לעבן מיט דעם רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן (תרגום מילולי חופשי, בלתי מוגה)

ענין הכיור הי', כמ"ש שמטרתו הייתה כדי לטהר את הכהן, שאז יוכל להקריב קרבן לה', או לבוא אל הקודש להשתחוות לפני השם. שכן, ביאה סתם כך אל הקודש – איסור הוא; צריך להיות איזה טעם בזה. ובכן, טרם "בבואם אל הקודש" או קודם הקרבת הקרבן – צריך להיות טהור. ובאיזה אופן נעשה טהור? – "ורחצו את ידיהם ואת רגליהם" מכיור הנחושת וכנו נחושת.

ממה נעשה הכיור? – הכיור נעשה לא מזהב ולא מכסף, אלא מנחושת, שהוא פחות שבמתכות.

מנין לקחו את הנחושת? מספרים חז"ל, שהיו אלו "מראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד". היינו שהנשים, נשי ובנות ישראל שבאותו הדור, הביאו את מראותיהן,

- שכן, בעבר נעשו המראות ע"י שלוקחים נחושת-קלל והיו שפין אותה עד שהייתה בוהקת, ואז הי' משתקף בה מראה הפנים -

ומראה זו הקדישו למשכן, כדי שישתמשו בה לבניית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וממשיך ומספר שם, שמשה רבינו לא ידע האם לקבל זאת אם לאו, להיותו ענין המעורר תאוה. וענה לו הקב"ה, ש"מראות הצובאות" אלו הם העמידו את צבאות-ה', הצבאות שיצאו ממצרים, ואח"כ נכנסו לארץ-ישראל, והם הם "זרע ברך ה'" הממלאים שליחותו של הקב"ה בעוה"ז הגשמי והחומרי.

וההוראה מזה לכל אחד ואחד, וכמדובר כמ"פ, שמה שהייתה "יד שנשתלחה במקדשך", כל-זה הי' רק בביהמ"ק הגשמי; משא"כ "בית המקדש" שבלבו של כאו"א מישראל הרי-הוא תלוי בו לבדו, ואם רק משתדל ועוסק בזה – אזי המקדש שבו בנוי על תילו, "ושכנתי בתוכם – בתוך כאו"א מישראל".

אלא שמקדש זה צריך להיבנות מעניני העולם. ע"ד שלמשכן הביאו "זהב וכסף ונחושת" כמ"ש שם הי"ג דברים (או החמשה-עשר דברים, כב' הגירסות בזה), היינו, שמעניני העולם צריך להקים דירה לו יתברך, וכאמור לעיל בארוכה, שזוהי תכלית התורה – לעשות מהעולם שיהי' מקום קדוש, "בית המקדש".

ולכאורה אינו מובן: כיון שמתקשר עם עניני העולם, הרי בלתי-אפשרי שלא ידבק בו משהו, וכפי שרואים בטבע בני אדם, ש"המתאבק עם מנוול" מתדבק בו אבק ועפר, או אפילו בוץ. והרי לא שייך להכניס בוץ לתוך ביהמ"ק [ואפילו אל הר-הבית לא הכניסו זאת, כמ"ש בגמ' בסוף ברכות].

והעצה לזה, שלפני שנכנס למקדש צריך לרחוץ עצמו.

את מה צריך לרחוץ? – עליו לרחוץ את חלקי הגוף הבאים בעיקר במגע עם העולם. והם – הידים והרגלים.

דהנה, הרגלים מכניסים את האדם לעולם. – מצד-עצמו הי' עליו להמצא ב"בית המקדש", היינו בד' אמות של תורה או בד' אמות של תפילה; ו"רגליו מובילין לו" ומביאים אותו לעוה"ז הגשמי. וגם בפועל הרגל היא העומדת ישירות ע"ג הארץ ועפר הגשמי.

ע"י מה עוסק הוא בעולם? – הנה הממוצע בין האדם לעולם נקרא בשם "יד" לכלי: ע"י ידו הוא מוציא ומכניס ענינים בעולם, [וכידוע פירוש המשנה בתחילת מס' שבת, שישנו "בעל הבית בפנים", שזהו הקב"ה, וישנו ה"עני בחוץ", שקאי על איש הישראלי שעליו למלא השליחות בעוה"ז הגשמי, ובזה ישנם הענינים ש"דודי שלח ידו מן החור", דהיינו "פשט בעל הבית" מבפנים לחוץ, או, הכניס העני מרשות הרבים לרשות היחיד].

