מאת הרצל קוסאשוילי, COL

גל הקור האיום שפקד אותנו בשבוע שעבר, הביא אותי לזמום כבר מתחילת השבוע, על אירוח חברים לסעודות השבת, מה שמן הסתם יגרום למילוי חלל הסלון הענק בדירתי וינסה להיאבק בקור המצמית. ככלות הכל, אני מאמין אדוק בעליונות החום האנושי על איתני הטבע, קשים ככל שיהיו.

כדרכי בקודש מידי שבוע, במסגרת הסכם הנישואין שלי עם רעייתי (הטוב ביותר שיכולתי לחלץ), וכמי שעליו מוטלת האחריות למזונות-קרי: לקנות, לבשל, לשטוף כלים ולפנות את הזבל. ניגשתי לחנות הירקות הסמוכה למקום עבודתי, והעמסתי על העגלה העקומה משהו ממיטב הירקות והפירות. מלפפונים גדולים, עגבניות סימטריות ואדומות, תפו"א טריים ולקט צבעוני וחגיגי מפירות העונה, הכל לכבוד שבת.

בבוקר יום חמישי, בטרם יצאתי לעמל יומי ולעבודתי, הוצאתי מהמקפיא את העופות והבשרים לצורך הפשרה וזירוז פעולת הבישול והאפייה בעוד מספר שעות. במרוצת ההתלהבות והקדושה שאפפה אותי בהכנות הקולינאריות לשבת, הגדלתי לעשות ואף השריתי מראש את הארבעס והשעועית במים, יען תקל עליי מלאכת הברירה למחרת, בעת צירוף כל המצרכים לכדי סיר טשולנט מבעבע וריחני. עד כאן, מדובר ללא ספק ביזומות ברוכות, מקור החכמה והגאונות, מלאכת מחשבת.

תהרגו אותי, אני לא יודע מה עבר לי בראש. אבל, כמחצית השעה לפני שיצאתי את הבית, זרקתי לסיר מלא במים תשע ביצים (אמונה טפלה גיאורגית עתיקת יומין, שוללת מכל וכל בישול ביצים במספר זוגי, טרם התחקיתי אחר הסיבה לכך, אבל אני מוצא את עצמי משום-מה מציית לה בעיניים עצומות) והעמדתי אותם על הגז בתבערה גבוהה לבישול מהיר. בסיפוק גדול מהמהלכים האחרונים הללו, שקעתי לי בכורסא הנוחה בסלון הבית בכדי להשלים את הרמב"ם היומי, שכבר יומיים אני קורא אותו בדילוגים ובהשלמות בחטאיי.

הטרמפ הנדיב שלי לעבודה נתן את האות בנייד הרוטט והפצוע. סקרתי את הבית בעיניי, לוודא שלא שכחתי אורות וחלונות פתוחים בבוקרו של יום גשום ורטוב שכזה, יצאתי את הדלת ונעלתי אחריי.

העבודה הסיזיפית והרצופה, כמו גם שאון טיפות הגשם המבורך, השכיחו ממני כליל את ההכנות לשבת.

בתיאום מראש עם רעייתי, קבענו להיפגש לאחר העבודה בבני ברק ברחוב רבי עקיבא האלמותי, לצורך השלמת הקניות לשבת. חלות במאפיית ויז'ניץ ושובע, כבד קצוץ מציפורי, סלטים איכותיים אצל זהבה וקוגל במעדנייה המיתולוגית של לייבלה.

לא יודע מה אתכם, אבל אחת לשבוע אני חש חובה קדושה, שלא לומר דחף בלתי נשלט לבקר בבני-ברק, העיר שמכונה בצדק או שלא בצדק כעיר התורה והחסידות. האמת היא, שאני לא מחפש בה לא תורה ולא חסידות, אלא בעיקר אוכל ובגדים, מה שנקרא, בשביל הנשמה. אבל בעיניי מדובר במסורת ומסורת לא זונחים.

ככלות השטרות מכיסיי והכוח ברגליי, שמנו פעמינו לעבר התחנה שתיקח אותנו לתחנת הרכבת הקרובה ומשם לבית. המחשבה על המצפה לי בעבודות הבישול במטבח הטרידו במעט את שלוותי, בכל זאת, אתגר פיזי וגסטרונומי כאחד, הכולל אירוח כמניין אנשים, נשים וטף, לשתי הסעודות, הוא לא עניין של מה בכך.

