ישיבת ליובאוויטש בוורשה - ישיבת תומכיי תמימים - שמעה יצא כמקום תורה לתפארת ובמיוחד כמקום שקשור עם חסידות, רחוק מישיבות ליטא שריח 'מתנגדים' נודף מהן, והנה אבי התעניין על מקום זה אצל תלמידי הישיבה ומצאה מתאימה לי. אני שמחתי על החלטה זו והתחלתי בהכנות להיות גולה למקום תורה – לישיבת 'תומכי תמימים' של ליובאוויטש בוורשה. תכף אחרי החג שמתי פעמיי לוורשה. העיר הגדולה - הכרך עם הבתים הגבוהים והרעש האיום - עשו עליי, ילד העיירה, רושם בל ישוער. אבל לא נתתי לשום דבר להשפיע עליי והתמסרתי ישר לד' אמות של הלכה. יום הלימוד בישיבה היה מלא וגדוש. מחוץ לשיעורי התלמוד הרגילים, תפסו מקום נכבד לימודי החסידות. ההתעמקות ב'תניא' וב'לקוטי תורה' של הרבי הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, הכניסה אותנו לעולם אחר - עולם של ידע ברוחניותו של העם, של ה'קבלה' ועולם ה'ספירות'. לימודי ה'נגלה' וה'נסתר' שימשו בכפיפה אחת ועמדו על רמה גבוהה מאוד. אלה שנפשם חשקה בתורה, הצליחו להגיע לדרגות גבוהות בידע התלמוד וחכמת הקבלה ורזיה, שהתבטא בשלוש האותיות 'חב"ד' - ראשי תיבות של חכמה, בינה ודעת. לא מעטים יצאו מהישיבה הזאת בעלי סמיכה לרבנות וברבות השנים שימשו רבנים ידועים בקהילות ישראל שונות וידועות. כמו ברוב הישיבות בזמן ההוא, גם בישיבת ורשה, הצד החומרי לא עמד על רמה נאותה. אמנם קיים היה במקום מטבח, אבל זה הצליח לספק רק בקושי רב את צורכיהם המינימליים של התלמידים, שהצליחו להתגבר על המחסור במזון. רק בעזרת נשים נדיבות ו'גבאיות' למיניהן, ששמו להן למטרת חייהן לדאוג לצרכים הגשמיים של מאות הבחורים. עניין המזון הסתדר איכשהו, אבל מה שלא הצליחו בשום אופן היה סידור מקום לינה לכל בחורי הישיבה. הקומה העליונה בבניין של שלוש הקומות שימשה אמנם מקום שינה לתלמידים, אבל רק בחורים מבוגרים מצאו שם את מקומם, והרבה תלמידים היו נאלצים לחפש מקומות לינה בחוץ. באותו זמן נהוג היה שבחורי ישיבה שימשו כעין 'שומרי לילה' בחנויות גדולות בעיר ורשה רבתי. אחרי סגירת החנויות היו נועלים בתוכן בחורי ישיבה עד למחרת היום, בשעת פתיחתה של החנות מחדש. בדרך זו 'נפתרה' בעיר בעיית הלינה להרבה בחורי ישיבה, וכתוספת קיבלו הבחורים גם תשלום שעזר להם לאזן את תקציב צורכיהם החסרים. וכאן בעצם מתחיל הסיפור: "ציירתי את רבנו הזקן באותיות התניא" בעיקול החד של רחוב יורסקי ההומה, בטבורה של ורשה רבתי שלפני השואה, עמדה חנות גדולה לפרוות. בשעות היום הייתה החנות הומה פעילות - קונים ומודדים פרוות, זבנים משדלים, סוכני מכירות נכנסים ויוצאים, אך בשעות הערב החנות והרחוב המסחרי כולו שקטו. באותה שעה - עם סגירת החנויות - היה מגיח מאי שם משה'לה גרינברג, אז נער בן 15, עטוף במעיל וחבוש קסקט פולני, נכנס לחנות ומקבל הוראות אחרונות מבעל החנות, וכעבור רגעים אחדים נותר לבדו. בעל החנות היה עוזב ונועל את הדלת מאחוריו, ומשה היה נשאר במקום לשמור עליו