באמת.