במשחק אסוציאציות רוב האנשים היו אומרים, מן הסתם, ש'אלדד אילן' נשמע להם כמו שם של סוכן ביטוח מרמת גן. בשיחת הטלפון מהדרך, כשהוא מכוון אותי בבטחה בין השדות אל ביתו שבגדרה, יכולתי לזהות בחיתוך הדיבור ובהוראות המדויקות בעיקר את עברו כקצין בצבא וכמנהל בתעשיית ההיי-טק. אבל מי שסבור שמדובר ביאפי שהחליט לשפר דיור במושבה הציורית טועה. אלדד אילן, שחזר בתשובה לפני חצי תריסר שנים, הוא חסיד חב"ד. אילן מוביל בחודשים האחרונים מהלך שעשויות להיות לו בטווח הארוך השפעות כלכליות וחברתיות לא מבוטלות, ואולי גם רוחניות. הוא יוזם הקמת מכללה חסידית לבנות, שתכשיר אותן למקצועות שמעטים הם החרדים (גברים או נשים) שמחזיקים בהם. בין השאר מדובר בהנדסת תעשייה וניהול, יחצ"נות, תקשורת חזותית ועיצוב פנים. המכללה אמורה לפתוח את שעריה אחרי החגים, והיא קיבלה, לאחר לבטים לא מעטים, אישורים מרבני חב"ד. בית חילוני רגיל אלדד אילן מתגורר בבית שנבנה על ידי סבו בשנת 1932 בגדרה. בחצר עצי הדר, שריד לפרדס מתקופת הביל"ויים. הסיסמה "מחדרה עד גדרה" שרווחה בתחילת המאה שעברה מקבלת כאן משמעות: המושבה היתה הגבול הדרומי של ההתיישבות היהודית. אילן מראה לי בחצר בור עמוק ששימש כסליק של ההגנה, ומצביע בגאווה על עץ פיקוס אדיר מימדים: "סבי שלי שתל אותו לפני 70 שנה, ותראה איך הוא צמח". הוא גדל בראשון לציון בבית ישראלי ממוצע. "את היידישקייט ספגתי מסבתא שלי, שבאה מבית הונגרי דתי". אביו עסק בנדל"ן ואמו עבדה בעירייה, ואחר-כך עזבה ולמדה פילוסופיה. "היינו דנים בשאלות פילוסופיות כמו אם לחושך יש מציאות משל עצמו או שהוא רק העדר אור. את המסקנה של הדיון אז אני לא זוכר, אבל אני יודע את התשובה של היהדות", הוא מחייך. בתיכון למד באורט סינגלובסקי – תיכון מקצועי בתל אביב, במגמת מכונאות. כבר בתור ילד נמשך לדברים טכניים: בנה מכשירים, עסק באלקטרוניקה, בנה מכוניות קטנות, ו"בעיקר פירקתי דברים". הוא מעיד על עצמו שהיה תלמיד טוב, אם כי די שובב: "כשאחד המורים הרגיז אותנו, היינו אוספים את השולחנות והכיסאות במרכז הכיתה ובונים מהם פירמידה. אבל זה לא קרה כל יום – רק לעתים נדירות". בשנת 87' התגייס לצבא ושירת כקצין בבסיס תחמושת במרכז הארץ. עם השחרור החליט, בעצת ההורים, ללמוד לתואר הנדסאי תעשייה וניהול, ולאחר שנתיים קיבל תואר. אחר-כך נרשם לתוכנית מיוחדת של לימודי המשך בארה"ב, שבה משלימים תוך שנה לתואר מהנדס. אילן נסע יחד עם עוד 50 סטודנטים לקמפוס בניו-הייבן שבמדינת קונטיקט, עירה של אוניברסיטת ייל היוקרתית. "בפעם הראשונה שאתה מגיע לארה"ב אתה מקבל הלם. הכל באמריקה גדול: הבניינים, הכבישים, המכוניות. כשנכנסים לסופרמרקט יש שורה שלמה של מדפים רק למשקאות קלים. הכל בומבסטי. גם המנטליות האמריקנית שונה – זו ארץ מהגרים, ואתה נפגש עם אנשים שהגיעו מכל העולם: מיפן, אירופה, אפריקה ועוד". זו היתה שנה אינטנסיבית מאוד, שכללה לימודים עד השעות המאוחרות. אפילו בקיץ, בתקופת החופשה האקדמית, נאלצו הסטודנטים ללמוד סמסטר נוסף. מפגש ראשון עם הנקודה היהודית למרות הלחץ, היתה זו גם תקופה של התעוררות רוחנית עבור אילן. המסע החל בבית חב"ד המקומי: "אנשי חב"ד היו מגיעים אלינו בימי שישי להניח תפילין, ונשארים לקידוש ולתפילות השבת והחגים. זה הדליק לי את הניצוץ היהודי. היינו ארבעה בחדר, והיה לנו הווי מסורתי: אני בישלתי את ארוחת השבת ואחד החברים קידש. בחו"ל אתה מרגיש את החסך של היהדות יותר מאשר בארץ". באמצע השנה גם נסע לראות את הרבי. "לא ידעתי ממש מי הוא, אך זה נשמע לי מעניין, וגם החברים מהחדר הצטרפו. נסענו כשלוש שעות באוטובוס לניו יורק. לשמוע את אלפי החסידים שרים לרבי, היה חוויה מחשמלת. זו היתה הפעם הראשונה שלי בתוך ים של חרדים". במבט לאחור, אומר אילן, הוא מבין שזו בעצם היתה נקודת ההתחלה של החזרה בתשובה. "אז עוד לא תפסתי את זאת. חזרתי מניו יורק והמשכתי כרגיל. סיימתי את הלימודים ונסעתי עם חבר לטיול ברפובליקה הדומיניקנית, שם נמצא אחד מאתרי גלישת הרוח הידועים ביותר בעולם". החבר, משוגע לגלישה, משך אותו לחוף 'קברטה', הנחשב לאחד החופים הטובים ביותר לגולשים. בשלב מסוים חשבו אפילו לקנות שם רצועת חוף קטנה במחיר זול יחסית. "לקחנו את זה ברצינות. הלכנו לעורך דין וכמעט חתמנו על חוזה". ברגע האחרון הוא נועץ עם דוד שלו, איש עסקים בגרמניה, שהמליץ לו לא להתפתות. "במקומות כאלה קורה לא אחת שתמורת הכסף שמשלמים מקבלים פיסת נייר במקום פיסת חוף". אחרי הטיול, בתחילת שנת 1994, חזר אילן לארה"ב ושימש נציג של חברת מולטימדיה שמנהלה היה בן הדוד מגרמניה. במקביל החל בלימודי תואר שני במנהל עסקים במנהטן. "כאן החלה תקופה גשמית עבורי", הוא מעיד. "גרתי באזור הטוב של מנהטן, היתה לי משכורת נאה וטסתי מדי פעם לאירופה. הייתי מבלה הרבה במסיבות ובמסעדות". בהמשך נמכרה החברה לקונצרן הענק 'פיליפס' תמורת מחיר לא רע. ההארה הרוחנית הגיעה דווקא מבן הדוד, שהחל להתעניין בספרים 'רוחניים' כמו 'הנבואה השמימית' ו'האלכימאי'. "היום אני רואה שאותם ספרים לקחו הרבה רעיונות מהיהדות. למשל, הרעיון ששום דבר לא קורה במקרה. זה הרי יסוד ביהדות – השגחה פרטית. הבעל שם טוב כבר אמר שהכל מלמעלה, ושום דבר אינו מקרי. מילדיו של הבעש"ט "היה לי חבר ילדות בשם ליאור, שכל הזמן לחצתי עליו לבוא לבקר", הוא משחזר, "ויום אחד הרמתי אליו טלפון ואמרתי: 'ליאור, בוא עכשיו', והוא השיב: 'בדיוק הייתי בסוכנות נסיעות'. כשהוא הגיע לארה"ב, ישבנו ודיברנו כל הלילה ללא הפסקה. ברוח הספרים שקראתי אמרתי לו שזה לא מקרי שהוא הגיע, ובטח הוא אמור להעביר לי איזה מסר. גם הוא חיפש את עצמו באותו זמן. פתאום נזכרתי שבן הדוד שלי הביא לי במתנה תפילין. הם היו מונחים בעיקר בארון. באותו רגע אמרתי לליאור: 'בוא נניח תפילין'. הנחנו שנינו, ומאותו יום לא הפסקתי להניח תפילין". שניהם המשיכו לטיול ארוך בקוסטה ריקה – ארץ של יערות גשם והרי געש הנתונה בין האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי. "שכרנו ג'יפ, חרשנו את הארץ ודיברנו שעות בכל יום. זה היה כמו מסע התעוררות", מעיד אילן. באחת העצירות נכנסו השניים למסעדה. לפתע ניעור באילן הרצון לצאת החוצה להתבודד. הוא יצא מהמסעדה ושם את פעמיו ליער הסמוך. "השמש החלה לשקוע, ופתאום התעוררה בי כזו תשוקה לבורא", הוא מספר. "לא הבנתי בדיוק מה קורה לי, ויצאה לי מין צעקה מעומק הלב. איך שסיימתי אותה, התבוננתי לשמים וראיתי כוכב ענק נופל. היה לי ברור שזה סימן מלמעלה". ביולי 97' חזר ארצה, כשנודע לו שאמו חולה, ועבד כמה חודשים כמנהל מוצר וסמנכ"ל בחברת היי-טק. בהמשך ניסה להקים מיזם היי-טק שיציע באינטרנט תכנים רוחניים. אחרי מותה של אמו ניסה את כוחו כמעביר סדנות רוחניות. באחת מהן פגש את אשתו, בתיה, מהמתנ"ס בקרני שומרון: "דיברנו על רוחניות. ניגנו מוסיקה וסיפרתי להם סיפורי צדיקים. בתיה סיפרה על סבה החסיד, שהיה יוצא איתם החוצה להתבוננות. למחרת התקשרתי אליה וביקשתי 'לקבל משוב' על הסדנה. שנינו הבנו שזה רק תירוץ לפגישה, ומשם המשכנו עד החתונה". למה החלטת להצטרף דווקא לחסידות חב"ד? "סבא שלי אמר לי שאני דור עשירי לבעש"ט, ושהבעש"ט אמר 'עד דור עשירי יקראו ילדי'. זה היה אחד הגורמים שמשך אותי לכיוון החסידות. התלבטתי בין חב"ד לברסלב. חב"ד היא חסידות יותר רציונלית. בברסלב, לעומת זאת, מגיעים לעבודת ה' דרך הרגשות. בגלל שאני טיפוס שכלתני, הגישה של חב"ד יותר התאימה לי". בתיה ואלדד התחתנו בח"י באלול, יום הולדתו של הבעל שם טוב. לזוג שלושה ילדים קטנים, שני בנים ובת, שהגדול בהם בן ארבע. אחר החתונה השתקעו בבית הסב בגדרה, אילן למד בכולל של חב"ד ברחובות במשך שנתיים וקיבל הסמכה. כיום הזוג הם שליחים של הרבי: אלדד מנהל את מוסדות החינוך בגדרה, ובתיה מנהלת כיום מועדוני נוער לילדים בקרית מלאכי. מכללה באישור בית הדין הרעיון להקמת מכללה חסידית לבנות, מתגלגל אצל אילן כבר יותר משנה. "הרגשנו את הצורך מהשטח. ביחד עם השליח הראשי בגדרה, הרב קרניאל, התייעצנו עם כמה גורמים בחב"ד". אילן בורר את מילותיו בקפידה: "התרשמנו שהרבנים מבינים את הצורך, כי הרבה בנות נאלצות ללמוד במקומות חיצוניים או מוותרות על לימודים בכלל. "עד לאחרונה רוב הבנות בחסידות למדו בסמינר להוראה, שהוא בעיקר מכללה להוראה וגננות. אלא שמשרד החינוך התחיל לקצץ במורים, וגם במספר המקומות במכללות למורים. זה הגיוני – אין טעם להכשיר מורים שלא תהיה להם אחר-כך עבודה. כתוצאה מכך רף הקבלה למכללות עלה, ובנות מוכשרות שלא עברו את מבחני הקבלה מצאו את עצמן נטולות מקצוע, וזה דבר שמהווה לא אחת מעין תנאי לשידוך!" לאילן חשוב להדגיש שלא מדובר ביוזמה פרטית: "אנחנו מתואמים עם בית דין רבני חב"ד בארץ הקודש. הדילמה והחששות של בית הדין הובאו בפנינו". ממה חשש בית הדין? "יש כאן כמה בעיות: צריך להבטיח שלימודי החול יהיו מתאימים לבנות, שהמרצים יתאימו, שיהיה גוף רוחני שיפקח על הלימודים, שהבנות לא יבואו במגע עם קהל שעלול להשפיע עליהן לא לטובה. יש לא מעט אילוצים, ולכן במהלך החודשים האחרונים גיבשו עם בית הדין מערכת מורכבת של מסננים, כדי להבטיח שהכל יעבוד כראוי. "יש לנו כתב התחייבות מפורט כלפי בית הדין ביחס למערכת השעות, לסגל ההוראה, למקצועות שנרצה לפתוח בעתיד ואפילו למיקום הפיזי של המכללה. ככה אנחנו מבטיחים שלא יצא מתחת לידינו משהו לא מתוקן. המכללה אמורה להיות שלוחה של מכללת יהודה ושומרון באריאל, והיא תציע מגמות שמהוות מיני-מהפכה במגזר החרדי, כשמדובר בלימודי נשים. בין השאר ניתן יהיה לקבל תואר הנדסאית תעשייה וניהול, עם התמחות בשיווק ובמערכות מידע; באדריכלות ועיצוב פנים; בתקשורת חזותית ובמחשבים. בנוסף ניתן יהיה ללמוד הפקת אירועים ויחסי ציבור. "זהו מקצוע נדרש במיוחד בחב"ד", מעיד אילן, "בגלל האופי המיוחד של בתי חב"ד והשליחות". אשת הקריירה החסידית "מדובר בתעודת הנדסאי ממשלתית לכל דבר. יש מבחנים חיצוניים ופרויקט גמר, לא סתם תעודה יפה מאיזה בית ספר", משתבח אילן. "מי שתסיים אצלנו אדריכלות, תהיה לה זכות חתימה לעיצוב פנים וחוץ של בניין בגובה של עד חמש קומות. בנוסף, היות שמדובר בתחומים טכנולוגיים, יש פחות סיכוי להתנגשויות עם התפיסה היהודית מאשר אילו היינו מלמדים מדעי הרוח או החברה". איך מלמדים הנדסאות בצורה יהודית? "רבי שמעון בר יוחאי, שרק לאחרונה היה יום ההילולא שלו, נודע כבעל תורת הנסתר. אבל אם מסתכלים בש"ס רואים שאין מסכת שבה רבי שמעון אינו מוזכר. היכולת שלו לשלב בין הנגלה לנסתר היא שהפכה אותו לגדול כל-כך. אנחנו צריכים ללמוד להוציא מכל דבר את הקודש – 'בכל דרכך דעהו'. וזה מה שננסה לעשות במכללה". כיצד זה יתרחש בפועל? "ראשית, חלק גדול מהמרצים שלנו למקצועות החול הוא מהציבור הדתי, מה שנותן זווית יהודית גם למקצועות החול. שנית, לימודי הקודש אצלנו לא נלמדים כחטיבה נפרדת, אלא הם שזורים בתוך מערכת השעות ומהווים כשליש ממנה. שלישית, לימודי הקודש יהיו מוכוונים למה שאנחנו קוראים 'מודעות חסידית' – איך הולכת הבוגרת שלנו למקום עבודה ומתפקדת בו כאישה יראת שמים, אישה חסידית. "ניתן גם דגש לנושא השליחות החב"דית. יש 4,000 שליחים של בתי חב"ד ברחבי העולם. אנחנו רוצים להפוך כל אחת מהבוגרות שלנו לשליחה, בכל מסגרת שאליה תגיע אחר כך. זה לא פשוט בגיל צעיר כל-כך, אך זה אפשרי, ואנחנו נחנך לכך. "זה מתחבר אגב גם עם מגמות בעולם וגם בארץ, של הכנסת רוחניות בעסקים. מדברים כיום על תרומה לקהילה ושמירה על כדור הארץ, ועל כך שאם כל עובד ירגיש שהוא חלק מקהילה, המוטיבציה שלו תהיה גבוהה. הבנות שאנחנו נכשיר יהיו לא רק נשות מקצוע, אלא גם שגרירות של הציבור שלנו". כיצד אתם מתמודדים עם החשש של חשיפת הבנות לציבור החילוני במסגרת עבודתן? "המקצועות שאנחנו מלמדים מתאימים גם לעבודה מהבית – אפשר לפתוח משרד אדריכלות בבית, למשל. הדגש שניתן על מודעות חסידית אמור ליצור הכנה לאתגר הזה. באופן כללי, העולם החילוני איננו זר לחב"ד, אנחנו לא סגורים בשכונות שלנו. יש אצלנו יותר פתיחות, ואנחנו יוצאים החוצה גם במסגרת שליחות וגם במבצעים מיוחדים. זה נותן לנו יכולת התמודדות מול העולם החיצוני. גם בנות מזרמים דתיים אחרים יוכלו להציג מועמדותן למכללה – מלבד בגרות מלאה ישנה גם ועדת קבלה. "צריך לזכור שגם בנות שלמדו הוראה וגננות לא תמיד הצליחו להשתלב במסגרות תורניות, ולפעמים גם הן הגיעו למקומות שבהם נאלצו לעמוד מול אתגרים רוחניים לא קלים". משפרים את איכות החיים אילן לא מעוניין לצייר את המכללה כפריצת דרך, אלא יותר כהמשך של מגמה שכבר החלה: "יש בעולם החרדי כבר שינוי – בקריה האקדמית באור יהודה, למשל, יש מסלולים לבנות מהמגזר החרדי שבהם לומדים מקצועות כמו משפטים. גם בית רבקה החב"די מציע השנה מסלולים נוספים, כמו גרפיקה ממוחשבת ויעוץ מס, בנוסף על הוראה וגננות". שם המכללה עדיין לא נקבע. ההנהלה מתלבטת בין היתר בין השמות: 'עטרת מלכות', 'באתי לגני', 'בית רבי' ו'אחותי כלה'. בכל מקרה, בין שהשם שייבחר ידגיש את הפן האמוני ובין את הצד הנשי, המוסד החדש הוא עוד צעד משמעותי בדרכו הארוכה של הציבור החרדי להשתלבות במרקם החיים בארץ. רוב החוקרים העוקבים אחרי המגזר, מאמינים כי השתלבות זו היא תהליך בלתי נמנע. ולמרות האתגרים הלא פשוטים שהיא מציבה בפני החרדים, היא תביא להפחתת המתח בין החילונים לחרדים, תשפר את איכות החיים החרדית ואת תדמיתם בציבור הרחב. ובסופו של דבר, כך נראה, יהיה זה תהליך, שאם יבוצע בפיקוח מתאים, הכל יצאו ממנו מנצחים. חברה במצוקה לפני שנים לא מעטות היה מראה של חרדי בחברת היי-טק או במדי צה"ל מעורר פליאה מהסוג שגורם לכל מי שנמצא שבסביבה ללטוש עיניים בסקרנות. גם אישה חרדית שמנהלת עסק היתה מראה כמעט בלתי נתפס. כיום, למרות שעדיין לא מדובר בחיזיון נפוץ, גברים ונשים חרדיים מתחילים – אמנם בצורה אטית ומהוססת – להשתלב בשוק העבודה הישראלי. לא בנקל ניאותו מנהיגי הציבור החרדי להסכים להעניק הסכמה, ולו גם בשתיקה, למגמה הזאת. אלא שבהדרגה התחוור גם להם שהיא נובעת מתהליכים כלכליים וחברתיים רבי עוצמה, ושהתנגדות מוחלטת לא תצלח. לכן הם מנסים לפקח על הזרם, במקום לנסות לחסום אותו. תחת הכותרת "בחזרה מן האוטופיה" ניתח