במשך הלילה מפני גנבים ובוזזים. לצרך משמרותיו סידר לו משה'לה פינה בחנות, ובדרך כלל היה מצטנף בה מיד לאחר שבעל המקום נעל אחריו את הדלת. שוכב היה שם על יצועו המאולתר, בוהה בצללים ומנסה להתעלם מפחדיו עד שנרדם. באחד הערבים התקשה להירדם והתהפך על יצועו שעה ארוכה, עד שלפתע ניצת בו רעיון. באותו יום ראה באחד מעיתוני ורשה מודעה המכריזה על "תחרות כתיבה באותיות קטנות". הזוכה, נאמר במודעה, יהיה זה שיצליח לכתוב מספר מרבי של מילים על שטח נייר מזערי. מאז ומתמיד חיבב משה את מלאכת הכתיבה והציור, התיישב ליד השולחן, חידד היטב עיפרון או שניים והחל למלא גלוית דואר בשורות קטנות וצפופות. הלהיטות לנצח מילאה את לבו, והוא ישב על מקומו שפוף ומתאמץ שעות רבות, וכך בלילה הבא ובזה שלאחריו. כשסיים את עבודתו לאחר מספר לילות, השתאה הוא עצמו למראה פרי עמלו: על צדה החלק של גלוית הדואר, הצליח לדחוס את כל חמש המגילות בתוספת 35 פרקי תהלים, ובסך הכול כ-14 אלף מילים! אין צרך לומר שמשה'לה זכה במקום הראשון בתחרות. הישגו הנדיר פורסם בכל העיתונים היהודיים שיצאו בוורשה באותה עת, ביניהם ה'מאמענט', ה'היינט', ה'יידישע טאג בלאט' ואחרים. היחידים שהסתייגו מעיסוקיו האומנותיים של משה'לה 'התמים' היו מוריו בישיבת 'תומכי תמימים' בוורשה וחברי הנהלתה. כשראו את הפרסומים בעיתונות, קראו לו לבירור וקנסו אותו בלימוד שבעה פרקי תניא בעל-פה. משה'לה למד את הפרקים בעל-פה אך לא את הלקח. התלהבותו מיכולתו לכתוב אותיות מיניאטוריות גברה על חששו מחרונם של מנהלי הישיבה, ובלילות הבאים לקח על עצמו פרויקט אומנותי ממש - ציור דיוקנו של אדמו"ר הזקן בקווים עשויים מילים עוקבות מפרקי התניא. המלאכה הנוכחית הייתה קשה מקודמתה, אך משה התעקש וכעבור לילות רבים ללא שינה בחנות הפרוות, יצאה מתחת ידיו מלאכה נאה ומתוקנת שהניחה את דעתו. "באחד הימים", מספר ר' משה גרינברג, "נודע בישיבה שציירתי את תמונתו של אדמו"ר הזקן מאותיות התניא, וכמובן שנתבקשתי להראות להם את המלאכה. הייתה זו תמונה גדולה ויפה, ובלית ברירה כולם גמרו עליה את הלל. "מי שעמדה לפני בעיה, הייתה הנהלת הישיבה, שחבריהם לא ידעו כיצד להתייחס אליי וליצירתי, וכך קרה שבאחת הפעמים שבהם נכנסו ראשי הישיבה להתייעץ עם הרבי הריי"צ נשמתו-עדן בשאלות שהתעוררו בענייני התלמידים, סיפרו לו גם על התמים משה גרינברג מהעיר חלם, שמנסה לבטא את כישרון הציור שלו בכל דרך, ולאחרונה אף צייר את דמות דיוקנו של אדמו"ר הזקן. הרבי הריי"צ הרהר רגע, ואחר ביקש שאכנס אליו עם פרי עבודתי. "נכנסתי לרבי יחד עם ראשי הישיבה, הנחתי את הציור בהדרת כבוד על השולחן והרבי הביט בו ממושכות. כעבור רגע התיק את עיניו מהציור ואמר לראשי הישיבה שנכחו בחדר: 'הניחו לו, תנו לו להמשיך'". ר' משה ז"ל, נפטר בשיבה טובה, ביום ראשון כ"ה אייר. הותיר אחריו דור ישרים מבורך, ילדים, נכדים, נינים ובני נינים, חסידי חב"ד, ההולכים בדרכיו. תנצב"ה.