ובכן, ענינים אלו, הבאים במגע ומשוקעים בעניני העולם – הם, ראשית, הדבר המביא את האדם ומקשרו עם העולם, שנקרא בשם "רגל", ו(ב) הדבר שבאמצעותו מוציא מעניני העולם ומכניס לעולם ענינים שלמעלה מן העולם, הנקרא בשם "ידים". ואותם צריך לרחוץ.

ו"רחיצה" היינו – ע"פ דין הנגלה, ובקיצור, שנוטלים מים ושופכים אותם על-גביו, ואזי הבשר העצמות והעור נותרים במקומם; אבל אותם ענינים שניתוספו ונדבקו בעור ובשר ועצמות, בידים וברגלים, הנה אם שופכים מים כדבעי – הרי"ז רוחץ ומסיר את האבק הרפש והטיט.

והנה, בנוגע ל"מים" כתב הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, שרמז יש בדבר, רמז ל"מי הדעת הטהור". בשם "מים" נקרא ענין הדעת הטהור, "דע את אלוקי אביך", דעה באלקות, שזהו"ע תורת החסידות,

וכאשר שופכים זה על ענינים הנ"ל, היינו ע"ג אותם הענינים בחיי האדם שבאים במגע עם העולם – אזי, יש בזה הטבע ש"רוחצים" ומסירים את הנאות העולם, ומגבירים את ה"נפש השנית בישראל" שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש".

ואזי נטהרים ה"ידים והרגלים", ואז בכחו למלא תפקידו בעולמו, לעשות מעניני העולם, מה"זהב וכסף ונחושת" – לעשות מהם בית-המקדש, משכן לו יתברך.

ובזה אומרים, שאין צורך דוקא באדם בעל שכל גדול ביותר ושכל זך ביותר ונעלה ביותר – אין זה צ"ל עשוי "זהב" ואינו צ"ל עשוי "כסף"; אלא אפשר לעשותו מן הפחות שבמטלטלין:

ברגע שמביא נחושת, וכלשון הפסוק "נדיב לבו יביאה", היינו שנותנו בלבב שלם – אזי הבנה והשגה זו, היות ובאה מלב חסידי טהור, בכחה "לרחוץ" ו"להסיר" את האבק הרפש והטיט שנתקבצו ע"ג ידיו ורגליו.

והתורה מספרת לנו חידוש, שאם רצוננו לידע מי פעל כל-זה?

הנה, אע"פ שלכאורה הרי "כל כבודה בת מלך פנימה", ומיהו הבא במגע עם העולם – הרי"ז בעל-הבית –

אעפ"כ, היא הנותנת: מצד היותו מצוי כמה וכמה שעות בעוה"ז, קשה לו אח"כ להבחין איזה דבר נחשב זר עבורו ואיזה דבר שייך אליו.

ובשעה שיש לו "חכמת נשים בנתה ביתה", שזוהי ה"כבודה בת מלך פנימה", המעמדת את ביתה על יסודי התורה והמצוה –

אזי, אפשר שתביא אפילו ענין של נחושת, הפחות שבמטלטלין, ומ"מ, כיון שנותנתו מתוך ענין של חביבות, אשר על-זה מורה מה שהנחושת נעשה נחושת נוצץ: כדי שהנחושת תוכל להיות מראה – עלי' לישוף עד שתבהיק, דכל-זה מורה על חביבות הענין – אזי נפעל שבמתכת זו ישתקפו פני אדם.

וענין זה ישנו ביכולת האשה דוקא המצוי' בבית. ואף שלכאו' "נשים דעתן קלה", מ"מ, מצד היותן בנות שרה רבקה רחל ולאה – יש בכחן, מצד כח האמונה, שישנו בנשים יותר מאשר באנשים, הנה באמונה פשוטה זו חשות ובוחנות הן, שענין זה שייך לעוה"ז החומרי – וצריך איפוא לרוחצו ולהסירו, ואילו ענין האחר שייך לחלק בעולם שאפשר לעשות הימנו משכן ומקדש לו יתברך.