העיתונאי יואל רביבו, החוקר את המגזר החרדי, בכתב העת 'תכלת' את הכניסה ההדרגתית של הציבור החרדי לשוק העבודה. החברה החרדית, כותב רביבו, הפכה מקום המדינה בהדרגה ל'חברת לומדים', המורכבת מתלמידים בכוללים ומאלה התלויים בהם. קהילה זו, ההולכת וגדלה במהירות, כוללת משפחות שבהן כבר שלושה דורות: סבים, אבות ובנים – אינם עובדים למחייתם. כתוצאה מכך, שיעורי העוני בציבור החרדי גבוהים במידה יוצאת דופן. בכל שנה מעמיקים עוד העוני, התלות והמרירות. רביבו מציין כי המצב בישראל שונה לחלוטין מזה שבקהילות חרדיות בעולם: "בקהילות חסידיות בצפון אמריקה, למשל, מתחילים הגברים לעבוד בדרך כלל בראשית שנות העשרים לחייהם; בעולם הליטאי הם עוזבים את הישיבה באמצע שנות העשרים או בסופן. רק תלמידים מעטים מוסיפים להקדיש את כל זמנם ללימוד תורה אחרי גיל שלושים. מחקר שנערך לפני כמה שנים על הקהילה החסידית במונטריאול, למשל, מראה כי בקהילה זו רק שישה אחוזים מן הגברים בגיל העבודה עוסקים אך ורק בלימוד תורה בישיבה. "רוב הבנות במגזר החרדי מתחנכות בבתי הספר של 'בית יעקב', שם מלמדים אותן שאין דבר חשוב יותר מלימוד תורה ואין תכלית נעלה יותר מלהינשא למי שמתעתד להיות תלמיד חכם ולפרנס אותו – גם אם פירוש הדבר חיי עוני. הצלחת המערכת של 'בית יעקב' להשריש את המסר הזה אחראית במידה רבה לגידול העצום של הישיבות. "ואף על פי כן, בעוד העוני והתלות של המשפחות החרדיות הולכים וגדלים, נראה כי מקורות ההכנסה המסורתיים שלהן הולכים ומתייבשים. שלושת המקורות העיקריים הם סובסידיה ממשלתית, עזרה מצד המשפחה ועבודת הנשים". הסובסידיות הממשלתיות, כגון קצבאות הילדים, הולכות ומצטמצמות, גם בשל מדיניות האוצר הנוכחית לעודד יציאה לעבודה. יכולת הסיוע של המשפחות, שהן עצמן נמנות עם חברת הלומדים, קטנה. הניסיון להרחיב את אפשרויות התעסוקה של הנשים החרדיות, יחד עם כניסת גברים לשוק העבודה, הם אפוא שתי הדרכים העיקריות שבהן יכולה משפחה חרדית להרחיב את מקורות ההכנסה שלה. רביבו: "אישה שיכלה לפרנס את בעלה ואת שני ילדיה כשהיא בת 22 תתקשה מאוד לעשות זאת כשתהיה בת 30 ואם לשישה ילדים. מגיע הרגע שבו עול גידול הילדים והפרנסה של משפחה גדולה הוא כה כבד, עד שהאישה אינה יכולה עוד למלא אף אחת מן המחויבויות האלה באופן משביע רצון". "יש נשים שכורעות תחת הנטל של היותן מקור התמיכה הכספי העיקרי", אומר העיתונאי החרדי יונתן רוזנבלום, "והן אינן מסוגלות לגדל את המשפחות שלהן כראוי". סוג ההכשרה שמקבלות הנשים לפני הצטרפותן לכוח העבודה הוא חלק חשוב בבעיה. עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, אומרת שהמצב בציבור החרדי "קשה מאוד". בוגרת טיפוסית של סמינר 'בית יעקב', המצוידת בתעודת הוראה – שמלכתחילה איננה יכולה להכניס משכורת גבוהה במיוחד – תגלה לא פעם שאין בתחום הזה משרות פנויות. רוב הנשים נאלצות אפוא לקבל משרות משתלמות עוד פחות, בתור מזכירות, גננות או עוזרות לגננות. "הן באות הביתה עייפות ושחוקות, אחרי שטיפלו בילדים של אחרים, ומצפים מהן לטפל בילדים שלהן עצמן", אומרת בר-שלום, שפתחה את 'מכללת ש"ס', שבה לומדות כמה מאות נשים, כדי להכשירן למקצועות משתלמים יותר. בישיבה של ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה סיפרה בר שלום על המניעים להקמת המכללה ועל השפעתה על המשפחה החרדית: "באוכלוסייה החרדית 15 אלף בנות מסיימות סמינרים למורות כל שנה בארץ. הבנות האלה – חלקן עובדות בהוראה, חלקן עובדות כמזכירות, וכולן יודעות איזה משכורות הן מרוויחות. כשקראתי את הטבלאות, שככל שרמת ההשכלה עולה השכר עולה והאבטלה יורדת, חשבתי שהגיע הזמן לקדם את האוכלוסייה החרדית. "עשיתי את זה בדרך הכי פשוטה, דרך המועצה להשכלה גבוהה. כשפתחנו לפני שלוש שנים את המכללה, הגיעו ללמוד סך הכל 23 בנות. היום לומדות במכללה שלי 140 בנות, ועוד 30 בנות לומדות בבני ברק. הן לומדות עבודה סוציאלית, ניהול וכלכלה, ומדעי החברה. הבנות שבאות אלינו ללמוד הן נשים נשואות עם שמונה ילדים, כשהבעל תומך וכל המשפחה עוזרת. מה זה אומר שהבעל תומך? הוא מטפל בילדים כל היום, כדי שאשתו תלמד. לפעמים הוא הולך לעבוד עבודת לילה כדי לאפשר לה ללמוד, כי הלימודים גם מצריכים שכר לימוד. זה לא רק שהאישה לומדת, אלא היא גם לא מפרנסת בשלוש השנים האלה. כל הבית משתנה מיסודו – הילדים שלה, ההורים שלה". היקף המשבר לא נעלם גם מעיניהם של מנהיגי הקהילה החרדית בישראל. ואמנם, מוסיף רביבו, בשנים האחרונות מסתמן שינוי בעמדותיהם של כמה רבנים בעלי שיעור קומה בנוגע לשאלת השתלבותם של חרדים בכוח העבודה. הסימנים לשינוי החלו בקרב הגברים, אך הם מקרינים גם על אפשרויות התעסוקה של הנשים: תכניות של הכשרה מקצועית לחרדים בתחומים רבים, ממחשבים ועד אדריכלות, מתקשות לעמוד בביקוש; הוקמה יחידה צבאית חרדית – הנח"ל החרדי, באישורם של רבנים חשובים; ואולי החשוב מכל, מנהיגים חרדיים תמכו בהצעות ועדת טל, ביניהן 'שנת הכרעה'. על פי הצעה זו, התלמידים יהיו רשאים לעזוב בגיל 23 את הישיבה לשנת עבודה או לימוד מקצוע, ואחר-כך יוכלו לבחור אם להצטרף לכוח העבודה או לצבא, או לחילופין לחזור ללימודים בישיבה. מספר הגברים שניצלו את ההזדמנויות החדשות האלה עדיין קטן למדי. ועם זאת, יודעי דבר רבים רואים שינוי ברור בגישתם של מנהיגים מן השורה הראשונה בקהילה החרדית בישראל, ובהם הרב אהרן לייב שטיינמן והרב יוסף שלום אלישיב, מראשי הקהילה האשכנזית הליטאית, והרבנים של החצרות החסידיות של גור וויז'ניץ. העובדה שרבנים במעמדם הסכימו להצעות של ועדת טל – ולו גם הסכמה שבשתיקה – היא עדות לכך שמשהו יסודי השתנה בקרב הציבור החרדי, מסכם רביבו.