חנני בלייך

סיפורו של מוישהל'ה צימרמן, הוא גם סיפורם סיפורם של נערים רבים ברוסיה ואוקראינה, שגילו את יהדותם בדרך מקרה - נערים שיושבים כיום על ספסלי הישיבות קדושות באוקראינה, אך דומה שסיפורו של צימרמן הוא המעניין מכולם. צימרמן נולד לאב גוי ולאם יהודיה, אך לא ידע כמעט כלום על יהדותו עד לבחרותו. הדבר היחידי בעצם שידע על יהדותו הוא שהינו יהודי.

עד לגיל 15 גדל מוישהל'ה כגוי גמור, למד בבתי הספר הממשלתיים באוקראינה, ושיחק עם בני גילו האוקראינים. בגיל 15 חווה מוישהל'ה אירוע אשר גרם לו לטלטלה, ולמהפך בחייו, שהחזיר אותו באחת לשורשיו היהודיים. מאז חי מוישהל'ה כיהודי גמור, מקיים את כל המצוות בהידור, ואף פועל להשבת אחרים בתשובה שלימה.

בשבוע שעבר אירע האירוע המרגש ביותר בחייו של מוישהל'ה; הוא התחתן בשעה טובה, כאשר בכך אפשר לומר, נסגר מעגל של חייו. חתונתו של מוישהל'ה ריגשה רבים שהתוודעו לסיפורו של החתן הצעיר, ואלו הגיעו לחתונה הגדולה בירושלים, שהייתה אחת מהחתונות השמחות ביותר שנערכו לאחרונה בירושלים. מוישהל'ה צימרמן התעקש להתחתן בירושלים, עיר משאת ליבו כל השנים, ואכן כך היה. חמישה ימים לאחר חתונתו, ביום שלישי השבוע, חזר מוישהל'ה לאוקראינה, להמשך עבודת הקודש שלו בקירובם של יהודים תועים, ובארגון ענייני הקהילה היהודית בקייב.
יום לפני שחזר לקייב, ישבנו יחד עם מוישהל'ה צימרמן כדי לשמוע את סיפורו המרתק: "נולדתי בעיר ברדיטשוב, עירו של מלמד הזכויות על עם ישראל, רבי לוי יצחק. אימי וכל משפחתה, הגיעו במקור מהעיר הזו. בגיל 18 שלה, יצאה אמי מברדיטשוב אל עיר הבירה של אוקראינה, קייב, על מנת להשתלם בלימודים.

"בקייב התחתנה אמי, ושם אף נולד אחי הגדול. כשאני עמדתי להיוולד, אמרה סבתי לאמי שהיא רוצה שאת הילד הבא שלה, תלד אמי בעיר שלה, ברדיטשוב. אמי אכן עברה חזרה להתגורר בברדיטשוב, ושם, כאמור, נולדתי. בברדיטשוב למדתי בבית-הספר הממשלתי הגוי. לא שמרנו על שום סממן יהודי, ולא היה אצלנו דבר שיוכיח על עובדת היותי יהודי, לבד מדבר אחד. בכל שנה היה סבי היהודי (מצד אמי, שבינתיים כבר נפטר, לפני 13 שנים) דואג להביא אל ביתנו מצות לפסח. זה הסממן היהודי היחיד שאיכשהו שמר על עובדת היותנו יהודים. אפילו את יום-הכיפורים או את ראש-השנה לא היינו שומרים, לא ידעתי בכלל שיש משמעות לימים האלו".

גם סבו של מוישהל'ה לא היה יהודי שומר שבת או כשרות, אבל את המצות הוא דאג להביא מידי שנה בביקור קבוע שערך בביתה של בתו, "אני חושב שהסיבה לזה היא מפני שזה הדבר היהודי המהותי היחיד שהוא ראה בבית הוריו שלו", אומר לנו מוישהל'ה. "הוא ידע שכשמגיע האביב, מתחילים לשאול מתי מגיע פסח. חוץ מעניין אכילת המצות, אני זוכר שגם הקפדנו שלא לאכול בימי חג הפסח לחם ואטריות. אי-אפשר לומר שכלל לא אכלנו חמץ, אבל כאמור, על אי-אכילת לחם ואטריות – הקפדנו בהחלט. חלק מהמצות אותן קיבלנו מסבי, הבאתי גם לחבריי בבית הספר. החברים הגויים שכמובן לא הכירו את המאכל המוזר הזה, שאלו אותי תמיד מה זה".

