לעבן מיט דעם רבי'ן:
באדיבות מכון השיחה היומית
להאזנה לחצו על כפתור ההפעלה, או באופצייה הנוספת:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן

(תרגום חפשי בלתי מוגה)

גזירות פרעה החמורות ביותר היו כשנולדה מרים החל קושי הגלות, וזה התבטא בכך ש"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שנטלו ילדים יהודיים והשליכום רחמנא ליצלן לים, לנהר – וזאת חוותה אימו שלא בערך יותר מאביו.

ולכן גם השמחה כשמתפטרים מן הגזירה – היא רבה יותר אצל האם מבהאב; דאע"פ שגם האב אומר שירה – אך אין את ענין ה"בתופים ובמחולות".

אותו ענין ישנו לא רק בגזירת פרעה שהיתה אז, אלא "פרעה" הקיים בכל הזמנים ובכל המקומות ישנם גזירות כאלו.

וכמדובר פעם, שזה מתבטא בכך שיהודי בלידתו, צריך לחנכו בדרך של לימוד התורה וקיום המצוות – ואז בא פרעה – היינו שבא המושל במדינה שבה נמצאים – ואומר, שצריך ליטול את הילד ולהשליכו בנהר שממנו ניזונת המדינה, שזה הי' ים הנילוס, שהביא פרנסה לכל ארץ מצרים, וכך אומרים ה"פרעה" שבכל דור, שכאשר יהודי, "כל הבן הילוד", כשנולד זה שלכשיגדל ויתחתן, יצטרך להיות מפרנס הבית, אשר הדבר מוטל יותר על הבעל – אזי "היאורה תשליכוהו", יש להשליכו מקטנותו ל"נהר" שממנו מתפרנסת המדינה. כי מאחר והוא חי במדינה, עליו "לטבוע" בתכלית בענינים שמהם מתפרנסת המדינה.

איי מה יהי' עם לימוד התורה שלו ועם קיום המצוות שלו, הנה כשבא יום ראשון, אשר אז הבנק סגור והחנויות סגורות, וכל העניינים סגורים – אזי במוצאי יום ראשון הוא גורר אותו ל"סרט" ושאר ענינים על-דרך-זה; אך בבוקר אימו רוצה לישון ואביו לישון, וברצונם שהילד לא "יעצבן" אותם, ולא ירעיש – הוקם ענין הנקרא "סאנדעי סקול": כדי שאביו ואימו יוכלו לישון עד השעה 12, 1. –שולחים את הילדים ל"סאנדעי סקול", ויהא זה אפילו לימוד אל"ף-בי"ת ועברי וחומש וכיוצא בזה, ואח"כ בבוא השעה אחת צריך לפטמו, לחנכו, או בטלויזיה, או ב"סרט" או ב"בייסבול" וכיוצא בזה – בכל ענייני "נהר הנילוס" של המדינה אשר תושבי המדינה חושבים שמהם פרנסתם.

ובכך, עד כמה שהגלות לא היתה גדולה עד לגזירה זו, שהרי גם אז הם הוצרכו לעבוד "בחומר ובלבנים ובכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", גזירה שגוזרים על מבוגרים – אין זה מגיע לגזירה שגוזרים על ילדים, שכעת צריך להעמידם על הדרך בחיים, ותמורת זה, תחת הולכתם בדרך שתובילם לה', ועי"ז ל"הזן ומפרנס לכל", שאח"כ יתנו להם פרנסה בהרחבה וכשרות ובכבוד ובמנוחה – "מטביעים" אותם ב"נילוס" של המדינה.

דאע"פ שזוהי פרנסתם של אינם-יהודים, אך יהודי יכול להתפרנס רק ע"י "אתם הדבקים בה' אלקיכם": כשהולכים בדרך ה' – אזי "חיים", ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני": הבורא הנותן חיים – נותן אח"כ גם את המזוני, את הפרנסה הדרושה בחייו, לו לאשתו ולבניו.

וזהו ג"כ על דרך המדובר לעיל שבגזירה בזמנים שלפני מתן-תורה גדלה שמחת הנשים, יותר אפילו משמחת משה ובני ישראל, אשר גם הם אמרו שירה – אך אצלם לא הי' ה"תופים ובמחולות", כי הם לא חוו כ"כ את קושי הגזירה, ("די שווערקייט פון דער גזירה"), כי עליהן הי' להלחם בזה יותר – הנה כמו"כ גם ב"כל הנשים אחרי", לכל נשות ישראל ועד בכל הדורות, יש אותה מלחמה עם הפרעה של המדינה, ועם החברה, ועם ה"נעקסט-דאר" – כלשונם כאן:

כאשר ניגשים ומתווכחים עם האם: מהי התכלית בכך שתשלחי את ילדיך לישיבה, שילמדו תורה שהיא כבר בת 3500 שנה, ויקיימו מצוות בנות 3500 שנה, וגם את הילדה תובילי בדרך הזו, שהיא תתנהג כמו שנהגו נשות ישראל במדבר שממה, ב"דעזערט", עוד לפני שהיתה טלויזיה ולפני שהי' טלפון, וישנה סברא שגם "עיתון" עוד לא הי' אז לקרוא כל בוקר אחרי "מודה אני", וא"כ, אז הי' הסדר, שיכלו לחנך בכזו צורה;

כעת, כשזכינו ב"טווענטיעט סענטשורי", וישנם כל הדברים אשר בלשון עם זו נקראים הם בשם "פראגרעס" ו"קאלטשור" עם כל הצרות – אזי לא ניתן ליטול ילד ולהוליכו באותה דרך שהולכים בה 3500 שנה, כאשר הי' "אלד פעשיאנד" עם זקן לבן וארוך, כהלשון כאן…

ועל זה אומרים, שכאשר אימו או אחותו, "עקרת הבית", עוברים את המלחמה עם ה"פרעה" שבחוץ, ועם ה"פרעה" שלפעמים מתגנב ליהודי אל תוך הבית, ועוטף זאת בקדושה, לומר שכיון וברצונך שבנך יתמוך ישיבות ויתן כסף לצדקה ויעשה את כל הדברים שעל יהודי לעשות – הרי עליו להיות גביר, ואז יוכל לתת יותר צדקות – ולכן "היאורה תשליכוהו": השליכהו אל אותו "סטרים" שבו הולך "דזשעק" ו"מייקל" עם כל אלה אשר לא לה' המה, מאומות העולם, ואז תקווה, שלכשיגדל הוא יתן מכספו לישיבות ולחדרים ולבתי-כנסת כשרים ולכל הדברים הטובים.

אך אח"כ רואים בפועל: כשכטובעים בנהר – פרעה מרוויח מכך, אך לבנ"י לא נשאר רח"ל מאומה מן הענין.

כאשר "תופסים" בעוד מועד – ("באצייטנס") – שזוהי גזירה שמקורה מזה שאומר "הבה נתחכמה לו": הוא ה"מתחכם" המפחד ש"פן ירבה ופן יפרוץ", ו"כן ירבה וכן יפרוץ", שיתווסף בבנ"י וביהדות – והוא מחפש כל מיני עצות לכך, וכאשר אין ביכולתו לבוא ולומר "עבור עבירה" – הוא מתחפש בלבושי משי, ואומר לו – היצר-הרע אומר לו – שכיון ויש לו ישיבה גדולה, והוא צריך כסף לישיבה, שהיא תשלח את בנ"י ל"סאנדעי-סקול" ול"פאבליק-סקול", ושיבנה את הישיבה עבור מלאכים, לא לבני-אדם –

על כך אומרים לו, שצריך להיות "חכמות נשים בנתה ביתה": צריך לתפוס, שעצה זו באה מפרעה מלך מצרים, הרוצה "היאורה תשליכוהו", כדי שלא ישאר כל שריד ופליט – רחמנא ליצלן – מיהדות, ואח"כ בדרך-ממילא לא יוותר שום שריד ופליט אפילו מן הגופים ג"כ, ועומדים על אמת זו, ואזי, באמצעות התוקף היהודי מבטלים גזירה זו, וחודלים לחפש תכליתים לגיל חמש ולגיל שבע ולגיל 13 ולגיל 18 שנה, ובוטחים ומאמינים בה', שהרי בין-כך ישנו הפסוק ש"רבות מחשבות בלב איש", והם לגמרי ללא תועלת, כי "עצת הוי' היא תקום": כל המחשבות שהאדם חושבם, באם רק הם "רבות", הם נמצאות בדרכים רבות, ולא על "דרך היחיד" של יחידו של עולם, אזי הם אינם מצליחות, ומה בפועל, "עצת הוי' היא תקום", לשון יחיד, שהרי הוא הבעה"ב לא רק בשמים אלא גם בארץ, וגם היכן שנמצאים עם הבעל ועם הילדים - אזי מבטלים את הגזירה, כששולחים את הילדים והם מקבלים חינוך על טהרת הקודש, ולא רק שהיא לא מתפעלת מהשכנה – אלא היא אף דואגת שגם שכנתה תלך בדרך זו, ועי"ז מצילים את ילדיה ג"כ – ואזי מקימים את הששים ריבוא מישראל, את עשרות אלפי ילדי ישראל, שעמהם נצא במהרה לקראת משיח צדקנו בגאולה האמיתית.