בעודנו עומדים ברכבת בצפיפות האופיינית מאוד לסופי שבוע חורפיים, נזכרתי בביצים שהשארתי על הגז לפני כשתים-עשרה שעות וליבי נחמץ בקרבי. מה זה נחמץ? אישוניי התרחבו ופחד איום ונורא אחזני. אשתי שהבחינה בחוסר השקט שנח עליי לפתע פתאום, שאלה "הכל בסדר"?

"איזה בסדר"? עניתי לה. "נראה לי ששכחתי את הגז דולק מהבוקר... בעצם, אני בטוח ששכחתי את הגז בבית דולק מהבוקר". היא חייכה אליי, כמי שמורגלת למתיחות ולהלצות מכיווני ואמרה בספקנות ניכרת, "אתה צוחק עליי, נכון"?

"ממש לא צוחק" עניתי בבהלה. "תקשיבי, עכשיו אני נזכר שהבוקר בישלתי ביצים לסלט ביצים... והשארתי אותם על הגז, אני בטוח שלא כיביתי את הגז. וואי וואי, נראה לי שהלך הבית".

השלווה והקרירות הרוסית דיברו מגרונה בשלווה, "תירגע, אם הבית היה עולה בלהבות, בטח היינו שומעים על זה מהשכנים או מהמשטרה. כנראה שלא קרה משהו רציני..."

כרגיל בעיתות לחץ ומצוקה, נדמה שהעולם עמד מלכת וכל שנייה נמתחת בדמיון מעוות לשעה ולנצח. מה הפלא שהרכבת חרף דהירתה המהירה הייתה נראית לי איטית מהרגיל, עד שכמעט תפסתי את הקונדוקטור שידבר על ליבו של הקטר להאיץ יותר ולהחיש את הגעתנו ללוד, שכן קיים למעלה מסיכוי סביר שדירת מגוריי עולה ברגעים אלה ממש בלהבות, לפחות אנסה להציל משהו חשבתי לעצמי. בתוך כל זאת, אי אפשר היה כמובן להימלט מהמחשבה המשפילה הכרוכה בכך שסיבת השריפה הרשמית היא: סיר ביצים...

בזריזות נדירה החשנו את צעדינו לבית שעמד על תילו בקומתו הרביעית, לא להבות ולא מכבי אש. כלום. לא ייאומן כי יסופר.

פתחנו את הדלת ואצנו למטבח. על הגז עמד לו הסיר, או יותר נכון מה שנשאר ממנו. גוש מתכת מפויח ושאריות ביצים ואפר על השיש מסביב זכר לחורבן הבית. הבית היה נראה שלם ובטוח במבט ראשון, אבל גדוש בריח עשן חריף שעד לרגעים אלה ממש קיים עדיין בבית.

"וואו, איזה נס" מלמלנו לעצמנו כלא מאמינים. "איך יכול להיות שלא קרה כלום"? שאלתי בתימהון, בעודי מביט בקירות שנשארו לבנים וצחורים כשהיו. חיסרון הכיס היחיד הנראה לעין היה הסיר ותכולתו. "תראה, סגרת את החלונות, מה שמנע כנראה מהרוח ללבות את האש..." סיכמה אשתי. "אבל מה עושים עם הריח"? שאלנו שנינו "ומה עם האורחים לשבת? אי אפשר לבטל ברגע האחרון, הם בנו עלינו... איזה בושות..."

היה זה ליל שישי לבן ובלתי נשכח. חלונות הבית פעורים ופרוצים לרווחה בעיצומו של החורף וניסיונות בלתי בפוסקים מצידנו לטהר את האוויר בשלל ריאקציות כימיות, החל מאקונומיקה וכלה בקוטלי חרקים ויונקים.

משנואשתי, התייצבתי בבוקר יום השישי בסופר הקרוב למקום מגוריי, בתקווה למצוא על המדף תכשיר שיצליח לדלל במעט את ריח העשן המר שנדמה ודבק ונספג בקירות הבית. המוכרת במחלקת האפייה התבוננה בי בפליאה. בכל זאת, עמד למולה נפיל בדוגמתי, כשבידיי שלל תרסיסים ותכשירי ריחות מגוונים, תוך כדי התזה על בגדיי (הספוגים בריח עשן איום כאמור) בתכיפות הולכת וגוברת, בניסיון לאמוד את יעילותם בזמן אמת. לבטח חשבה שאני הוזה במחלקת הקוסמטיקה באיזה פארם מפואר.

