ביום ראשון הקרוב נציין בצום ובתענית את עשרה בטבת, היום המר, שבו החל המצור על ירושלים. היום הזה מסמל את ראשיתו של החורבן, שהוביל לגלות הקשה. לאחר השואה קבעה הרבנות הראשית את היום הזה ליום זיכרון לקדושי השואה שיום פטירתם לא נודע. כך היום הזה מחבר את אסון חורבן הבית הראשון, שאירע לפני אלפיים וחמש-מאות שנה, והשואה הנוראה שאירעה בדור האחרון.

כשאנחנו צמים בעשרה בטבת אנחנו לומדים לחשוב במונחים היסטוריים, ויש לזה חשיבות עצומה דווקא במציאות שבה נושבת רוח של כאן ועכשיו. האווירה הציבורית בימינו מוכתבת מהכותרות של הבוקר ומהלחצים של ההווה. התוצאות ארוכות-הטווח של המעשים וההחלטות אינן מעניינות כל-כך את הציבור. לכן חשוב כל-כך לזכור את העבר, כי אז הדברים מקבלים פרספקטיבה אחרת.

האם אנו ערים?

עוסקים אצלנו הרבה בשואה. לומדים עליה, מספרים את סיפורי הניצולים, יוצאים למסעות לאתרי ההשמדה. אך האם אנו ערים די הצורך לעובדה שממש כשם שהנאצים יימח-שמם הגו את תכנית ההשמדה של העם היהודי, כך זוממים לעשות גם שונאי-ישראל בימינו?

מיליוני בני-אדם סביבנו מדברים בגלוי על השמדתה של ישראל. לא על מלחמה בה, לא על פגיעה בעוצמתה, לא על כיבושה – אלא על השמדתה. הדברים נאמרים בראש חוצות, מתפרסמים בכלי-התקשורת, מובעים בשירים ובמאמרים, בנאומים ובספרים. האיראנים, למשל, אינם מסתירים כי זו אחת המטרות של שאיפתם להשיג נשק גרעיני, כדי למחות את ישראל מהמפה, היו לא תהיה.

הקריקטורות בעולם הערבי זהות כמעט לגמרי לקריקטורות הארסיות של גרמניה ערב השואה. אותם דימויים מפלצתיים. אותו ניסיון לצייר את היהודי כשטן האנושות, כמקור כל הרוע. אותה שאיפה כבושה לחסל את היהודי ולהעבירו מן העולם.

מפעם לפעם אנו מזדעזעים נוכח גילויי השנאה הללו. פה ושם מצליח ביטוי בוטה במיוחד לפרוץ לתודעתנו. גם אז אנו נוטים לפטור את העניין כטירוף שולי וזניח. אולי כך אנו מגינים על עצמנו. הלוא אי-אפשר לנהל חיים תקינים כאשר איום נורא כל-כך מרחף מעל ראשינו.

העובדה שעכשיו איננו עומדים חסרי-ישע מול האיומים הללו, תורמת לתחושת הביטחון שלנו, אבל בעצם זה מצב שביר מאוד. נגזר עלינו לחיות בצל איום קיומי ממשי, ואין עוד מדינה בעולם שמאויימת כל-כך. אסור לנו לעצום עין לרגע קט, ותמיד אנו זקוקים לשמירה ולהגנה מצד הרועה, הקב"ה, שומר ישראל.

בעיניים פקוחות

בטבע, בעלי-חיים המאויימים על-ידי טורפים, מפתחים חשדנות רבה. הם קשובים לכל אִוושה ולכל סימן אזהרה. אצלנו התהליך הפוך – אנו עוצמים עיניים מול הסכנות, ומשלים את עצמנו בתקוות-שווא.

לא היה צריך להיות נביא כדי לדעת שהסכמי אוסלו ימיטו עלינו אסון. כל נורות האזהרה להטו באדום זוהר. ראשי המחבלים אף אמרו בפירוש שכוונתם לקבל מאיתנו 'בשלום' את כל מה שאפשר לקבל, ואחר-כך לפתוח במאבק על 'שחרור פלסטין', מעמדה חזקה יותר. כל בר-דעת היה יכול לשער שביום מן הימים יופנה הנשק שמסרנו לידיהם – נגדנו. אבל אצלנו אמרו שלא צריך לראות שחורות ושראוי להיות אופטימיים ולקוות לטוב.

תופעה זו ראינו גם בימי השואה. יהודים העדיפו לעצום עין, לא להאמין לידיעות הקשות, ללכת שבי אחרי מערכת ההונאה הנאצית. האם זה משהו שטמון באופי היהודי?

בהחלט עלינו להיות אופטימיים. ודאי שצריך לחזק את האמונה "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". אבל לצד האמונה עלינו לעמוד ערים נוכח הסכנות, ואז נזכה שהקב"ה יראה לנו את ניסיו ויביא אותנו אל הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.