"איינשטיין היה יהודי – כמו אנטון"

"לא ידעתי אז במה מתבטא עצם עובדת היותי יהודי", נזכר השבוע מוישהל'ה. "לבד מכך שפעם בשנה אנחנו אוכלים סוג מוזר של בצק דק שבקושי אפוי. לאחר מכן עברנו לעיר בוריספול, עיר בת 80 אלף תושבים, הסמוכה לשדה התעופה המקומי. בשיעורי הפיזיקה אותם למדתי בבית הספר שם, כשהמורה הייתה מתחילה נושא חדש, תמיד אמרה: 'החוק הבא הוא חוק של איינשטיין', ואז הייתה מספרת על כמה שהוא היה חכם, והייתה אומרת לנו שאיינשטיין היה יהודי, ומוסיפה לכל התלמידים 'כמו אנטון (כך קראו לי אז) שלומד איתנו – גם הוא יהודי'. דברים אלו של המורה נתנו לי תחושת גאווה, שאני משתייך לעם חכם. חוץ ממני ואחי הגדול, לא היו עוד ילדים יהודים בין 800 תלמידי בית הספר, רק שנינו, אני ואחי, היינו היהודים היחידים בכל בית-הספר.

"כ-70 אחוזים מהפיזיקאים עליהם שמעתי בכיתה, היו יהודים, ושמחתי שאני מה'אליטה' הזו. גם אני, הייתי מהתלמידים החכמים בבית הספר. כל השנים אמרתי לעצמי, שאני אגדל להיות 'כמו איינשטיין'".

מוישהל'ה ממשיך לספר לנו את סיפורו המרתק. "כשהייתי בגיל 14, התחלנו לצאת, אני והחברים לקייב, והיינו רוקדים ריקודי 'קפוארה' – סוג של אמנות לחימה הנראית כריקוד – ברחובה הראשי של קייב, רחוב חרשאדק. ברחוב הזה עוברים בכל יום עשרות אלפי אנשים. בעת שהיינו מבצעים את הריקודים הללו, שמנו על המדרכה את אחד הכובעים שלנו, ובתוכו שמו העוברים והשבים כסף, שהיווה בעצם את הפרנסה למחייתנו. בכל ערב היינו מתחלקים בכסף, והולכים לביתנו.

"לאחד מהחברים שלי היה אבא שעסק בהסעות ברחבי אזור קייב. בין היתר הוא גם עסק בהסעות של חסידי ברסלב שהגיעו לאוקראינה, משדה התעופה בקייב לאומן. פעם דיברנו אני והנהג, אביו של אותו חבר, והוא אמר לי בצחוק 'אתם היהודים – מסריחים'. הוא סיפר לי שיש המון יהודים שנוסעים בכל שנה לאומן, ו'כולם שחורים ומסריחים'. אני ביררתי את העניין, ונודע לי כי המדובר הוא ביהודים שנוסעים לקבר של צדיק מפורסם שלהם. אמרתי לו את זה, והוא אמר לי שאותם הנוסעים הסריחו לו את הרכב. נעלבתי מכך מאוד, למרות שאותו נהג התכוון לצחוק איתי, אך בי זה פגע מאוד. הרגשתי שאני חלק מאותם יהודים, וכשהוא פוגע בהם – הוא פוגע גם בי, אך הוא לא הבין זאת.

"לא ידעתי עד אז איך יהודים נראים, והמידע היחידי שהיה לי, היה מתיאוריו של אותו נהג הסעות. הוא תיאר לי אותם כאנשים עם זקן עבות, שגם חובשים כובעים לראשיהם. יום אחד הייתי עם חבריי בריקודים באותו רחוב ראשי, וראיתי מולי שיירה של אנשים עוברים, שהתאימו בדיוק לתיאור של אותם יהודים אותם תיאר לי נהג-ההסעות. צעקתי לעברם: 'אתם יהודים? מה אתם עושים?' הם נבהלו מצעקותיי, וגם אני כך. הם לא ידעו אם פניי מועדות לשלום או למלחמה, אך לבסוף החליטו לגשת אליי, לאחר ששמו לב שלא קראתי להם בשם גנאי כל שהוא, כפי שהיו רגילים לשמוע מנערים פוחזים, או מהאנטישמים".

ר' יענקי זילברמן, מנכ"ל הקהילה היהודית בקייב, מספר לנו על מה שקרה אז, מנקודת מבטו שלו – הוא היה אחד מאותם יהודים שעברו באותו רחוב. "לא ייחסנו חשיבות לקבוצת הנערים ששרה ורקדה שם ברחוב עם גיטרות. יותר דאגנו מן העובדה שייתכן ומדובר בצעירים אנטישמיים שעלולים לתקוף אותנו. האנטישמיות באוקראינה היא רבה מאוד, ובשל כך פחדנו. כשקרא לעברנו ברוסית אחד הנערים 'יהודים לאן אתם הולכים', לא ידענו כל-כך איך להגיב. התקרבנו אליהם, ושאלנו את הנער שצעק, מה הבעיה".

"אותם יהודים", ממשיך מוישהל'ה מהמקום בו הפסיק בסיפורו, "היו מתפללים מקהילת חב"ד בבית הכנסת הראשי בקייב, 'ברוצקה', וביניהם, כאמור, היה גם מנהל הקהילה, ר' יענקי זילברמן. הם אמרו לי שהם בדרך לקיים את מנהג ה'תשליך', מנהג שאז לא היה לי שמץ של מושג אודותיו, בנהר הדאנייר שנמצא בקרבת-מקום. סיפרתי להם את סיפורי האישי; נולדתי כיהודי, אך איני יודע מה זה בדיוק אומר, מלבד אכילת מצות פעם בשנה. הם השיבו לי שלפני הכול – אבוא איתם כעת לבית הכנסת. כשהגעתי לבית הכנסת הייתי בשוק. ראיתי אולם ענק ויפה עם מתפללים רבים. אחר כך גם נוכחתי בסעודות ראש-השנה, מהן התרשמתי מאוד. את התפילות אותן לא הבנתי, לא כל-כך אהבתי, בעיקר בשל אורכן. התפילות ארכו שעות על גבי שעות, ולי זה היה קשה".

"אברהם אבינו לא הורדם כשמל את עצמו"

"לאחר ההשתתפות בתפילות ובסעודות", חוזר מוישהל'ה לאותו ראש-השנה, "אמרו לי אנשי הקהילה, שאם אני אכן רציני, אמציא להם את המסמכים על עובדת היותי יהודי בימים הקרובים, ואז אחזור לבית-הכנסת, ומשם כבר נוכל להתקדם הלאה. נסעתי הביתה. אני לא זוכר אם היה זה בראש-השנה עצמו, או לאחריו, ובבית חיפשתי וגם מצאתי את המסמכים הדרושים, ולאחר זמן קצר הבאתי אותם לאנשי הקהילה.

"אנשי הקהילה, שראו שאני אכן רציני, פתחו לפניי צוהר לעולם חדש אותו לא הכרתי. פתאום התגלה לי עולם שלם, אנשים חדשים, והכול היה מאוד מעניין. לפני שהכרתי את היהדות לא הייתה לי שום מטרה בחיי, ופתאום הרגשתי שאני נמצא במקום שהוא 'שלי', שמהווה את המטרה שלי בחיים. בקהילה העניקו לי הרבה חום ואהבה. הייתי אז בלי כלום על הראש. בתור בן למשפחה ענייה, הייתי צריך לפרנס את עצמי".

חסידות חב"ד, מפעילה ברוסיה רשת ענפה של מוסדות יהודיים, אליהם הגיע מוישהל'ה. "כשבאתי למוסדות הקהילה, אמרו לי שם שיש במקום ישיבה, שנותנת מלגה של 100 דולרים בחודש ללומדים אצלה. רק בכדי לסבר את האוזן אומר שהמנקה בבית-הספר אותו למדתי, הרוויחה רק 20 דולרים בחודש. בנוסף לכך הם אמרו שהם ייתנו לי אוכל ומקום לישון במרכז העיר, ואני מאוד שמחתי על כך. מנהל הקהילה, ר' יענקי זילברמן, אמר לי שלפני הכול עליי לעבור 'ברית מילה', ואני מייד אמרתי להם: 'בסדר'. הם היו מופתעים ושאלו אותי בשנית אם אני בטוח, ואני אמרתי להם שאם זה מה שאני צריך לעשות כיהודי – אעשה זאת, בלי להתלבט לרגע.

"עוד באותו שבוע, יומיים לפני יום-הכיפורים של אותה השנה, עברתי ברית מילה. מנהל הקהילה, הרב זילברמן היה הסנדק שלי. לא היו לי כאבים מיוחדים. אמרו לי לפני הטקס שניתן לערוך הרדמה שתקל עליי, אך אני אמרתי להם: 'אברהם אבינו לא עבר הרדמה לפני שמל את עצמו – גם אני לא רוצה'. זה היה אמנם טקס חשוב, אך ברגע המעשה הוא היה גם מפחיד. כשהייתי על שולחן הניתוחים, האומץ שהיה בליבי לפני כן נעלם ברגע אחד, כאילו לא היה בו מעולם. אמרתי להם שייתנו לי לקרוא איזה עיתון שאולי יצליח להסיח את דעתי, וגם יועיל לי שלא אצטרך לראות את הדם, ואכן כך הם עשו. לאחר זמן קצר, פתאום אמרו לי 'מזל טוב', ושהניתוח נגמר. אלו הם רגעים שהמוח לא כל-כך עובד. הרגשתי רגשות של התרוממות הלב, הכול היה מאוד מרגש, אבל עוד לא הצלחתי להבין ולעכל.

"אחרי ברית המילה שכבתי יממה שלמה במיטה. ביום-הכיפורים של אותה שנה עדיין לא צמתי לגמרי, בשל חולשתי. ממש יום אחרי יום-הכיפורים כבר התחלתי בלימודים הסדירים בישיבה. ביום אחד כבר למדתי לקרוא את אותיות הא"ב. כל היום ההוא היה מוקדש ללימוד האותיות – ישבתי ללמוד כשבידי סטופר, ואני מנסה לעקוב אחר קצב הקריאה והלימוד שלי. כשראיתי התקדמות בלימוד בסטופר, הייתי קורא קריאות התלהבות.

"את יום המחרת הקדשתי ללימוד כתיבת כל האותיות. נעזרתי בכמה בחורים שלמדו בישיבה, ושאלתי אותם על כל אות, אם כתבתי אותה נכונה. את אותו היום התחלתי בשעה 6 בבוקר, וסיימתי בשעה 12 בלילה, כשכל אותו הזמן היה מנוצל לתרגול הכתיבה בעברית. ביום השלישי ללימודיי בישיבה, כבר נכנסתי ללמוד גמרא".

אנחנו מתפלאים על כך, ושואלים את מוישהל'ה האם הוא בטוח בעובדות אלו, אך הוא ממהר לחזור על כך בביטחון, והרב זילברמן מאשר לנו את העובדות המופלאות – ''ביום השלישי ללימודיו כבר החל בלימוד הגמרא''.

"אני זוכר שהייתה זו מסכת פסחים" ממשיך מוישהל'ה בסיפורו, "והלימוד באותו יום התחיל במילים 'אפילו עני שבישראל'. למדתי את הכול בעל-פה, והעיקר, לעבור את המבחן בצורה הטובה ביותר.

"חזרתי על הלימודים שוב ושוב, ושיננתי את מה שלמדתי. בחדר שלי הייתי יושב עם המילון הרוסי-עברי כדי לתרגם מילים רוסיות לעברית. ראש הישיבה היה ישראלי, יהודי יקר בשם הרב פרידמן. הייתי בא אליו כדי לומר לו שאני צריך לצאת לקנות סיגריות. נעזרתי במילון וכתבתי לו את בקשתי בעברית, על גבי פתק. הוא צחק, התמוגג, ונתן לי את האישור לצאת. כך הייתי משקיע מאוד בכל נושא הקשור בלימודיי בישיבה. התלהבות רבה אחזה בי מהדרשות שנישאו בהיכל הישיבה, ואמרתי לעצמי שאני חייב לדעת הכול ביהדות. בתוך חודש וחצי מכניסתי לישיבה, כבר שימשתי כחזן בתפילות בישיבה, וכולם התרגשו מן העובדה שרק לפני זמן כה קצר גיליתי את יהדותי מחדש – וכבר אני 'עמוק' בתוך העניינים. היו תלמידים בישיבה שכבר התחזקו שנתיים ושלוש, ועוד לא היו שליחי-ציבור. בתום התפילה הראשונה שלי כחזן, מחאו לי כולם כפיים בהתלהבות".

המעגל נסגר: חתונה מרגשת בירושלים

עברו עוד מספר חודשים, ומוישהל'ה הפך להיות עוזרו של ר' יענקי זילברמן, מנכ"ל הקהילה היהודית בקייב – תפקיד אותו ממשיך למלא עד היום. "בבית-הכנסת של הקהילה", מספר מוישהל'ה, "התפללו האנשים בסידור שהיה כתוב בצד אחד בעברית, ובעמוד שמנגד, מופיע התרגום ברוסית. זילברמן היה מסמן למתפללים בכל פעם בו היו מחליפים עמוד, ואומר להם בקול את מספר העמוד של התרגום הרוסי, כדי שקהל המתפללים יצליח להתפלל יחד עם החזן. פעם אחת ביקש ממני ר' יענקי להחליף אותו בתפקיד, ולקחת על עצמי לעדכן את המתפללים היכן אוחזים בכל פעם. התלבטתי עם עצמי – מצד אחד יש בי אמנם אומץ, אך מצד שני, אני גם צנוע וביישן. לבסוף התחלתי אכן להיות מי שצועק את מספר העמוד. הייתי גם אוסף לאחר מכן את הסידורים בבית-הכנסת, ועשיתי עוד עבודות-קודש דומות. לאט-לאט התקדמתי בעבודה, ונהייתי לסגנו של מנהל הקהילה היהודית בקייב.

"לרב זילברמן יש עובדים רבים, אבל אני והוא מנהלים כיום את העבודה בקהילה היהודית במקום. פעם הוא היה צריך ללמד אותי בנוסף להוראה מה לעשות, גם את פישרה של ההוראה, ואיך בדיוק לבצע אותה. כיום הוא צריך רק לתת לי הוראה קצרה ואני כבר מבין את כל מה שהוא רוצה. הוא גם ארגן לי משרד משלי, בו אני מסייע לענייני הארגון של הקהילה".

ביום חמישי שעבר, התחתן מוישהל'ה צימרמן עם בת גילו, באחת החתונות השמחות שראתה ירושלים לאחרונה. אנחנו שואלים אותו אם גם לאשתו יש סיפור חיים מרתק כשלו. "סיפורה של אשתי", עונה לנו מוישהל'ה צימרמן, "הוא הרבה יותר פשוט. היא במקור מבלרוס, בת לשני הורים יהודיים, שאף למדה באזור מגוריה בבית-ספר יהודי. היא שמרה על כשרות ושבת כבר מגיל צעיר, למרות שהוריה לא שמרו. את כל מה שלימדו אותה בבית-הספר, היא התחילה לקיים כבר בגיל 12-13". כשהגיעה אשתו של מוישהל'ה צימרמן לארץ, לפני מספר שנים, היא למדה מספר שנים אמנות ב'בצלאל' בירושלים.

"לחתונה שלי הגיעו אנשים מכל רחבי ישראל וגם אורחים רבים מחו"ל. לא ראיתי כזו חתונה שמחה מימיי, והשתתפתי בחתונות רבות בחיי. 8 חברים הגיעו מהישיבה מקייב. ראש הישיבה ורבה של קייב, רבי משה אריה אסמן, הגיע אף הוא לארץ לביקור של 24 שעות, במיוחד בשביל החתונה שלי. הרגשתי ממש בעננים. אני עוד מעט אהיה בגיל 23, וכעת אני מרגיש שלם לגמרי ומאושר, ברוך ה'".

אנחנו שואלים את מוישהל'ה אם הוא משתתף ב'מבצעים' להנחת תפילין והתקנת מזוזות, והוא עונה: "'מבצעים' אני עושה כל הזמן. פה בארץ, פגשתי כל כמה דקות, ללא גוזמא, אנשים שהשתתפו ב'מבצעים' שלי באוקראינה, או שנעזרו על ידי שם. עזרתי במסגרת תפקידי ליהודים רבים, בשדה תעופה, או בנסיעות לאומן, ובסידורים מול השגרירות. אלו שפגשו אותי בארץ שמחו לראות אותי, ועוד יותר שמחו כשסיפרתי להם על מטרת שהותי במקום".

חבריו של צימרמן מספרים לנו כי חתונתו התקיימה דווקא בירושלים, ולא בקייב במסגרת הקהילה, משום שזה היה חלומו של מוישהל'ה כל השנים – להתחתן בירושלים. לצורך העניין נערך מבצע-בזק לגיוס הכספים הדרושים לעניין, ואכן לבסוף נערכה החתונה בפאר והדר באולם אירועים סמוך לשכונת הר-נוף, בירושלים.
"הרבנים בישיבה דאגו לקרב אותי, והחברים שראו כמה אני דורש מעצמי – למדו מכך. את הלימודים בישיבה התחלתי לפני 6 שנים, ומאז, כל הבחורים שלומדים שם, רואים אותי כדוגמה. כל מי שהיה קשה לו לגדל זקן, או עם עניין שמירת השבת והכשרות, אמר לעצמו 'אם מוישהל'ה יכול, אז גם אני יכול'. זו בושה בשבילם לעשות משהו שהוא לא טוב".

"גם מי שגדל כחרדי צריך לחפש את הבורא"

מוישהל'ה החזיר בעקבותיו את כל משפחתו בתשובה שלימה. אחיו ואחותו, חזרו ביחד עמו לאביהם שבשמים. אמו, כך הוא מספר לנו, כבר מדליקה כיום נרות שבת, ואף מזוזה הותקנה במשקוף ביתה. "אנחנו דואגים לבקר אותה מידי חג, ולהביא לביתה את אווירת החג", אומר לנו מוישהל'ה. הוא מספר לנו שעד היום 'החג שלה' היה פסח, ולפניו היא הייתה דואגת לנקות את הבית, ולשאול מתי כבר יגיע החג, כבר מאז נראים סימני האביב. בחג החנוכה, מגיעים ילדיה המסורים להדליק עימה את נרות החנוכה, ולשמח אותה בכל מה שניתן.

אחיו שלום התחתן לפני כשלושה חודשים, ומאז הוא בשליחות בעיר שנמצאת כ-60 קילומטר מקייב, ובה הוא מארגן את לימודי בית הספר היהודי במקום, מוסר שיעורים בהלכה, ודואג לרוחניות של היהודים במקום.

ר' יענקי זילברמן, האיש שהוביל את מוישהל'ה לחופה, סיפר לנו השבוע על החתונה השמחה. "ההתרגשות הייתה עצומה. זו הייתה חתונה של עוזר, תלמיד, בנאדם. אני הייתי גם הסנדק שלו, ולהכניס אותו לחופה היה מאוד מרגש בעבורי. החתונה עצמה הייתה מאוד שמחה, וכך דאגתי שהיא תיראה. הבאתי לאולם את כל מכריי וחבריי מהארץ, והם אכן מילאו את האולם. לחופה הבאתי את כל בני משפחתי, שבאו עם בקיטשע'ס, כאילו שזו חתונת בן-משפחה קרוב. כך אכן ממש הרגשתי, כאילו שאני מחתן את בני שלי. יש לי קשרים בחסידות צאנז, בה אני תומך, והצלחתי לארגן מהם שנים-עשר אברכים שחברים בארגון 'שמחם' של החסידות, שיבואו אף הם לשמח את החתן הצדיק. בהתרגשותו אף עלה מוישהל'ה אל הבמה, וביצע ספונטאנית מספר שירים מרגשים.

"כשהיינו, אני ומוישהל'ה בשבוע שעבר אצל כ"ק האדמו"ר מצאנז, אמר לי הרבי שרואים על פניו של מוישהל'ה את הדרת הפנים היהודיות, ואת העדינות בה הוא ניחן. הרבי הביא לר' מוישהל'ה ספר תהילים, ומוישהל'ה אמר לו את שאמר פעם הרבי השישי מחב"ד, שתהילים ותה אף-פעם לא מזיקים. הרבי תיקן אותו בחביבות, שלא רק שזה לא מזיק, אלא זה אף מועיל מאוד. אחר-כך התפתח ביניהם דו-שיח מעניין, וכשמוישהל'ה יצא אמר לי הרבי, כי יש לי בזכותו של מוישהל'ה הרבה זכויות בשמים. אמרתי לו שאכן, דרך ההתקרבות של מוישהל'ה, היא אחד מהמעשים שאני הכי גאה בהם".

הרב זילברמן, שליח חב"ד באוקראינה כבר כ-12 שנים, לא מפסיק בשיחה עמנו לשבח את בן טיפוחיו. "מוישהל'ה הוא ללא ספק אחד מהשלישייה הפותחת שלמדו בישיבה. הוא משמש גם כבעל-קורא, ללא שום עזרה מאחרים. בישיבה אצלנו למדו בכל השנים תלמידים רבים, אך אף אחד מהם לא היה רציני כמו מוישהל'ה". זילברמן מספר שהוא שלח את מוישהל'ה לשנתיים של לימוד בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד. סדר יומו של מוישהל'ה התחיל בכל יום במקווה, ואז תפילה ולימוד רצוף במשך כל היום.

"מוישהל'ה תמיד מספר לי שמהתקופה הזו הוא יצא, כשהוא יודע את מסכתות ברכות, תענית וראש השנה בעל פה, ישר והפוך. להצליח להקים בית יהודי טהור של ממש על אדני התורה והיראה, בתוך שבע שנים מהכרת היהדות, אין זה דבר פשוט בכלל. מוישהל'ה רוצה לגור בארץ ישראל, אך אמרתי לו שלפחות את השנתיים הראשונות לנישואיו שיעשה בקייב, ויקרב יהודים בשבתות שיערוך אצלו, ובפעילויות נוספות, שכן אין כמו סיפורו לקרב יהודים לאביהם שבשמים".

רבה הראשי של אוקראינה ושליח כ"ק הרבי מליובאוויטש זצ"ל במקום, הרב משה אריה אסמן, שהגיע לארץ במיוחד לחתונה, הביע אחר החתונה אף הוא את רגשותיו:  "ברוך ה' שזכינו להכניס לחופה את מוישהל'ה התלמיד שלנו, יהודי שעוזר הרבה לכולם. כמעט כל מי שמגיע לאוקראינה מכיר אותו, כי הוא תמיד עוזר לכולם. הגיעה לו חתונה שמחה, ואכן באנו אנו לירושלים עיר הקודש, על מנת לשמח אותו".

לסיום שיחתנו איתו, רוצה מוישהל'ה צימרמן להעביר מסר חשוב לקוראים: "בן אדם שגדל בתוך היהדות החרדית, בשבילו היהדות היא כמו משפחה, זה בדם. אבל כשמגיע אדם אל ההכרה היהודית בכוחות עצמו, זה משהו חזק מאוד, שנשאר לכל החיים. אני רוצה לומר שאפילו שמי שגדל בתוך הווי חרדי שהוא בדרך כלל חזק תמיד, בכל זאת עליו תמיד לחפש את הבורא, ולשאול מה הקדוש-ברוך-הוא דורש ממנו. מזה אפשר להתחזק, וזה יעשה את כל מה שהאדם עושה, לעשייה אחרת, בהסתכלות שונה".