לבסוף, לאחר שמיפיתי אי-אלו תכשירים אנמיים ולא יעילים בעליל, יצאתי מהסופר כשבאמתחתי ריחות קטורת אינדיאניים ותרסיסים בניחוחות שלא שערום אבותיכם בשווי מאות שקלים.

ישתבח שמו לעד, סעודות השבת התקיימו כמתוכנן בסלון הבית המבושם. האורחים אמנם לא העירו על שאריות הריח הרע ואפילו הודו על האירוח הלבבי, אבל את הלקח שלי למדתי.

"תגיד, איפה כתוב שאחרי שריפה מתעשרים"? שאלתי חבר ידען ומדופלם בהוראה. "נראה לי בגמרא" ענה לי. "ומה עם כמעט שריפה"? שאלתי. "אז כנראה שכמעט מתעשרים..." ענה החבר מיניה וביה והוסיף שאלה משלו: "למה אתה שואל? התחלת ללמוד כבאות"? לאחר שסיפרתי לו בקצרה את נס השריפה שלא פרצה, שאלתי אותו, הפעם ברצינות: "אתה חושב שאני צריך לברך הגומל"?

-"אל תגזים, לא היה פה פיקוח נפש, אז אין צורך בברכת הגומל. אבל במקומך, הייתי מכוון יותר בברכת אתה חונן לאדם דעת...." 

השתתפות בצער

השבוע נכמרו רחמיי למראה השליח (השם שמור במערכת) שנראה אבוד ובעיקר תשוש, בעודו עסוק בפיזור הזאטוטים לגן ולחיידר ובפיזור עצמו לדעת. "הכל בסדר"? שאלתי. "אל תשאל" ענה לי השליח,"אשתי נסעה לכינוס השלוחות והשאירה אותי לבד עם הילדים...תוהו ובוהו שולטים בחיי" התוודה ברגע של חולשה, "אני מקווה שהבית יעמוד על תילו כשהיא תחזור..."

כמה מוזר חשבתי לעצמי. איך יכול להיות שבכל שנה נוסעים הגברים לחודש שלם כמו תשרי ומשאירים את נשותיהם מאחור לאנחות, לצער גידול הילדים ולסעודות החג אצל השוויגער והכל בא על מקום בשלום. ואילו במקרה ההפוך, כשהנשים נעדרות את הבית למשך כמה ימים, הבית נראה כמו שדה קרב וקטל של צעצועים ושאריות מזון? ליבי ליבי על השלוחים ומשימתם הבלתי-אפשרית...

● ● ●

תגובות נבחרות בלבד:

הלכה שהשתמרה בגאורגיה?
שמא אותה אמונה גאורגית מתבססת על הלכה- שיהיה 'בטל ברוב' אם יש דם בחלק מהביצים? או שמה שאני יודעת זה בעצם אמונה טפלה אשכנזית במסווה של הלכה 

איך סבתא שלי אומרת
עדיף ס"מ מזל מקילומטר שכל

נס, אבל

טוב, ראשית אכן נס שלא כבתה האש.. שנית, זו לא אשמתך שעובדה פזיולוגית מוכיחה שגברים לא מסוגלים לעשות 2 פעולות בו זמנית...

גם לנו היה נס

גם אצלנו היה מקרה דומה שגז דלף בחדר המדרגות של בניין בן 7 קומות ורק בנס אף אחד מהשכנים לא הצית סיגריה ושום פיצוץ לא אירע בשעה רוב המשפחות נמצאות בבית: ילדים, נשים זקנים וסתם גברים "רגילים".

הרצל, לא מתאים לך

הרצל אתה חזק ביותר, אבל הסיפור לא הי' לא מתאים לך. בימינו יש פתרון לבעיות כאלה, משאירים מפתחות אצל השכן (בפרט במקרה כזה שאמא שלך גרה שתי קומות מתחתיך) וכשיש בעי' אפשר לבקש ממנו שיכנס שני' לבית ויציץ מה קורה.