משנכנס אדר מרבים בשמחה. אווירת ימי הפורים כבר מרחפת בחלל האוויר. אבל האוּמנם ברור לנו מהי שמחה? וכלום אנחנו יודעים כיצד לשמוח באמת?

לא נעים לנו להיות משביתי שמחות, אבל לא כל מה שמכונה בימינו 'שמחה' הוא באמת שמחה. מי שחושב ששמחה פירושה קלות-ראש ו'לקיחת החיים בקלות' – טועה. שמחה אמיתית איננה השתטות, מתיחות, מעשי קונדס על חשבון הזולת או סתם התפרקות.

תורת החסידות מבחינה בין שמחה ובין התהוללות, והיא מדגישה שבין השתיים מבדיל חוט-שערה דק. שמחה היא הדבר הנעלה ביותר, הטהור ביותר, הקדוש ביותר, ואילו התהוללות היא דבר שלילי ומזיק. אבל פעמים רבות אנחנו מתקשים להבדיל ביניהן, ואז במקום שמחה חיובית עלולים לגלוש להתהוללות ריקנית.

בין שמחה להתהוללות

קודם-כול, שמחה איננה פריקת-עול. השמחה היא עניין רציני ביותר, גם בשעה שהיא מתפרצת בריקוד סוער. תחשבו על התחושה שממלאת אותנו בעת שמחה אמיתית. למשל, כשנולד לנו ילד או נכד, כשאנחנו מכניסים בן או בת לחופה, כשאנחנו זוכים לחנוך בית חדש, כשזכינו במשרה שרצינו בה. זו תחושה של אושר פנימי, של התרחבות הנפש. בשעה כזאת יש רצון אמיתי לשמוח, לשיר, לרקוד, כביטוי לשמחה הפנימית.

לעומת זה, התהוללות אין מאחוריה שום תוכן ממשי. בני-אדם יכולים להתהולל לילה שלם, אבל אין בזה שמחה של ממש; לאמיתו של דבר מדובר בסוג של בריחה. במקום שמחה חשים ה'חוגגים' ריקנות, ומנסים לחפות עליה באלכוהול ובהשתוללות חסרת-רסן. פעמים רבות ה'שמחה' הזאת נגמרת בתא המעצר.

אחת הדרכים להבחין בין שמחה ובין התהוללות היא לבדוק כיצד אנחנו מתייחסים לבני-אדם אחרים. אדם השמח באמת, חש רצון לשמח את מי שמצוי בסביבתו. הוא משתוקק שעוד בני-אדם ישמחו עמו. לעומת זה, מי ששרוי בהתהוללות פוגע בזולתו ונהנה ללגלג עליו. וכדאי לזכור ששמחה לאיד איננה באמת שמחה.

ראו איך אנחנו חוגגים את היום השמח ביותר בלוח-השנה היהודי - פורים. שתיים ממצוותיו החשובות של היום הזה הן 'משלוח מנות איש לרעהו' ו'מתנות לאביונים'. זה ביטוי של שמחה אמיתית – לשמח את חברינו וידידינו ולהביא תחושת שמחה גם לאביונים שבנו. כי כשאנחנו שמחים באמת, אנחנו רוצים שהשמחה תחלחל גם למעגלים רחבים יותר סביבנו.

'לחיים' בזהירות

משנה זהירות יש לנהוג בשימוש באלכוהול. אמירת 'לחיים' היא דבר גדול. "נכנס יין, יצא סוד", אמרו חז"ל, ומשמעות הדבר ששתיית משקה משכר בכוחה להוציא ולגלות דברים פנימיים ונעלים. כמו-כן אמירת 'לחיים' עשויה לקרב בין בני-אדם, בבחינת "גדולה לגימה שמקרבת". בפורים מצווה להתבסם 'עד דלא ידע', משום שעל-ידי שתיית יין אפשר להגיע לדרגה גבוהה ביותר.

אבל דווקא העוצמה הגלומה בשתיית משקה משכר מחייבת לוודא שהיא מופנית לאפיקים חיוביים ולא חלילה למחוזות הרסניים. כותרות העיתונים של השנים האחרונות הן עדות חיה לתהומות שאליהם אפשר להידרדר על-ידי שתייה פרועה ובלתי-מבוקרת.

חסידים ידעו להשתמש בַכוח החיובי של אמירת 'לחיים', אבל גדולי החסידות גם ידעו להציב גבולות. הרבי מליובאוויטש, למשל, אסר לשתות אפילו בהתוועדויות חסידיות יותר משלוש כוסיות קטנות של 'משקה' למי שמתחת לגיל ארבעים. וגם זה כמובן רק באווירה של קודש, כשהמטרה היא להביא לידי פתיחת הנפש ולקירוב הלבבות.

השמחה היא דבר נפלא, והיא מרוממת את האדם לגבהים עצומים, ולכן חשוב לדעת מהי שמחה אמיתית ולשאוף להגיע אליה ולשאוב מעוצמתה האין-סופית. השמחה גם פורצת גבולות, ובכוחה נפרוץ את חומות הגלות ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה.